דרכי מלחמה – הרב יצחק שפירא

מבט ראשוני על הדרך הנכונה למלחמה על-פי תורת ישראל.

בפרשות שופטים וכי-תצא נמצאים כמה מן היסודות של דרכי המלחמה בתורה. נעסוק כאן בנושא זה בקיצור נמרץ בהתייחסות לכמה עקרונות הלכתיים חשובים [זאת על פי ברורי-ההלכה שכתבנו בהרחבה במקומות אחרים, ראה למשל בספר תורת המלך].

"כל זכר" ו"כל נשמה"

התורה מתייחסת במפורש לשני סוגי מלחמות:

א. בפרשת שופטים נאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה… ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה… והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף… תבוז לך". חז"ל פירשו שמדובר ב"מלחמת רשות", ובה צריך להרוג את כל הזכרים.

ב. על המלחמה בשבעת עמי-כנען ובעמלק נצטוינו להרוג כל נשמה, ככתוב בפרשת שופטים: "רק מערי העמים האלה… לא תחיה כל נשמה… החרם תחרימם", ובסוף פרשתנו: "תמחה את זכר עמלק" – "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק" (רש"י). כאן יש להעיר כי לרוב הדעות גם לכנען ולעמלק אנו פותחים ב"קריאה לשלום", ורק אם לא השלימו נלחמים בהם עד חרמה.

מכל מקום, המצוה המיוחדת באשר לעמי כנען אינה שייכת בפועל היום, כיון ש"כבר אבד זכרם" של אותם העמים (כדברי הרמב"ם). ובאשר לעמלק, אמנם המצוה למחותו עדיין קיימת מבחינה עקרונית, כיון שזרע עמלק לא הושמד ומדי פעם הוא צץ מחדש על במת ההסטוריה, כמו בימי המן הרשע. אך כיצד ניתן לזהות מיהו עמלק – זוהי שאלה בפני עצמה, שלא נעסוק בה כאן.

במלחמה כמו במלחמה

לפני שנמשיך, יש להקדים נקודה חשובה:

ניתן לראות כי עיקר הדיון התורני הוא בשאלה את מי מהאויב מצוה וחובה להרוג במלחמה, אך כמעט ואין התייחסות לשאלה את מימותר להרוג – על כך כבר למדונו חז"ל: "טוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה" (הובא להלכה בפוסקים, כמו בשו"ע יו"ד קנח, א). אמנם במלחמה יזומה מצוה עלינו לקרוא לשלום בתחילה, אך לאחר מכן, עצם המציאות של מלחמה בין עם ישראל לאומה אחרת גורמת לכך שאין כאן את האיסור הרגיל של שפיכות-דמים, וכמו שכותב הרמב"ם שאסור להרוג כל גוי "שאינו עושה עמנו מלחמה" (הלכות ע"ז י, א. הלכות רוצח ד, יא).

מלבד זאת, פעמים רבות, במהלך המלחמה לא ניתן לדקדק ולהבחין מי נהרג מקרב האויב, וודאי שאז גם אין צורך לעשות הבחנה כזו. לכן, למשל, המצוה להרוג כל זכר במלחמת-הרשות מתייחסת לאחר שוך סערת הקרב, כאשר ה' נתן בידינו את העיר שנלחמנו עליה, ולא בשעת המצור שאז ודאי כל הנמצא בעיר עלול להפגע [כפי שבאר גם הרב שאול ישראלי זצ"ל].

בקיצור, ברור שבמלחמה לא לוקחים סיכונים, ולא מהססים להרוג גם מי שנראה "חף מפשע" ("טוב שבגוים") לצורך מטרת המלחמה הכללית.

לא לרחם

כעת נחזור למצוות התורה בענין המלחמות. והנה, בנוסף לשתי המצוות הללו – הריגת "כל זכר" או הריגת "כל נשמה" – אנו מוצאים בדברי חז"ל הנחיות כלליות כיצד לנהוג במלחמה, וכמו שפירשו את הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך" – "יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך" (רש"י). זהו כלל יסודי במלחמה: כאן יש לנהוג באכזריות, ולא במדת הרחמים, ולכן גם מי שאינו יכול לכבוש את מדת הרחמים שבלבו – אינו יוצא למלחמה (תוספתא סוטה פ"ז). וידועים דברי חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי [במקום שצריך להתאכזר] סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז, א).

התקיפות הנדרשת במלחמה, נקבעת גם על פי "עקרון ההדדיות" – "אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך" – ולכן אמרו חז"ל כי במלחמת יהודה וישראל נוהגים זה בזה ברחמים, מה-שאין-כן במלחמה כנגד גוים שאינם אחינו ואינם מרחמים עלינו (משנה סוטה ח, א).

מלחמת כיבוש ומלחמה מוגבלת

אך לכאורה, לא ברור מהי המשמעות המעשית הנוספת בהדרכה זו שלא לרחם על האויב, שהרי כבר נצטוינו להרוג את כל הזכרים אפילו במלחמת-רשות?

המפרשים (הרא"ם והמהר"ל) התייחסו לשאלה זו, והשיבו שהמצוה להרוג כל זכר נאמרה רק במציאות של "כי תקרב אל עיר להלחם עליה", ואילו ההנחיה הכללית ש"לא לרחם" נאמרה על מלחמה שאינה בעיר אלא "מערכה מול מערכה". כוונת הדברים היא שרק כשמטרת המלחמה היא כיבוש, אז קיימת המצוה להרוג את כל הזכרים מן האוכלוסיה הנכבשת, אבל כשאין כוונה לכבוש שטח ואוכלוסיה – אין חובת הריגת כל זכר.

במלים אחרות: פרשת "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" מדברת במלחמה שמטרתה היא כיבוש – ואז צריך להרוג כל זכר. אבל אין הכרח שכל מלחמה תהיה למטרה כזו, וישנן מלחמות שמטרתן הראשונית מוגבלת יותר – כמו פגיעה בכוחו הצבאי של האויב וכדו' – ואז אין צורך להרוג כל זכר, אלא רק לנהוג ברוח הדברים ש"לא לרחם".

בכדי להבין יותר את משמעות המצוה להרוג כל זכר במלחמת-רשות, נזכיר כי במלחמה כזו, גם לאחר הקריאה-לשלום, מצוה להשאיר רוח רביעית פתוחה במצור, שבה יוכלו האויבים להמלט (ראה הלכות מלכים ו, ז). אם כן, עיקר המצוה היא שלא להותיר בשטח שאנו כובשים אוכלוסיה נכבשת– הבורח יברח, ומאלו שאינם בורחים יש להרוג כל זכר מגיל 13 (ובכך לחסל למעשה את הקיום הלאומי של אותה אוכלוסיה). 

המלחמות בזמננו

כעת נוכל להסיק כיצד יש לנהוג בסוג נוסף של מלחמה (שאינו מוזכר בפירוש בתורה), והוא מלחמת הגנה – ובהגדרת הרמב"ם: מלחמת-מצוה ל"עזרת ישראל מיד צר" – אשר כל המלחמות בארץ בדור האחרון הן מסוג זה.

ולפי המבואר לעיל, אם במלחמה זו אין מטרה של כיבוש, אזי אין חובה להרוג "כל זכר", ונותרת רק ההנחיה הכללית שלא לרחם (והקביעה "טוב שבגוים הרוג"). אך אם במהלך המלחמה כובשים אזור מסוים, אזי עלינו לחתור לכך שלא תשאר בשטח הכבוש אוכלוסיה עוינת – אם הם בורחים, מה טוב. ואם אינם בורחים – מצוה להרוג בהם כל זכר, או לכל-הפחות לפעול להגירת האוכלוסיה לארצות אחרות [ונראה שכך צריך לעשות כשאפשרות הבריחה הרגילה אינה מעשית]. כיום ברור לכולם שכך היה ראוי לנהוג למשל במלחמת-ששת-הימים, וסיבוכים רבים היו נחסכים מאתנו.

סיכום

בסיכום, העקרונות החשובים כיום במלחמותיה של מדינה יהודית הם: א. במהלך המלחמה אין איסור להרוג, ואין להסס מלפגוע באוכלוסיית האויב לצורך המלחמה. ב. אין לרחם על האויב, יש לנהוג באכזריות באלו שנלחמים בנו, "מדה כנגד מדה". ג. במציאות של כיבוש, יש לפעול במגמה שלא להותיר אוכלוסיה נכבשת תחת ידינו.

בכדי שנוכל להגיע ליישום העקרונות הללו במעשה, עלינו ללמוד ממצות זכירת עמלק (שבסוף פרשת כי-תצא) שגם כשאין בידינו את האפשרות לקיים את המלחמה בפועל, יש ערך גדול בטיפוח השנאה לאויב, ובזהירות שלא לשכוח מעשיו הרעים, בצפיה לזמן בו נוכל להשיב לו כגמולו.

נקוה שבמהרה תעמוד לעם ישראל מנהיגות יהודית אמיתית, אשר תדע להלחם באויבי ישראל כראוי, ותקבע את דרכיה על-פי מוסר התורה הנצחי.

פרפראות

כותבי מאמר זה נחקרו במשטרה על פרסום המאמר (נדפס בזמנו בעלון 'להבה').

לאחר החקירה המגוכחת הזדרזתי להפיץ שוב את המאמר, כי התברר לי שבאמת יש יהודים שקוראים את המאמרים… – יוסי פלאי.

השארת תגובה