האשה אשר נתת עמדי – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

חטא עץ הדעת נבע מחוסר תקשורת נכונה בין האדם לאשתו. בני הזוג צריכים לדעת להודות ולהכיר טובה זה לזה על העזר שכנגדו.

לאחר חטא עץ הדעת הצטדק אדם הראשון לפני ה' – "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואֹכל". הצטדקות זו – שהיא אב-הטיפוס לכל הצטדקות אופיינית של אדם על חטאיו – היא בגדר "אולת אדם תסלף דרכו ועל הוי' יזעף לבו" (כשהאדם, שיצרו רע מנעוריו, חש הכרח להתנער מרגשי האשם על חטאיו – משום שאינו מסוגל להתמודד עמם מתוך שפלות בריאה – ומפנה את האשמה בתחלה אל סביבתו ובסופו של דבר אל אלוקיו, מתחיל מ"האשה" ומסיים ב"אשר נתתה עמדי").

אמנם, מעבר להצטדקות המיותרת (במקום להרים ידיו ולומר "חטאתי להוי'") חז"ל מוצאים עוד פגם בסיסי בהתבטאותו זו של אדם הראשון – כפיות טובה. וכפירוש רש"י על הפסוק: "כאן כפר בטובה". 

האור החיים הקדוש אומר ששרש חטא עה"ד היה בהעדר תקשורת תקינה בין אדם לחוה. אמנם, בעומק יותר, חוסר התקשורת – ומתוך כך החטא כולו – נבעו מהיות אדם הראשון כפוי טובה בעצם, אשר לא ידע להעריך את אשתו ולהודות לה' על הטובה הגדולה בכך שנתן לו אותה. עם כל התפעלותו של אדם כי "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", בכל זאת לא ידע להעריך נכונה את חוה ומעלותיה, שאם לא כן לא היה כופר בטובה ומתרעם "האשה אשר נתתה עמדי". הכרת הטוב היא הבסיס לכל חיי הנישואין, ומי שאיננו יודע להכיר בטובה הרבה שהוא זוכה לה מבן הזוג שנתן לו ה' יוצר עיוות בסיסי ביחסיו אל בן הזוג.

אחד האחרונים מלמד זכות על כפיות הטובה של אדם הראשון בכך שבגן עדן לא ניכר היה ענין ה"עזר" לו זוכה האדם מאשתו. ההסבר הבסיסי ביותר להיות האשה "עזר" לבעלה הוא מענה אליהו הנביא לשאלה "במה אשה עוזרתו לאדם?": "אדם מביא חיטין – חיטין כוסס, פשתן – פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!". בגן עדן כל מחסורו של האדם על ה' (כפי שלעתיד לבוא תצמיח ארץ ישראל גלוסקאות וכלי מילת), ועזר האשה בלבוש ובמאכל אינו ניכר.

אכן, טעותו העמוקה של אדם הראשון היתה שלא חש את ה"עזר" המהותי והאמיתי שהעניקה לו אשתו, שענתה על הצורך לא להיות לבדו (אחרי שבא על כל חיה ועוף שבעולם ולא נתקררה דעתו) ובעיקר בקיום מצות וברכת ה' "פרו ורבו". בנין כל בית בישראל נועד להעמיד דורות ישרים מבורכים. זו הנקודה העצמית ביותר בה לא יכולים בני הזוג להסתדר ללא עזר, ועליה עליהם להכיר תודה – הן זה לזו, והן להשי"ת שזיכה אותם זה בזו. וביתר חדות – גם כשאחד מבני הזוג אינו מוצא טובות שמעניק לו בן זוגו, עליו להתבונן כי עצם ענין הנישואין (הבא לידי ביטוי ביחסי האישות ובהורות) הוא המתנה הכי גדולה לה זכה מבן זוגו ולהכיר לו ולבוראו טובה על כך. מתוך כך, כשישתחרר מהיותו כפוי טובה, יזכה להכיר יותר ויותר גם במעלותיו ובטובותיו של בן זוגו ולהודות עליהם.

[וכאן ראוי להוסיף, בהקשר ל'הסתבכות' וכפיות הטובה בנוגע ליחסי אישות: מבואר כי אחד מטכסיסי היצר לבטל את שלום הבית הוא בהופיעו ככח המדמה המטיל ספק באהבה לבן הזוג (וכנודע שהספק בא משרש עמלק, המתואר בחז"ל ככפוי הטובה בעצם, שתפקידו להיפרע מכפויי טובה) וגורם לדמיונות כאילו בן הזוג גורם לי לבטול תורה ועבודה ובעיקר לפגם הברית. המחשבה שבן הזוג מחטיא וגורם לפגם הברית היא מעין טענת אדם הראשון כי "האשה אשר נתתה עמדי" היא המחטיאה אותי – טענה שהיא עצם ושרש כפיות הטובה והכפירה בה, והיא המערערת בסופו של דבר את כל שלום הבית, כנ"ל.

הפתרון לענין זה – מעבר להתמודדות עם כח המדמה הכזבי – הוא השתחררות מה'סיבוך' של האדם עם הנאתו ההכרחית בקשר עם אשתו, הנדמית לו כפגם הברית. השתחררות זו תלויה בהודיה פשוטה ובריאה לה' על ההנאה. כך כותב בעל ה"עטרת צבי", רבי צבי מזידיטשוב זצ"ל:

"אמנם אני מנהיג לתלמידי, הגם שלא תקנו ברכה בנוסח שם ומלכות, אבל ירא שמים יתן שבח והודאה על ההנאה שנתן לו הבורא ב"ה וב"ש ברוב חסדו ובטובו הגדול, שנתן עזר לנעזר בגבורה. אמנם מה שביכולת האדם להרחיק עצמו מן הנאה בוודאי ירחיק… אמנם אם יגיע לך הנאה תן הודאה לבורא כל עלמין על חלקך, בכל לשון שאתה שומע ומדבר, ובזה תחזיר ההנאה לבעליה ולא תמעול בקודש."

כאשר האדם מודה לה' על הנאתו, ומחזיר טובה לבעליה, הוא משתחרר גם מהדמיון כי בת זוגו מחטיאה ומגשמת אותו. הוא מבין כי הרחקת ההנאה הרצויה היא מצד עצמו – דהיינו לא לכוון להנאה הגופנית ולרדוף אותה, ח"ו, שאזי הוא בבחינת "מוצא אני מר ממות" – אך עליו להשתדל להעניק הנאה לבת זוגו, כשם שעליה להשתדל להנות אותו, שאזי זוכים לבחינת "מצא אשה מצא טוב" (ובודאי שהנאתו ההכרחית בקשר עם אשתו איננה פגם במעלתו ובקדושתו מתוך 'ויתור' לה ולצרכיה, כפי שיכול היה לשגות בדמיונו). אז הוא רואה את המעלה האלקית בקשר הנישואין ואת ה"עזר" שהוא מקבל מאשתו, הוא מודה לה' על המתנה הטובה שנתן לו בנישואיו, ומתוך כך גם לומד להכיר טובה לאשתו על כל ענין וענין (וכשם שאמורים הדברים ביחס של איש לאשתו כך הם גם ביחס של אשה לאישה, כפשוט).]

מעובד מדברי הרב, ע"פ יין משמח ח"ג קלה-קלח. נדפס בעלון ה'רכבת נוסעת'

השארת תגובה