החושן והציץ – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

החשן נמצא על לב אהרן והציץ על מצחו – על היחס בין השניים. מעובד מדברי הרב.

כשמנסים לאתר את נקודת המוקד בתוך תפארת בגדי הכהן הגדול, אנו מגלים שני מוקדים: "חשן המשפט" הנתון על לב אהרן ו"ציץ נזר הקדש" אשר על מצחו. בשני בגדים- תכשיטים  אלו חקוקות אותיות ומלים – "קֹדש להוי'" על הציץ, ושמות שבטי י-ה על החשן – כתב אשר מגלה על מהותו של הבגד ומוציאו מן ההעלם אל הגילוי. נתבונן בשני בגדים אלו על פי הכתוב בהם, מקומם ותפקידם.

בהבעת פני האדם, המצח הוא החלק הסתום ביותר (ונקרא "המִדבר שבפרצוף"), אך דוקא הוא מביע לעתים את העומק העלום ביותר, וגורם לעומדים נכחו להרגיש את הפלאתו מהם. כך גם את הציץ מעטרת הכתובת "קדש להוי'" – שם ה' מאיר (ציץ לשון זריחה) בפשיטותו הסתומה, ללא עושר של צבעים ופרטים, כמו קרון עור פניו של משה רבינו. ממקום גבוה זה, הציץ מרצה – "ונשא אהרן את עון הקדשים… והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" – שכן מנקודת מבטו של ה' הכל טוב והרע נמתק בשרשו, מ"מצח הרצון" באה הסליחה.

כנגדו, החשן הססגוני מעטר את הלב וחושף את מצפוני הכהן שלבו לב ישראל וחי אותם בכל תמורותיהם וצבעיהם, נפילותיהם והצלחותיהם. בחשן שתים עשרה אבנים שונות זו מזו, ועליהם שמות השבטים, כל אחד וענינו המיוחד. בחשן טמונים האורים והתומים אשר מורים לראשי ישראל הוראת שעה מה לעשות בכל מצב: "ולפני אלעזר הכהן יעמד [יהושע] ושאל לו במשפט האורים לפני ה'". משפט האורים מופיע בהתנוצצות אותיות השבטים לעיני הכהן, דהיינו דבר ה' מופיע דרך השבטים אשר במציאותם הממשית והמסועפת מגלים וממחישים את ה' בעולם.

לעומת המצח הנראה לעינים, "חכמת אדם תאיר פניו", הרי הלב עמוק וסתום, ומכאן שהחשן חושף מקום עמוק יותר מן הציץ (בבחינת "פנימיות הלב שליט על המח"). חשן אותיות נחש, כי "עָקֹב הלב מכל וְאָנֻש הוא מי יֵדָעֶנוּ", כמו הנחש הפתלתל והחמקמק שקשה להתייצב מולו ולראותו בברור.

החשן והציץ הינם כנגד שני סוגי צדיקים, זה שמחוץ לעולם וזה שבתוכו. יש צדיק שבבחינת ציץ – הוא נמצא מעל למציאות, העתיד צפוי לפניו ואינו מתפעל יתר על המדה מקשיי ההווה, מן היסורים והכשלונות הזמניים. צדיק זה רואה את הכל בעין עליונה, עין ימנית, "עינא חד דרחמי" (כביכול עין שלישית נוספת הנמצאת במצח). צדיק זה חי בתודעה תמידית ש"גם זו לטובה", והכל נצרך וכדאי לקראת השלמות והתכלית.

אל צדיק כזה נמשכים כאל מקור אור המאיר לכולם. ויש צדיק שבבחינת חשן – הוא מרגיש היטב את גודל הסבל והצער של הרחוקים מאור פני ה', ומשתתף בחויית העלם הבורא מעולמו "בסתר המדרגה". צדיק כזה הוא כבן המתחטא לפני אביו, וכילד קטן אשר אינו משלים עם מה שנראה כפגימת האהבה. אל צדיק כזה נמשכים מפני זריחת האמונה העיקשת, המתנוצצת בתוכו דוקא מפני עומק הזדהותו עם יסורי העולם, ואף עצותיו והדרכותיו מתנוצצות לו מתוך השלכת עצמו על ה' ועל ישראל במסירות נפש.

כך מוצאים אנו את רבן יוחנן בן זכאי שהכיר בכוחו הגדול של רבי חנינא בן דוסא בתפילה, מפני שרבן יוחנן בן זכאי הוא "כשר לפני המלך" ורבי חנינא בן דוסא הוא "כעבד לפני המלך". השר מכיר את התכניות הגדולות, ומסוגל להבין את חשיבות הגזרות ולהצדיקן, ולכן אין בכוחו לבטלן. ואילו העבד כוחו אתו לבטל גזרות מפני עומק תביעתו (כחוני המעגל ששלח לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ומה אעשה ואתה כבן המתחטא לפני אביו").

בכללות הדורות, שני סוגי הצדיקים מומחשים במשה רבינו ובמלך המשיח. אמנם "גואל ראשון הוא גואל אחרון", אך באישיותו של משה רבינו מודגש יותר הצדיק הנשגב, המלמד תורה את העם, ואילו המשיח יושב וסובל את חליי ישראל, "אכן חלינו הוא נשא ומכאֹבינו סבלם", מצורע היושב בשערי רומי. אמנם "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ומשיח "נביא גדול הוא קרוב למשה רבינו" ולא כמוהו, אבל מאידך: משיח "ירום ונשא וגבה מאד" – "'ונשא', ממשה" – ברוח הקדש אשר בלבו, ולכן יגלה רזי תורה גם למשה רבינו. וכל הגאולה האחרונה ענינה תקון הלב והפנימיות וגאולת ה"אליבא דנפשיה" לבל יפרד מן ה'.

ע"פ מלכות ישראל ח"ג עמ' שנז-שס
נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'

השארת תגובה