המקדש בפרשת בראשית – יוסף פלאי

בפרשת בראשית ניתן למצוא, ע"פ חז"ל, כמה וכמה רמזים למקדש.

א. אבן-הפינה לעולם

במקומות רבים עסקו חז"ל בקשר בין בריאת העולם למקום המקדש, קשר העובר באופן מיוחד דרך אבן-השתיה.

כידוע, המקום הקדוש ביותר בבית המקדש הוא בית קדשי הקדשים. בבית ראשון, היה מונח בקודש הקדשים ארון-הברית, אך בסמוך לחורבן הבית, "ניטל הארון" (נגנז או גלה), ועל כך נאמר במשנה ביומא: "משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות". ובגמרא: "תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר [זהו כדעת האומר] מציון נברא העולם" (יומא נד ע"ב). לפי העולה מן המקורות, אבן השתיה היא אבן קדומה, סלע בראשית הנמצא במקום מעת בריאת העולם; הנביאים הראשונים, שעל-פיהם נבנה המקדש, הם שחשפו את משמעותה של האבן ומאז היא היתה גלויה ברצפת קדש הקדשים; בתחילה היה ארון-הברית מונח על האבן הזו, ומאז שניטל הארון היתה האבן עצמה גלויה בריצפת קדש הקדשים ובולטת בגובה שלש אצבעות (6 ס"מ).

בגמרא מובאת אסמכתא לדעה זו, שהעולם נברא מאבן השתיה, מן הפסוק "מציון מכלל יופי אלהים הופיע" (תהלים נ) – "ממנו מוכלל יופיו של עולם". וכיוצא בזה דרשו את הפסוקים "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", "או מי ירה אבן פינתה [של הארץ]". במקומות אחרים הרחיבו חז"ל לתאר את "התפשטות" העולם מאבן השתיה, וכך אמרו במסכת שמחות:

"כשברא הקב"ה את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעת צדדיו, כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים, וממנה הושתת העולם, ולכך נקראת אבן שתיה שממנה התחיל הקב"ה לברוא את עולמו."

ועוד:

 "נקפא מקום אחד בתחילה באמצע התהום, ונעשית משם אבן אחת משוקעת באמצע תהום ועלתה למעלה ונראית בציון והיא נקודת העולם… וההיא נקודה איהי מקומו של עולם, ומשם נתפשטה הארץ לכל רוחותיה (זוהר חדש, רות). ובמדרש תנחומא (פרשת קדושים): "אמר ר' ינאי, אפילו פלפלין נטע שלמה [המלך]. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה היה חכם, והיה יודע עיקר משתיתו של עולם… למה נקראת אבן שתיה שממנה הושתת העולם. והיה שלמה יודע איזה גיד הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין".

והרמב"ן כתב (בפירוש התורה) שתחילה ברא הקב"ה מן האפס המוחלט, יש-מאין, איזו נקודה גרעינית, יסוד ראשוני, שממנו יצר אח"כ את כל העולם. "ויראה לי שהנקודה הזאת… היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" שממנה נשתת העולם". ודאי שהרמב"ן אינו מתכוון לשלול את מציאותה הפיזית-ממשית של אבן-השתיה, וכנראה כוונתו שאותה אבן השתיה הנמצאת בבית קדש הקדשים היא מעין "המחשה" לנקודת הבריאה הראשונית.

נראה שאנו נוגעים כאן בסודות מעשה-בראשית, אך מכל מקום נמצינו למדים שאבן-השתיה מבטאת את ראשית קיומו של העולם, את נקודת המפגש בין הבורא לנברא ואת המשכת החיות ממקור הבריאה לעולם כולו.

ב. הבריאה ממקום הכפרה

לאחר שעסקנו בקשר שבין בריאת העולם בכלל לבין מקום המקדש, נעבור לקשר המיוחד שבין בריאת האדם למקום המקדש.

חז"ל אמרו שאדם הראשון נברא ממקום המקדש, וכך דרשו את הפסוק "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב, ז) – "מלוא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב… 'עפר מן האדמה' וכתיב 'מזבח אדמה תעשה לי', מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח" (ירושלמי נזיר פ"ז הי"ב).

ואמנם מצאנו בחז"ל דעה נוספת בענין בריאת האדם, וכמו שמביא רש"י: "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות… דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו 'מזבח אדמה תעשה לי'", אך יתכן שאין כאן מחלוקת, שכך נאמר בזוהר: "תא חזי, כד ברא קב"ה ליה לאדם אכניש עפריה מארבע סטרין דעלמא ועבד גרמיה באתר דמקדשא לתתא ואמשיך עליה נשמתא דחיי מבי מקדשא לעילא" – תרגום: בוא וראה, כשברא הקב"ה את האדם, כנס עפרו מארבע רוחות העולם ועשה אותו במקום המקדש למטה, והמשיך עליו נשמת חיים מבית המקדש שלמעלה (זוהר ח"א רה, ב. וכיו"ב בת"י בראשית ב,ז). והכלי-יקר (בראשית ג, כג) איחד בין הדעות באופן אחר: "וגם לדברי האומר צבר עפרו מכל האדמה כך פירושו, לפי שמקום שנאמר בו 'מזבח אדמה תעשה לי' שם אבן שתיה ומשם הושתת כל העולם, והעפר אשר לוקח ממרכז העולם דומה כאילו צבר עפרו מכל העולם".

כמו כן, נזכר בדברי חז"ל שאדם הראשון הקריב קרבן בסמוך לבריאתו, הוא "שור שהקריב אדם הראשון" (שבת כח, ב ועוד), וקרבן זה הוקרב "במזבח הגדול שבירושלים" (במדבר רבה לד, ט).

וכך מסכם הרמב"ם את המסורת בענין זה (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב):

"מסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא."

מקום המזבח מבטא, אם כן, את יכולתו של האדם לשוב אל שרשו ולתקן כל חטא. האדם מועד לחטא, אך גם מועד לתשובה, ולכן נברא מ"מקום כפרתו" – להטביע בו את התשובה והכפרה, כפרה המתקיימת בשלימות רק במקדש שנבנה "לכפר על כל עוונותינו". "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה… ובית המקדש" (פסחים נד, א).

ג. בגן עדן מקדם

לאחר שהבאנו את דברי חז"ל שבריאת האדם היתה במקום המקדש, וליתר דיוק, במקום המזבח – נמשיך ונראה את הקשר שבין גן-העדן למקום המקדש.

תחילה יש לברר על-פי פשט, האם מקום בריאת האדם זהה לגן-עדן?

מן הפסוק "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן" נראה שמדובר בשני מקומות: האדם נלקח ממקום בריאתו והונח בגן-עדן, ולפי דברי חז"ל: האדם נלקח ממקום המזבח אל גן-עדן. והנה לאחר שחטא האדם נאמר – "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" – הוחזר האדם למקום שנלקח ממנו, דהיינו למקום המקדש. וכך אמרו חז"ל: "גורש אדם ויצא מגן, וישב לו בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח, שנאמר 'ויקח ה' אלהים את האדם [ויניחהו בגן עדן]', מאיזה מקום לקחו, ממקום בית המקדש. וישב חוץ לגן עדן בהר המוריה, שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (מדרש תהלים צב, ו. פרקי דר"א פ"כ).

והנה כך מתואר הגרוש מגן-העדן: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים… לשמור את דרך עץ החיים" – כלומר, הכניסה לגן-עדן, היא ממזרח, ושם השכין הקב"ה את הכרובים, "במזרחו של גן עדן, חוץ לגן" (רש"י). וכשנצרף לזה את דברי חז"ל על מקום המקדש, יצא שגן-העדן הוא ממערב למקום המזבח.

כידוע, ממערב למזבח נמצא הבית עצמו – ההיכל ובתוכו קדש-הקדשים – וגם כאן הכניסה היא ממזרח כלפי מערב, עד למקום המקודש ביותר, "שכינה במערב". אם כן, "מקום גן-העדן" עצמו צריך להיות בהיכל או בקדש-הקדשים, ואכן בקדש-הקדשים היושני הכרובים – המזכירים את הכרובים שבפתח גן העדן! הכרובים בגן העדן שומרים על הדרך לעץ-החיים, והכרובים במקדש סוככים על הארון שבתוכו מונחת התורה הנקראת "עץ חיים".

אם כן, קדש-הקדשים במקדש "משחזר" את גן-העדן (או את הכניסה אליו), בעוד שמקום המזבח – הנמצא ממזרח לקדש הקדשים – הוא מקום בריאת האדם. המזבח הוא מקום הבריאה ומקום הכפרה, בו צריך לעבוד כדי לתקן את החטא, וקדש-הקדשים הוא הוא "גן-העדן האבוד" עצמו!

וכשם שהמקדש קשור לגן-העדן שבעבר, כך בעתיד יהיה המקדש כגן-עדן, ככתוב בנבואת יחזקאל שמבית המקדש יצא מעין אשר יהפוך לנהר גדול – המזכיר את ה"נהר היוצא מעדן" ומשקה את גן-העדן – "ועל הנחל יעלה על שפתו… כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יתם פריו… כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב).

[על ההקבלה בין גן-העדן לבית-המקדש ראה עוד ב'דעת מקרא' בראשית, עמ' 102, ובמחזור המקדש ליום הכפורים, עמ' 118.]

השארת תגובה