הסדר הקבע: "לא ישבו בארצך" – הרב יצחק שפירא

"וגרשתמו מפניך" – הבסיס לכינון הקשר בין ישראל לה'

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך.. ולהביאך אל המקום אשר הכינותי.. והביאך אל האמורי והחתי.. והכחדתיו. לא תשתחוה לאלהיהם.. ולא תעשה כמעשיהם…ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי.. ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים… כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך. לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי…"

בפסוקים אלו – שנאמרים בסמוך למעמד הר סיני ולכריתת הברית עם ה' – שומעים ישראל לראשונה מה בדיוק צריך להיות כאשר יבואו לארץ המובטחת. אמנם כבר הובטחו ישראל על ביאת הארץ – "והבאתי אתכם אל הארץ.. ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח) – אבל זו היתה אמירה כללית בלבד, וכעת שומעים אנו כמה פרטים חדשים לגבי אותה הבטחה:

גרוש הכנענים

החידוש הראשון הוא שמשמעות ההבטחה לבוא אל הארץ כוללת גם גרוש יושבי הארץ הקודמים. עד כאן לא נאמר דבר ביחס לעמי כנען יושבי הארץ, ועכשיו שומעים ישראל שאין כל כוונה להגיע איתם ל"דו-קיום"! ההתיישבות של ישראל בארץ תבוא בד-בבד עם גרוש העמים: "מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ".

אך באמת, מדוע חייבת להיות ברירה חריפה כל כך? מדוע לא יכולה ההתיישבות הישראלית להתקיים לצד העמים האחרים ה'ותיקים'?

אכן, לזה נותנת לנו התורה עצמה תשובה פשוטה: "פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלהיהם". הכנענים מהוים סכנה רוחניתלישראל העלולים להגרר אחרי תרבות החטא והעבודה הזרה שבה שקועים עמי כנען. משמעות הדבר היא שארץ ישראל נועדה להיות מקום החיבור שבין ישראל והקב"ה, והתורה קובעת שעצם הִמצאותם של העמים הללו כאן תפריע ותקלקל בהכרח את החיבור הזה.

הגרוש: הבטחה ומצוה

אך לאחר שקלטנו את החידוש הזה, מצפה לנו חידוש נוסף:

הנה בתחילה מבטיח כאן הקב"ה שהוא יגרש מפני ישראל את הכנענים (באמצעות המלאך והצרעה) – הבטחה הקשורה במצבם הרוחני של ישראל, "כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר, ואיבתי את אויביך…". ישראל מוזהרים שלא להגרר אחר תרבות כנען – "לא תשתחוה לאלהיהם… ועבדתם את ה' אלקיכם" – ואז תבוא ממילא התוצאה הרצויה: "את אימתי אשלח לפניך.. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה".

אך בהמשך מתברר שגרוש הגוים אינו רק בגדר הבטחה אלא גם מצוה ומשימה המוטלת עלינו: "כי אתן בידכם את יושבי הארץוגרשתמו מפניך" ["וגרשתמו – ותגרשם", רש"י].

וכאן נשאלת השאלה: מדוע צריך 'להשקיע' במשימה הזו, מדוע עלינו לטפל בגרוש הגוים ולא להסתפק בהבטחה האלוקית שאם נשמע בקול ה' יפתרו גם הבעיות עם שכנינו? האם לא טוב יותר לעסוק בבנין החיובי של ישראל, בדאגה לרמה הרוחנית ברוח התורה שלא תושפע מן החוץ – במקום לעסוק בענין החיצוני יותר של מלחמה וגרוש הנכרים?

סור מרע – ועשה טוב

אלא שלפעמים חייבים כבר מתחילה להתנתק, כפשוטו, מן הגורם הזר המפריע בין ישראל לה'.

משל לאשה שיחסיה עם בעלה התערערו ולבסוף גם זינתה אחרי זרים. ודאי שלא נוכל לומר לה להתחיל ולשקם את יחסיה עם הבעל לפני שתעזוב תחילה את הגברים האחרים שנכנסו לעולמה. בתחילה צריך לבחור בבעל – בחירה המתבטאת בניתוק הקשרים האחרים – ורק על יסוד זה ניתן להמשיך. רק עם ההחלטה התקיפה לעזוב את הזרים ולקבוע את השייכות לבעלה – אז תוכל האשה לפתח מחדש קשר חיובי עם הבעל, וככל שיתפתח הקשר הזה יקל יותר להשלים את הניתוק עם האחרים.

כך אותם הגוים שלפי התורה אין מקומם בארץ ישראל מהוים חציצה מהותית לקשר שצריך להוָצ ר כאן בין ישראל לאביהם שבשמים. הקשר והברית של ישראל עם העמים הללו מפירים את הברית שבין ישראל לקב"ה, ולכן צריך מתחילה לחתור לגרושם, עד ש"לא ישבו בארצך". רק כך ניתן גם להלחם בהשפעה התרבותית-רוחנית המקלקלת, ורק כך ניתן לפתח את הדבקות בה' ושמירת תורתו.

ההכרה במחוייבות לגרוש עמי כנען – בתור משימה המוטלת עלינו – היא "תנאי פתיחה" ליצירת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בארץ ישראל. זהו ה"סור מרע" שרק איתו יוכל לבוא ה"עשה טוב", מפני שאותו "סור מרע" קשור לעצם הברית והבחירה שבין ישראל לקב"ה, "אשר בחר בנו מכל העמים".

  • ●●

עם ההבנה והפעולה בדרך הזו, ניתן לבנות את הבסיס האיתן ל"בית ישראל", בקיום תורת ה' בארץ נחלת ה' על ידי עם ה'. כתוצאה מכל זה, כשישראל ישב לבטח בארצו, נעסוק גם ב"הכנסת אורחים". שכן בזמן שהיובל נוהג ניתן לקבל גר-תושב לגור עמנו בארץ (לפי תנאי ההלכה), מבלי לטשטש את יחודם ומרכזיותם של ישראל. עד לקיום חזון הנביאים: "שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גוים ידרושו" (ישעיה, יא, י).

השארת תגובה