הרש"ב – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ל-ב ניסן, הילולא של אדמו"ר ר' שלום בער, הרש"ב מליובאוויטש. מעובד מדברי הרב גינזבורג.

הרמב"ם של החסידות

הרבי הרש"ב הוא האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד. כידוע, לכל אחד מאדמור"י חב"ד היתה נקודה יחודית באופן עבודתו. הרבי הרש"ב מכונה אצל החסידים "הרמב"ם של החסידות" – החידוש של הרבי הרש"ב הוא שהוא סידר (תוך כדי העמקה עצומה שלא היתה דוגמתה) את כל מאמרי החסידות  של הרביים שלפניו – בצורה מסודרת כמו הרמב"ם. מהרבי הרש"ב והלאה, להיות 'משכיל' בחסידות זה להיות בקי ברבי הרש"ב.

נהוג שבישיבות משקיעים הרבה בלימוד הרמב"ם בעיון רב. הרמב"ם כתב את ספרו, היד החזקה, שיהיה שוה לכל נפש, אך זכה שיתפוס מקום מרכזי בפלפול התלמידים הממולחים מדור לדור. כך הרבי הרש"ב ייסד את ישיבת תומכי תמימים, ישיבה בה לומדים נגלה דאורייתא וחסידות בהעמקה בעיון רב. לשם כך חייבים ספרי 'רמב"ם' – ספרי החסידות של הרבי הרש"ב.

הרגל נעשה טבע

מסופר אודות הרבי הרש"ב שלפני הבר-מצוה שלו הוא למד כל-כך טוב שולחן-ערוך אורח-חיים – הלכות יום יום – עד שהגוף שלו עשה את זה מעצמו – קיים מעצמו את כל ההלכות.

לכאורה למה זה טוב? אולי דווקא צריך לחשוב על מה שעושים, למה שהגוף יעשה מעצמו?

אלא, הרגל נעשה טבע, ומתוך למודו נעשה לו טבע יהודי אמיתי, וכעת הראש פנוי בשביל לכוון ולהתקשר בראש; לאחר שמתרגלים לקיים את גוף המצוות – וההרגל נעשה טבע – אז אפשר גם להכניס את נשמת המצוה.

"וידעת את ה'"

ישנו פתגם של הראשונים (המופיע בספר העיקרים) האומר (ביחס לבורא): "לו ידעתיו – הייתיו". הרבי הרש"ב היה אומר שכאשר הוא יושב מאחורי דלת סגורה ולומד ליקוטי תורה הוא קורא את המשפט הזה בניחותא – בלי סימן שאלה – "ידעתיו – הייתיו"!

אמרה חריפה זו הוסברה בדרכים רבות, ונביא כאן ביאור אחד לדברים.

בחסידות מוסבר כי ישנן שלש דרגות בדעת:

הידיעה החיצונית ביותר – ידיעה אודות מציאותו של דבר, כלומר: ידיעה שישנו מושג מסוים במציאות (הרובד הראשוני ביותר של "לידע שיש שם מצוי ראשון") גם ללא הכרתו פנים בפנים. הידיעה הפנימית יותר היא ידיעה שיש בה הרגשה פנימית של התאמתות הדבר, מעבר לידיעה החיצונית על מציאותו – אך גם ברובד זה הידיעה היא ידיעת המציאות, ולא הכרת המהות.

בדרגת הידיעה הפנימית ביותר – ההכרה – מתחבר האדם לגמרי עם הדבר אותו הוא יודע. המילה הכרה רומזת לנישואין – חיבור ממשי ומשמעותי של ידיעה עצמית (כפי שהרבי מכנה הכרה זו "הכרת עצם בעצם", על דרך ההכרה שבנישואין: "זאת הפעם עצם מעצמי") – כפי שדורשים חז"ל במגילת רות: "'מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני' –  מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ".

על האפשרות שדרגת הידיעה העמוקה ביותר תתפוס ביחס לבורא העולם טבעו הראשונים את הביטוי  שהזכרנו קודם "לו ידעתיו הייתיו".

על פי השכל ניתן לדעת על מציאותו של הקב"ה בידיעת המציאות, ואף לחוש בעוצמה רבה את התאמתות הידיעה הזו – תחושה שהיא היא הפנמת האמונה למודעות (תפקידו של ה'רבי' רועה האמונה). אמנם – כך קבע הרמב"ם – לא ניתן להשיג את מהות האלקות, כלומר: לא ניתן 'להכיר' את האלקים. הדרך היחידה המתקרבת לידיעת ה' מן הפן המהותי ― ולא רק המציאותי ― היא ב'ידיעת השלילה', הידיעה שה' שונה ואחר מכל דבר מוכר, חלקי ומוגבל. השכל התופס את אין-סופיותו הבלתי-מוגבלת של ה', מבין כי רק ה' יכול לדעת את עצמו ואדם איננו מסוגל להגיע לידיעה נעלית כזו, שהרי "אילו ידעתיו הייתיו".

אמנם, למרות ההנחה שאין אפשרות להכיר את ה', קובע המדרש כי "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", כיצד? למרות שלא ניתן להמחיש בכלי השכל וההבנה את הכרת הבורא, חז"ל מלמדים כי התכונה הנפשית היהודית הפנימית היא הכרת הבורא ממש – מתוך החיבור העצמי של היהודי עם ה', והיכולת לחוש חיבור זה.

אם הקביעה שאין יכולת לדעת את ה' מתנסחת במשפט "לו ידעתיו הייתיו", חוזרת הקביעה כי היהודי מכיר את ה' בשל החיבור, הקשר ואף הזהות ביניהם ומתנסחת במשפט שהבאנו קודם בשם הרבי הרש"ב: "ידעתיו – הייתיו"!

ע"פ 'פנים אל פנים' עמ' רצד-רצה. מתוך העלון 'הרכבת נוסעת' .

כתיבת תגובה