השלום האמיתי של הכהן – הרב יצחק שפירא

הכהן הוא "אוהב שלום" ולכן אינו משלים עם הקלקולים.

בפרשת נשא אנו נפגשים כמה פעמים עם דמות הכהן. בפרשת הסוטה ממלא הכהן תפקיד מרכזי: "איש איש כי תשטה אשתו… והביא האיש את אשתו אל הכהן". הכהן מעמיד את האשה, מכין את המים המרים, פורע את ראשה, משביע אותה, ולבסוף משקה אותה את המים. נראה שאין זה תפקיד כה נעים ונוח לבריות, שכן ההתיחסות לאשה הסוטה איננה עדינה במיוחד; מבזים אותה ברבים, מייגעים אותה, מאיימים עליה ב"שבועת האלה" [-קללה], ולבסוף משקים אותה "מים מאררים" שפגיעתם רעה.

לעומת זאת, בהמשך הפרשה אנו קוראים על ברכת הכהנים: "כה תברכו את בני ישראל.. יברכך.. יאר.. ישא.. וישם לך שלום". כאן מתגלה הכהן כאוהב ישראל הגדול ביותר – "מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות.." (אבות א, יב). ברכת הכהנים צריכה לבוא מאהבה, "לברך את עמו ישראל באהבה", ולכן אף נפסק להלכה, ע"פ הזוהר הקדוש: "כל כהן שאינו אוהב את העם או העם אינם אוהבים אותו, לא ישא כפיו".

כיצד ניתן להבין את שני הפרצופים הללו של הכהן; האוהב והמאיים, המברך והמקלל?

אוהב לתקן

אכן, צריך להבין את המושג "אוהב שלום" במשמעותו האמיתית. "אוהב שלום" אינו אוהב לכסות על הפגמים והחטאים או להתעלם מהם, הוא רוצה לתקן. השלום האמיתי בתוך ישראל אינו בהשלמה עם הקלקולים ובטיוח החטאים, אלא במגמה של תשובה ותקון. גם כשאהרן הכהן "אוהב את הבריות", אין הוא מניח להם כפי שהם, אלא מתוך אהבתו הריהו "מקרבן לתורה". אהבת ישראל הגדולה ביותר מביאה לרצות את תיקונם והעלאתם, ולא להניח להם לשקוע ברע.

לכן מביאים את הסוטה דוקא אל הכהן. הכהן הוא משכין השלום, וכשנוצר ערעור בתוך שלום הבית היהודי, בא הכהן ומנסה לתקן. כל הנעשה לאשה הסוטה בא מתוך אהבת ישראל הגדולה אשר בלבו של הכהן: הוא איננו מוכן להשלים עם האפשרות שאשה זו אכן חטאה ונאסרה על בעלה, וכעת תמשיך לדור עמו כאילו כלום לא קרה. כאן חייבים להתערב ואף לנקוט במעשים תקיפים, אבל הכל כדי להשכין שלום בבית היהודי ולדאוג לתקון האשה. לכן, כל הזמן מנסים לשכנע את האשה להודות בחטאה, ובכך לשוב בתשובה מעצמה, ואז לא תשתה את המים המרים. רק אם אין ברירה, והאשה עצמה דחתה את כל ההזדמנויות לתקון, באים המים ופועלים את פעולתם.

ליתר דיוק: הכהן רוצה רק לעזור לאשה לצאת מן הסבך שאליו נקלעה, ואילו הקללה שבמקרה הגרוע חלה על האשה, אינה מעשה הכהן אלא רק מה שמביאה האשה על עצמה בחטאה. וכך נאמר בזוהר הקדוש (מתורגם): "ואם תאמר שהוא [הכהן] עושה דין, אינו כן! אלא להרבות שלום בעולם משתדל בזה ולהרבות חסד [שהכהן מדתו מדת החסד]. שאם אשה זו נמצאת זכאית, הרי הכהן הרבה שלום בהם… ואם לא נמצאה זכאית, הוא אינו עושה דין אלא השם הקדוש שהיא משקרת בו הוא עושה דין והוא בודק אותה".

הכהן והנזיר

לעומת הכהן, המטפל באשה הסוטה, נתבונן בתגובה אחרת לסוטה, תגובתו של הנזיר: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף" (רש"י). גם הנזיר, כמו הכהן, אינו יכול להשאר אדיש מול התופעה המקולקלת, אבל תגובתו הפוכה מזו של הכהן: הכהן מטפל באשה, בעוד שהנזיר מוצא לנכון להבדל ולהתרחק. הנזיר מבין שעליו לדאוג למעמד הרוחני של עצמו, אך הכהן נמצא במדרגה כזו שמכוחה יכול הוא לעסוק בתיקון החוטאים עצמם!

נראה כי סוד כוחו של הכהן, המסוגל לטפל באשה הסוטה, נובע משני מרכיבים עיקריים: האחד, אהבת ישראל ובקשת השלום האמיתי, כמבואר לעיל, והשני, קדושתו העצמית של הכהן וקישורו אל הקודש והמקדש. מתוך האהבה הגדולה בא הכהן לעסוק בתיקון האשה, כשהוא רוצה רק את טובתה, ומתוך קדושתו אין הוא עצמו עלול להפגע במגע איתה אלא מעלה אותה אליו.

  • ●●

לפנינו אם כן שתי דרכים, דרך הנזיר ודרך הכהן, ושתיהן נצרכות: יש מי שצריך להתבדל ולפרוש מן החוטאים, "הרחק משכן רע", ויש מי שמסוגל וצריך לקרב אותם לתורה. אך אין דרך שלישית! התגובה לחברה מקולקלת ולאוירה מקולקלת חייבת להיות אחת מן השתים: להתבדל או לתקן, אך לא להשלים עם הרע, לא להשתמש באהבת ישראל כתירוץ למתן "הכשר" לכל הפגמים והקלקולים הקורים ח"ו אצל אחרים. מי שבשם אהבת השלום נותן "הכשר" לקלקול, סופו שהקלקול יחדור גם אליו עצמו, שהרי הוא "לא-כל-כך-נורא", ואם ניתן לסבול אותו אצל אחרים, ניתן גם לסבול אותו אצלי…

ואנו נשתדל ללכת בדרכו של הכהן ולהיות "מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

השארת תגובה