השעיר לעזאזל – יוסף פלאי

לאחר שכל השנה מוקרבים שעירי חטאות לכפר ולנקות את המקדש עצמו מטומאה, אפשר לזרוק בבת-אחת את כל החטאים יחד עם השעיר – לעזאזל.

השעיר המשתלח לעזאזל תופס מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש, יום הכיפורים, "אחת בשנה". על השעיר הזה, סומך הכהן הגדול את ידיו ומתוודה את כל עוונות ישראל, כמו שאנו אומרים ב'סדר העבודה':

צָעַד וּבָא לוֹ אֵצֶל הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לַעֲזָאזֵל לְהִתְוַדּוֹת עָלָיו אַשְׁמַת קְהָלוֹ וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וְהִתְוַדָּה. וְכַךְ הָיָה אוֹמֵר. אָנָּא הַשֵּׁם. חָטְאוּ. עָווּ. פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַשֵּׁם. כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים. שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה'".

כאשר השעיר מגיע למדבר ומושלך אל התהום, מסתיימת הכפרה. ובתחילה אף הייתה לשון של זהורית [פיסת צמר צבוע אדום] שהופכת באותה שעה ללבן, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

שעירי חטאות על טומאת מקדש

אנו מורגלים בכך שעבודות המקדש מכפרות עלינו, "ובנה לנו את בית המקדש לכפר על כל עוונותינו". אולם כאשר בוחנים באופן מפורט יותר, מתברר שבתוך קרבנות הציבור הקבועים במהלך השנה, רוב הקרבנות הם מסוג 'עוֹלָה' שאינה באה באופן מובהק לכפר על חטא מסוים. קרבן התמיד הוא שני כבשים לעולה, וגם הרוב המכריע של קרבנות המוספים הם קרבנות עולה. אלא שבדרך כלל מתלוה לקרבנות העולה עוד קרבן חטאת, "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (שעיר שאנו פוגשים בכל המוספים, מלבד מוסף שבת).

על מה מכפרים שעירי החטאות בקרבנות המוספים? מתברר שיש להם יעוד מוגדר ומדויק, כפי שמפרשים חז"ל במשנה (מסכת שבועות)[1], כאשר המכנה-המשותף לכולם הוא שהם מכפרים עלטומאת מקדש וקדשיו. כלומר, כאשר המקדש קיים יכולות להתרחש, באופן טבעי, תקלות רבות בהקפדה על טהרה כאשר נכנסים למקדש ועוסקים בקרבנות. יכול להיות שאדם נטמא מבלי לדעת זאת, ולאחר מכן נכנס למקדש או אכל מבשר הקרבן, וכיוצא בזה. על פגמים אלו, לסוגיהם השונים, מכפרים כל שעירי החטאות.

עצם הצורך בכפרה הזו הוא מובן, אבל החידוש הוא שכל קרבנות הציבור מכפרים רק על טומאת מקדש וקדשיו. אף אחד מקרבנות המוספים לאורך השנה אינו מכפר על כל שאר תרי"ג המצוות! גם שעירי החטאת הקרבים ביום הכיפורים – השעיר של קרבן המוסף, והשעיר שמובא מדמו אל קדש-הקדשים ("שעיר הנעשה בפנים", בן זוגו של השעיר לעזאזל, כפי שנקבע בהטלת הגורל) – גם הם מכפרים רק על טומאת מקדש וקדשיו.

רק השעיר המשתלח מכפר על שאר העברות שבתורה – אבל, ראה זה פלא, השעיר הזה כלל אינו קרבן! הוא לא נשחט במקדש, דמו ואבריו אינם קרבים על המזבח, הוא רק משתלח למדבר.

התמונה הכללית, אם כן, נראית מוזרה. לאורך כל השנה אנו טורחים להקריב במקדש הרבה קרבנות, אבל הכפרה שלהם היא על הפגמים שקורים בעבודת המקדש עצמו. רק פעם אחת בשנה, עושים מעשה מיוחד שמכפר על כל העברות. לכאורה, הדבר מזכיר מערכת בירוקרטית מנופחת, שבה יש המוני פקידים שכל אחד דואג לשני, ורק אי-שם בקצה יושב פקיד קטן ומסכן שמטפל גם בפניות הציבור… איפה הפרופורציה?

לזרוק את החטאים

כדי לעמוד על פשר הדבר, נעשה קצת סדר בתוך הנפש שלנו. כיצד אנו תופסים את הקשר שלנו עם הקב"ה, וכיצד אנחנו מתייחסים לכל הפגמים והחטאים שאנו נכשלים בהם, מה כאן העיקר ומה הטפל? האמת היא שבתוך האדם עצמו יש שני מוקדים, שכל אחד מושך לכיוון אחר. מוקד זהות אחת הוא "הנפש האלוקית", שמצד עצמה היא נקיה וטהורה, "נשמה שנתת בי טהורה היא". והמוקד השני, "הנפש הבהמית" היורדת למטה, מכירה רק עצמה, תאוותיה ויצרה. ואילו ה'אני' שלנו מטלטל כל הזמן בין שני המוקדים. והנה, אם נצליח לשים את עיקר כובד-המשקל במוקד הנפש האלוקית, אז כל העברות וכל החטאים יחשבו כדבר צדדי, החטאה ופספוס שפשוט צריך לזרוק מאיתנו ולהמשיך הלאה, להתנתק מהחטאים ולהחליט שהם לא באמת שייכים לי.

עצם המציאות של בית-המקדש ועבודתו במצב הרצוי – כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, השראת השכינה בישראל – מייצגת את הקשר החי בין עם ישראל והקב"ה. עיקר עבודת המקדש נועדה לקיים את הקשר החיובי הזה, לשמור על "אש התמיד" היוקדת של אהבת השם ויראתו בלב ישראל. על הקשר הזה צריך לשמור היטב, ולכן יש לדאוג לנקות ולחַטֵא את המקדש בכל עת מכל אבק וללכלוך שעלול להצטבר. לכך נועדו כל שעירי החטאת במהלך השנה – לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. לכן עיקר עבודת הכפרה במקדש הוא לשמור על המקדש עצמו בטהרתו ונקיונו – לוודא שהקשר בין ישראל וה' ישאר בקדושתו.

כעת, לאחר שכל השנה טהרנו את המקדש בשעירי חטאות, לאחר שביום הכיפורים עצמו באים קרבנות נוספים לכפרה יותר ויותר פנימית על טומאת מקדש וקדשיו – אז מתברר שעיקר-העיקרים הוא עצם הקשר שלנו עם ה'. ואז אפשר לקחת את כל החטאים, כל העוונות והפשעים – כל חטאי עמך בית ישראל – ובמקום 'לעשות מהם עניין', פשוט לזרוק אותם אל המדבר, לשים אותם על ראש השעיר ולזרוק אותם לעזאזל! כי כל החטאים האלה פשוט לא שייכים לנו. אנחנו נמצאים באמת עם הכהן הגדול בקדש הקדשים, וכל הקליפות יורדות מאיתנו ומושלכות אל ארץ ציה ושממה. "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם".

איש חלק ואיש שעיר

לסיום, חז"ל משווים בין השעיר לעזאזל לעשו הרשע, "איש שעיר", ורואים בכפרת יום הכיפורים סיום ההבדלה בין יעקב לעשו[2]:

רבי לוי אמר, משל לקווץ [אדם שעיר] וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכיפורים ויש לו במה יכפר שנאמר "כי ביום הזה יכפר".

ומסביר המהר"ל[3] "החטאים בישראל אינם מצד עצמם, רק מצד החוץ באו, דהיינו מצד יצר הרע, ודבר שבא מצד החוץ אפשר שישלח אותם גם כן מעליו… כי יעקב נקי וטהור נפשו מן החטא, כי נפשו טהורה וקדושה מצד עצמה רק מה שיש חטא בהם הוא מן החוץ מצד יצר הרע".

ביום הכיפורים מתגלה המקום הפנימי בכל יהודי, שבו הוא טהור לגמרי מכל חטא, ולכן אפשר להעביר את היד על הראש ולהשליך את כל המוץ והפסולת שמכסה אותנו, לקחת את כל החטאים ולהשליך אותם לעזאזל.

את עיקר הדברים שמעתי מהרב יצחק שפירא שליט"א

[1]  וראה רמב"ם הלכות שגגות סוף פרק יא.

[2] בראשית רבה סה, טו.

[3] דרוש לשבת תשובה.

השארת תגובה