והיה מחניך קדוש, ועשו לי מקדש – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על סמיכות המצוות "לא ישבו בארצך" ו"ועשו לי מקדש". מעובד מדברי הרב.

פי שיטת הרמב"ם במנין תריג מצות תורתנו הקדושה (וכן ספר החנוך וכל מוני המצות הנמשכים אחריהם), מצות "שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'" שבסוף פרשת משפטים, סמוכה למצוה "לבנות בית הבחירה, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" שבתחלת פרשת תרומה. מכאן ניתן ללמוד (ברמז, על כל פנים), שקיומן של שתי מצוות אלו תלוי זה-בזה, ובאופן שיש לקיימן כסדרן – ראשית יש לקיים את מצות "לא ישבו בארצך", ולאחר מכן (בזכות קיום המצוה הראשונה), את מצות "ועשו לי מקדש".

לביאור הענין יש להבין את הקשר הפנימי והעמוק בין עם ישראל והמקדש: הנה "מקדש" הוא מלשון "קדש" שפרושו "נבדל", וכן ישראל הם "קדש" ובבחינת "מקדש". במתן תורה (שבו בחר בנו הקב"ה להיות לו לעם סגלה מכל העמים), נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הכהן עובד את עבודת הקדש בבית המקדש, בעוד העם כולו הוא בחינת המקדש עצמו (שבו עובד הכהן), בסוד "ישראל במעמדם" (בשעת העבודה), בחינת "עצי שטים עֹמדים" (דהיינו גוף בנין המקדש); "קדש ישראל להוי', ראשית תבואתֹה" ("'בראשית' – בשביל ישראל שנקראו ראשית"), "ואנשי קדש תהיון לי", "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד מישראל".

ממילא מובן שבנין בית המקדש תלוי בהבדלות ישראל מן העמים, עד שיתגלה בנו שרשנו האמיתי, הקדש העליון ["קדש מלה בגרמיה" היינו חכמה עילאה, כמבואר בדא"ח. חכמה הוא כח מה – "תקיפות הבטול" (היינו גם הכח לבטל את יניקת החצונים מאתנו), בחינת "והחכמה מאין [האמיתי, וד"ל] תמצא"].

בתורת החסידות מבואר שסוד "עצי שטים עֹמדים" האמור, הוא הכח בנפש הישראלית להפוך את השטות דלעומת-זה לקדושה העליונה על ידי העבודה של שטות דקדושה, כלומר עבודת ה' יתברך שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, אפילו מטעם ודעת של התורה הנגלית עצמה.

והנה, בעיני רבים קיום המצוה של "לא ישבו בארצך" בימינו אלה (מצוה זו נוהגת גם בזמן הזה, כאשר "ארץ ישראל
בחורבנה", "וכל האישים מאישי ישראל מצוּוים לגרשם") נראה כ"שטות". אך זוהי "שטות דקדושה", כאשר נקיים מצוה זו לכבוד שמו יתברך (והיא נוגעת ביותר לכבוד שמים, שהרי "יש בו לתא דעבודה זרה לענין תשובה").

האיסור "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" נאמר לגבי כל ארץ ישראל, אך בנוגע למחנה הצבא ישנה מצוה מיוחדת: "והיה מחניך קדוש" (והוא על דרך קדושת מחנה לויה – הר הבית), וכמו שאמרו חז"ל שחילות-בית-דוד היו מקפידים ביותר על יחוסם.

מלבד הטעם הבטחוני, המובן בשכל הפשוט, שאסור להניח לאינם יהודים להמצא במחנה צבא ישראל (וכ"ש להתמנות לתפקיד של פיקוד צבאי כל שהוא, שהרי גם בלאו הכי, אפילו גר-צדק אסור להתמנות לשום מנוי על יהודים, כל שכן גוי, וכ"ש וכו' תפקיד של פיקוד צבאי), הנה מטעם קדושת המחנה נלמד קל-וחמר בן בנו של קל-וחמר, שאם בכל הארץ נאמר "לא ישבו בארצך וגו'" כל שכן וכו' לגבי מחנה הצבא, שעלינו להבדל ביותר מהימצאות זרים בתוכנו, שמא "וראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ואין לך ערות דבר יותר מאשר המצאות ערל בתוכנו.

["ערות דבר" הוא ר"ת עד, והוא עד שקר, הלעומת-זה של "עד הוי' בכם" – אתוון רברבין של "שמע ישראל… אחד" – שהוא עדאמת, וד"ל. "והיה מחניך קדוש" מצטרף ל"ועשו לי מקדש" לשלמות של הכל פעמים הוי' ב"ה. הכל הוי' הוא סוד אנכי (מספר התבות של פרשת "והיה מחניך קדוש"), כמבואר סודו במ"א].

והנה ידוע, ומבואר במ"א באריכות, בענין "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה", שהמצות תלויות זו בזו לקיימן כסדרן דוקא.

וי"ל שע"י מנוי מלך ישראל על עם ישראל היושב בארצו, תתקיים מצות "לא ישבו בארצך" בכללות (שהרי כל ענינו של מלך ישראל הוא לחזק את הישוב היהודי בארצו וכו'). הכרתת זרעו של עמלק הוא ענין המלחמות שילחם המלך תוך כדי קיום המצוה של "והיה מחניך קדוש". ובזכות הנ"ל נזכה לקיים את מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אכי"ר.

ע"פ מלכות ישראל ח"א עמ' שטו-שיח
מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'

השארת תגובה