ויחי יעקב – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

כיצד יתכן שהחיים הטובים של יעקב אבינו היו דוקא בארץ מצרים?

מעובד מדברי הרב. מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'

פרשת השבוע, הפרשה המסכמת את חיי יעקב ואת ספר בראשית כולו, עוסקת בחייו של יעקב אבינו במצרים – במשך יז – טוב שנותיו האחרונות. ידוע בחסידות, שהשנים הכי טובות של יעקב היו בסוף ימיו בהיותו בארץ מצרים. ונשאלת השאלה, היתכן?! לאחר שנאלץ יעקב לצאת מארץ הקדש ולרדת לגלות בארץ מצרים, ערות הארץ, מקום המיצר לישראל (סבא), שם דווקא הוא חי את שנותיו הטובות ביותר!

התירוץ הידוע הוא שבסוף ימיו זכה יעקב אבינו לאיחוד כל משפחתו, בית ישראל, באהבה ואחוה בין יוסף ואחיו (לא כמו בתחילה בהיותם בארץ כנען. כנראה שיצר המחלוקת ושנאת אחים חזק ביותר בארץ הקדש, והוא סבת החרבן [והגלות], ועד שכל המקודש יותר חרב יותר, ואכמ"ל) ובהקמת בית תלמוד שממנו יצא הוראה לעולם.

אך בעומק יותר (על דרך הסוד), הנה הפסוק המסיים את פרשת ויגש הוא "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". פסוק זה עולה בגימטריה 2794 = 11 פעמים 254. יש בפסוק זה 11 מלים, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה הוא 254 = "עוד יוסף חי"!

הסוד של "עוד יוסף חי" הוא שלא רק יוסף בעצמו חי וקיים אלא גם ה"עוד" שלו חי. ה"עוד" של יוסף הוא אותם ניצוצות קדושים שהוא מלקט ומעלה מערות הארץ בהיותו שליט על כל הארץ ומקבץ בר כחול הים.

בכך שיוסף מלקט את אותם ניצוצות קדושים ומעלה אותם לקדושה, מתקיימת נבואתה של רחל אמו בלידתו "יוסף הוי' לי בן אחר"; יוסף הוא לשון תוספת, שמוסיף תמיד ומכניס לתחום הקדושה מה שהיה נבלע בצד האחר, תמיד הוא עוסק ומצליח להוציא יקר מזולל – לוקח את ה'אחר', הרחוק כביכול מהקדושה, והופכו ל'בן'.

יתר על כן, ההתרבות המופלגת של בני ישראל בארץ מצרים דווקא היא תוצאה ותולדה של אותם ניצוצות שהעלה יוסף (וכידוע שכל תולדותיו של יעקב, לדורות, הן על ידי יוסף – "אלה תֹלדות יעקב יוסף").

גלות מצרים היא הגלות הראשונה, שרש כל הגלויות, אך יעקב אבינו זוכה לראות כבר בתחילתה את תכליתה של הגלות: "לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו [לשון יוסף] עליהן גרים", ומזה "ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'", שחי חיים טובים באמת (בבחינת "תתן אמת ליעקב", יעקב לא מת – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים").

וזהו שאמר הנביא: "לכן כה אמר הוי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בִּרְאֹתוֹ ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו". שמחת – חיי – יעקב היא על היות מטתו שלמה, כל בניו צדיקים, לדורי דורות, גם (וזה החידוש המחיה ביותר) בהיותם בגלות בארץ מצרים.

בכל האמור לעיל תובן תופעה חד פעמית בתורה: בין כל פרשה ופרשה בתורה ישנה הפסקה (הבאה לידי ביטוי ברווח בספר התורה) ואילו בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי אין הפסק כלל.

רש"י בתחילת הפרשה מביא שני טעמים לכך: "'ויחי יעקב'. למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". שני פירושים אלו מכוונים כנגד הכנעה (שעבוד) והבדלה (הבדלת הקץ מיעקב, עלייתו לעל-מודע של הנפש), כמובן. אך מכל האמור לעיל, יש פירוש שלישי, בחינת המתקה: שמחת יעקב במצרים דווקא – "ויחי יעקב בארץ מצרים" – היא המשך ישיר (שלא ניתן להפסקת ביניים) לנאמר בסוף פרשת ויגש – "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" כנ"ל.

 [ע"פ ד"ת יומי לפרשת ויחי]

השארת תגובה