וישכם אברהם בבקר – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ביאור בשלש פעמים שנאמר בפרשה "וישכם אברהם בבקר" – לפי הסדר של הכנעה – הבדלה – המתקה'.

מעובד מדברי הרב. על פי "אשא עיני" שמג-שמח. מתוך עלון 'הרכבת נוסעת '

שלש פעמים בתורה נאמר "וישכם אברהם בבקר" – כולן בפרשתנו, פרשת וירא (שתרגומו "ואתגלי" ― גילוי אלקות, בחינת המתקה ו"בקר" בכלל, "מתוק האור" ו"הבקר אור"). כדרכנו, נכוון אותם לפי תורת מורנו הבעל שם טוב כנגד חש-מֿלֿ-מל ― הכנעה-הבדלה-המתקה ― שבעבודת אברהם אבינו ע"ה, עבודת ה"בקר" (דהיינו הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה, כפי שיתבאר בהמשך):

א. לאחר הפיכת סדֹם ועמרה נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי'. וישקף על פני סדֹם  ועמֹרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטֹר הארץ כקיטֹר הכבשן…". "המקום אשר עמד שם את פני הוי'" הוא מקום תפלתו וויכוחו עם הקב"ה בלמדו זכות על אנשי סדום. מכאן לומדים חז"ל את דין קביעת מקום לתפלה, והוא מטעם הכנעה ושפלות בנפש, כמבואר במפרשים. והיינו שקבע אברהם מקום תפלה באותו מקום שאמר (כלומר שהתפלל מתוך הרגשת) "ואנכי עפר ואפר". ובעיקר, כאן השכים אברהם אבינו ע"ה להתפלל להשי"ת על אף כשלונו-לכאורה בתפלתו הקודמת, שלא נתקבלה. כאשר לא נתקיימה אז אצלו בחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", וממילא הרגיש בתכלית השפלות שנכשל ושאינו במדרגת צדיק וכו'. בכל זאת, מ"קיטֹר הכבשן" לומדים חז"ל (וממילא נראה למזליה דאברהם אבינו ע"ה בשעת מעשה) דין בנוגע להקטרת מנחות במקדש ― ענין המתקה בכלל. והיינו שהכנעה זו היא הכנעה שבהמתקה, בחינת "בקר" כאמור.

ב. בשלוח הגר וישמעאל נאמר: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד וישלחה וגו'". זהו ענין ההבדלה, הרחקת הרע מהטוב, ישמעאל מיצחק, כמובן. על המלים "לחם וחמת מים" מפרש רש"י ז"ל: "ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה". והיינו ששמיעת אברהם אבינו בקול שרה (כמו שאמר לו השי"ת: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה") היתה בקליטה פנימית ופעלה (לשעתה, על כל פנים) את לידת מדת השנאה, היפך טבעו של אברהם, מדת האהבה לכל (ובפרט לבנו). והיינו עבודת ההבדלה ― "אֹהבי הוי' שנאו רע", שע"כ "סור מרע ועשה טוב". מזה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" נלמד שהבדלה זו היא הבדלה שבהמתקה, בחינת "בקר" כאמור (וכן בהמשך כתוב "כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם… ויפקח א-לקים את עיניה ותרא באר מים… ותקח לו אמו אשה וגו'", וד"ל).

ג. בעקדת יצחק נאמר: "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו וגו'". על תבת "וישכם" מפרש רש"י ז"ל: "נזדרז למצוה". והיינו ענין שמחה של מצוה, בחינת המתקה (בכלל, והמתקה שבהמתקה בפרט). מכאן לומדים חז"ל ש"זריזין מקדימין למצות". זריזות זו באה מההרגשה של "שמחה וטוב לבב מרב כל" בקיום רצונו יתברך. לשמחה זו הגיע אברהם על ידי עבודת "ויחבש את חמרו" (חמרבגימטריא אברהם), שהכניע לגמרי את צד החמר שבו, מקור הספקות באמונה פשוטה בהשי"ת ("אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' והיום אתה אומר לי 'העלהו לעלה'"). על ידי זה האירה אצלו האמונה הפשוטה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, מקור השמחה בעבודת השי"ת (ו"אין שמחה כהתרת הספק"). בחסידות מבואר, שכל בחינת "קדם" ("מקדימין") היא השמחה האמורה מגילוי הצחצחות (בזכות צחצוח וזכוך החמר בתכלית) שלמעלה מטעם ודעת. כללות ענין העקדה הריהי המתקת הדין בתכלית ― הכללת יצחק (מדת הדין, שבתחלה היתה נשמתו מעלמא דנוקבא בלבד) בבחינת אברהם (אהבה וחסד), וגילוי שרשו של יצחק באברהם גופא ― "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", סוד בראשית ― ירא שבת, שבו ענג ואושר, וד"ל. בסיום העקדה נתבשר אברהם שנולדה רבקה ― זווגו של יצחק (ע"ד לקיחת אשה לישמעאל כנ"ל), סוד "רבע ישראל" כדלקמן, וד"ל.

סוד זה מודגש ע"י טעמי המקרא של ג' תבות "בבקר" שבג' פעמים "וישכם אברהם בבקר" האמורות: בפעם הראשונה הטעם הוא אתנחתא, בחינת הנחת עצמותו (וכן קביעת מקום לתפלה), הכנעה ושפלות, כנודע.

בפעם השניה הטעם הוא פזר ("אברהם" הוא בטעם "מונח לגרמיה", וד"ל), לשון מקל, לגרש את הרע הנדבק בחלקו, כידוע מחז"ל.

בפעם השלישית הטעם הוא רביעי ("וישכם אברהם" הוא בטעם "קדמא ואזלא", היינו "זריזין מקדימין למצות" בשמחה כנ"ל, וד"ל), בחינת "רבע ישראל", תכלית ההמתקה, המתקה שבהמתקה של זווג יצחק ורבקה דוקא כנודע וד"ל.

השארת תגובה