ושמנו קראת בשמך – יוסף פלאי

במשך הגלות כביכול אין שמות לעם ישראל, והם חוזרים רק לקראת הגאולה.

בתחילת פרשת וארא, לאחר דברי ה' למשה, מופיעה "פרשת היחס" – "אלה ראשי בית אבותם" – ובה יחוסי השבטים ראובן שמעון ולוי, ובפרט: משפחת משה רבינו ואהרן הכהן, יחוסה ותולדותיה. מהו עניינה של פרשיה זו, ומדוע דוקא במקום זה?

ניתן לעמוד על טעמו של דבר מתוך התבוננות חוזרת בפרשה הקודמת. פתיחת פרשת שמות, וספר שמות כולו, היא ב"שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אך הנה, בכל המשך סיפור השעבוד במצרים אין בתורה ולו שם אחד. בני ישראל הופכים להיות 'אנונימיים', בני-בלי-שם. המילדות נקראות רק בכנויים, "שפרה ופועה", ואף המשפחה המיוחדת בה מתמקד המשך הסיפור היא נטולת שמות: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בנו.. ותתצב אחותו מרחוק" – משפחה שלימה ללא שמות, עד שבאה בת פרעה ומעניקה שם לתינוק. אמנם כשמתנתק אותו משה מאחיו, ושוהה בארץ מרחקים, הוא קורא שמות לשני בניו, אך העם הנתון בשעבוד נותר שומם מבלי שם. ורק בהמשך אנו למדים, כבדרך אגב מתוך דברי ה', שיש למשה אח ושמו אהרן.

בתוך "כור הברזל" המצרי, מותך עם ישראל ב"בלבת אש" רותחת, שאינה מותירה מקום לשמות פרטיים להתגלות. במציאות זו מוזכרים רק שמות השבטים מן העבר, כלוי וכיוסף, אך צאצאי השבטים, אף ש"לא שינו את שמם", עדיין אינם נזכרים בתורה בשם מפורש. כח ההולדה העצום, בסיוע המיילדות הצדיקות, פורץ אמנם כל גבול, אך הוא עדיין בבחינת "רבבה כצמח השדה", כעשבים רבים שאין לכל אחד שם משלו. בתוך "בית העבדים" הגדול, חיים בני ישראל כאסירים במחנה ריכוז, כמספרים ללא שמות פרטיים! שכן לכאורה, מה טעם יש בקריאת שם לבן כזה אשר יושלך מחר אל היאור, או ישוקע תחת הבנין?

פרשת וארא, באה אם-כן להשלים את החסר ו"לקרוא בשמות" למפרע לאותן הדמויות העלומות מן הפרשה הקודמת. אך מה אירע בינתיים שאיפשר כעת את הקריאה המפורשת בשמות, מה התיר את אותה האילמות העבדותית?

נראה שהמפתח מצוי כבר בפרשת שמות. כאשר מתגלה הקב"ה אל משה רבינו, שואל משה "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", ונענה "…זה שמי לעולם". אף בפרשתנו נמשך הבירור הזה בענין שם ה': "וארא אל אברהם.. באל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" – "בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות.." (רמב"ן). "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" – "והודע להם… השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא" (רמב"ן).

שמם-מהותם של בני ישראל אינו יכול להתגלות ללא התגלות שם ה'. אין לנו שם ללא שם ה' המשותף בנו, "ושמנו קראת בשמך". לכן רק עם הופעת שם ה' המיוחד, המתגלה כעת ביציאת מצרים, מתגלים גם שמות בני ישראל. בתוך העם המשועבד מתגלים לפתע שמות ומתבררים התולדות. כעת נקשר מחדש הקשר אל "שמות בני ישראל הבאים ומצרימה", ומתבררים לפרטי-פרטים שרשיה של המשפחה המופלאה שנבחרה לגאולת ישראל. זוהי כבר התנוצצות הגאולה.

אם בפרשת שמות הולך ומתגלה מעמדו המיוחד של העם, "בני בכורי ישראל" – עדיין ללא קריאת שם מיוחדת לאישיו הפרטיים – הרי בפרשתנו מתברר שלכל איש מבני ישראל יש שם. לאחר התגלות השם המיוחד, שם הוי"ה ברוך הוא, מתגלה שכל יהודי קשור עם הקב"ה וזוכה להקרא בשם. מתוך כור הברזל נולד עתה לא רק כלל העם, אלא גם הפרטים, עד לגולת הכותרת של צדיקי הדורות ההולכים בראש המחנה. גאולת הכלל כוללת בהכרח את גאולת הפרט, כדברי הבעל-שם-טוב זי"ע על הפסוק "קרבה אל נפשי גאלה".

כך היא גאולתן של ישראל: שם ה' מתגלה בעולם – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – שם חדש נקרא לכנסת-ישראל – "וקורא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ישעיה סב, ב) – ולכל איש מבני-ישראל: "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" (בבא בתרא עה, ב). "ועמך כולם צדיקים".

השארת תגובה