חן המקום – יוסף פלאי

סדרת מאמרים לסגולתה של שכם עיר הברית ומקום קבר יוסף הצדיק. התפרסמו בחוברות הישיבה.

הקשר למקום מסויים בארץ הקודש, הוא דבר הנצרך ללימוד, לעמוד על סגולת המקום ולשמוע את התורה המיוחדת הטמונה בו. ככל שנגלה את חִנּוֹ של המקום, כן נזכה לרשת אותו ולשבת בו – "חן מקום על יושביו" (סוטה מז, א). בסדרה זו נביא בע"ה כל פעם משהו מסוד המקום.

פרק ראשון
בשכם ברית התורה

בראשית דרכו של אברהם אבינו בארץ נאמר "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה"  [א]. ופירש רש"י:

אלון מורה – הוא שכם. הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה.

וכיוצא בזה נאמר בזוהר הקדוש  [ב]: "עד מקום שכם, דא בי כנישתא [בית הכנסת]. עד אלון מורה, אלו בתי מדרשות דאולפין ומורים תמן [שמלמדים ומורים שם] תורה ברבים"[ג].

וביאר בשפתי-חכמים בשם מהרש"ל: "דקשה לרש"י… כיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה? ומפרש הראהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה ששם קבלו וכו'. כי אלון לשון אָלָה, ומורהלשון הוראה וזהו תורה".

והמהר"ל (בגור אריה) הוסיף:

ואם תאמר למה הראה לו מקום הר גריזים והר עיבל יותר משאר מקומות? אם בשביל קבלת התורה, די הוי כשיאמר לו הדברים בעל פה, ולמה הוצרך להראות לו? אלא נראה שהראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה, והראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכח האלהים למעלה.

הוי אומר, קבלת התורה בשכם מורה על מעלת המקום. וכן כתב בספר מעבר יבוק[ד]:

ואין תורה לישראל אלא ע"י סוד החלקה זאת ששם הר גריזים ועיבל.

על מעמד קבלת "שבועת התורה" (כלשון רש"י) נצטוו ישראל בפרשת ראה ובפרשת כי תבא, וקיימו על ידי יהושע בן נון ככתוב בספר יהושע (פרק ח). ושני חלקים למעמד: ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל, ובניית המזבח וכתיבת התורה בהר עיבל. וכך נאמר במשנה סוטה:

ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מורה… ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן. הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות. ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון…

מעמד הברכות והקללות הוא "מהדורה חדשה" של קבלת התורה, מיד עם הכניסה לארץ ישראל. בעוד שבהר סיני ניתנה התורה "מלמעלה למטה", מאת ה' שירד על הר סיני, הרי בשכם ישראל מקבלים על עצמם את התורה באלה ובשבועה – ברוך וארור – בעניית 'אמן'. "בשלשה מקומות נתנה תורה לישראל: בסיני באהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב ובכל אחד נכרתה ברית"[ה].

וכבר עמדו על כך שצורתו של מעמד הברכה והקללה הפוכה ממעמד הר סיני: שם עמדו ישראל בתחתית ההר, וה' השמיע את התורה מלמעלה בקולות וברקים. וכאן עומדים ישראל על ההרים מכאן ומכאן, והכהנים והלויים משמיעים את התורה מן העמק למטה [כמו שכתוב בחוברת "טבור הארץ", מאת ר' ישראל אריאל נ"י, ושם הוסיף להסביר: "תורה בעיקרה היא מלמעלה למטה. אך כאן מתגלה תביעה הפוכה, התורה נתבעת ממעמקי המציאות. ובאמת זוהי מהותה של תורה וגודל חידושה, אשר כשם שלא ניתנה למלאכי השרת כך לא ניתנה להולכי מדבר, אלא לדרי מטה המקדשים שמו בלב לבו של עולם העשיה"]. כמובן שיש להוסיף לכך את ההשוואה בין מעמד בניית המזבח ע"י משה לרגלי הר סיני, לבין מעמד בניית המזבח בהר עיבל.

עם קבלת התורה בשכם, נעשו ישראל ערבים זה לזה:

"והנגלות לנו ולבנינו" – לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על "לנו ולבנינו" לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה[ו].

ותלמיד הישיבה האהוב, ר' הלל אליהו ליברמן הי"ד, חקק את השורות הבאות בתוך הפיוט "שירת שכם", שם הקביל את הערים – מירון, שכם, ירושלים, חברון (ראשי תבות משיח) – לארבעת הכתרים השנויים במסכת אבות "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן":

כֶּתֶר מַלְכוּת בְּחֶבְרוֹן
כְּהוּנָה לַמִּקְדָשׁ בְּצִיּוֹן
שֵׁם טוֹב בַּר יוֹחַאי בְּמֵירוֹן
וּבִשְׁכֶם בְּרִית הַתּוֹרָה

– כתר תורה בשכם, כמבואר; כתר מלכות בחברון, עיר מלכותו הראשונה של דוד המלך; כתר כהונה בירושלים, עיר הקודש והמקדש; וכתר שם טוב במירון, שם טמון רשב"י ששנה משנה זו.

ונסיים בשורות הפתיחה והפזמון החוזר של "שירת שכם" לר' הלל הקדוש:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָאֵה
עֵינִי תָּמִיד צוֹפִיָּה.
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה
עִיר שְׁכֶם כֶּתֶר תּוֹרָה.

[א] בראשית יב, ו.

[ב] ח"א פ, א.

[ג] ומן הראוי לספר כאן שלפני שנים, כאשר בשרו לרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על הקמת ישיבה בחברון עיה"ק, אמר הרצי"ה "בשכם צריך להקים ישיבה!".

[ד] חלק אמרי נעם פרק כז.

[ה] רש"י ברכות מח, ב.

[ו] רש"י דברים כט, כח.


פרק שני
שער הארץ

בפעם הקודמת עסקנו בסגולתה של שכם בהקשר לברית התורה. הפעם נעסוק בסגולת המקום בהקשר למתנת הארץ וירושתה.

מבחינה גיאוגרפית, שכם נמצאת במרכז הארץ. כך עולה גם מחלוקת ערי המקלט, ששכם היא האמצעית ביניהם: "שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון"[1]. אולם שכם אינה רק האמצע אלא גם נקודתההתחלה, שער לכניסה לארץ ולזכייה בה, כמו שאנו מוצאים שלש פעמים לפחות: אצל אברהם אבינו, אצל יעקב אבינו ואצל יהושע בן נון.

עד מקום שכם

"הכל הולך אחר הפתיחה". ראשית דרכו של אברהם אבינו הראשון היא בציווי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית פרק יב). וכשהגיע אברהם לארץ כנען, התחנה הראשונה שהכתוב מציין היא בשכם:

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

נשים לב: שכם אינה המקום הראשון בארץ שאברהם דורך בו. הרי היא אינה שוכנת על הגבול אלא במרכז הארץ. לכן נאמר "ויעבר אברם בארץ, עד…" – בכל מהלכו של אברהם בארץ לא נגלה אליו ה' עד שהגיע לשכם, ורק אז התבשר לראשונה שזוהי הארץ המובטחת. עד שכם, ההליכה בארץ היא הליכה 'סתמית' כביכול, עדיין אין הבטחה ואין גילוי מפורש – ובפשטות אברהם עדיין אינו יודע כלל שזוהי הארץ אליה נצטווה ללכת ורק בשכם מתגלה הסתום והופך לידיעה ודאית[2]. כאן ניתנת הארץ וכאן הכל מתחיל. על כן בונה אברהם מזבח "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלשון רש"י.

ובפירוש ר' משה אלשיך ביאר מדוע אמנם לא ניתנה הארץ לאברהם עד הגיעו לשכם:

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם – שהוא יותר מחצי שיעור כל אדמת הקדש מצפונה של ארץ ישראל שנכנס משם עד שכם[3]. ועם כל זה לא נראה אליו ה' ולא נתנה לו הארץ עד הגיעו לאלון מורה – הוא מקום מעותד לקבלת ישראל את התורה באלה ושבועה… כי שם הוא מקום יחס אל מתנה זו [מתנת הארץ] על התורה ועל העבודה אשר יקבלו שמה, כי לכך ניתנה למו ועל מנת כן, כנודע.

היינו, הארץ ניתנת לאברהם דוקא במקום שבו תהיה כריתת הברית לקבלת התורה, מפני שעל-מנת-כן ניתנה לנו הארץ, "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ"[4].

בין הבתרים

הבטחת הארץ לאברהם אבינו מופיעה בתורה כמה פעמים, והמפורטת מכולם היא בברית בין הבתרים. בהבטחה זו "באר לו [ה' לאברהם] תחומי הארץ, והזכיר לו כל העמים עשרה אומות, והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא", כדברי הרמב"ן[5]. והנה, בתורה לא התפרש היכן נכרתה הברית הזו, וניתן לומר בזה השערות שונות, אולם בספר 'חן טוב'[6] (לר' טוביה הלוי, מחכמי צפת בדור שלאחר הבית יוסף) מפרש שברית בין הבתרים היתה בשכם עיר הברית!

וחברנו האהוב ר' הלל ליברמן הי"ד, איש שכם בכל לבו ונפשו, קיים את הדברים מסברתו (וכשנמצאו הדברים בספר 'חן טוב' שמח עליהם כמוצא שלל רב), וכן כתב בשירו על שכם[7]:

לַפִּיד אֵשׁ וְתַנּוּר עָשָׁן, בֵּין בְּתָרִים עָבַר הֶעָנָן. וַיִּכְרוֹת בְּרִית אֶת אַבְרָהָם, בְּזֹאת תֵּדַע כִּי תִּירָשֶׁנָּה.

[בספר 'חן טוב' הנ"ל מקשר את הדברים עם הדעה הרווחת בחז"ל שבברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה – חמש שנים לפני היציאה הסופית לארץ כנען המפורשת בתחילת פרשת לך-לך[8]. אין כאן המקום להרחיב בפירוש הפרשיות לפי שיטה זו, אך במה שנוגע לענייננו מבאר בספר 'חן טוב' שהפסוקים בתחילת פרשת לך-לך רומזים לשתי הפעמים שהלך אברהם אל הארץ, ומה שנאמר "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" – "הוא מעמד בין הבתרים… ואז היה דרך העברה לבד".]

חלקת השדה

ומאברהם אבינו ליעקב אבינו. כאשר חוזר יעקב לארץ כנען, הוא מגיע לראשונה לשכם:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

שוב שכם היא ראשונה לכניסה לארץ, וכאן נוסף גם קניין המקום. זהו המקום השני בארץ שנקנה, לאחר מערת המכפלה, והוא המקום הראשון שנקנה לצורך מגורים ולא רק לאחוזת קבר. וכך אמרו רבותינו[9]:

אמר רבי יודן בר סימון, זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף…

וכתב רבינו בחיי[10]:

ואע"פ שישראל בכניסתן לארץ לקחו רובה לפי חרב, מצינו שלושה מקומות שהיו מעולים מכל שאר המקומות, אשר באו לידם על ידי קניית כסף, ואלו הן, חברון, והר גריזים והר עיבל, והר המוריה. הר גריזים והר עיבל ששם כרתנו ברית וקבלנו עלינו התורה באלה.

זהו שלב נוסף בגילוי קדושת המקום. אצל אברהם היתה זו הבטחה לעתיד, וכשם שההבטחה ניתנה לראשונה במקום הזה כך קניין הארץ מתחיל במקום הזה. וכתב ר' אברהם בן עזרא:

והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא.

ומבואר בספרים שהקניין בכסף דווקא הוא שלימות המעשה, הדורש השתדלות "באגר שלים"[11], וכן זהו מה שמפקיע מידי כוחות הטומאה שנאחזו במקום, וכמו שכתוב בספר באר מים חיים:

כי ידוע אשר כל קניני הגוי כשהם עומדים תחת ידו הרי הם תחת רשות החיצונים והקליפות הנאחזים בהם. וכשמוכר הנכרי בעין יפה, שנותנין לו כסף מלא כל דמי שוויה ויותר, אז מסלק הנכרי כל דעתו ורצונו מזה ונתנה בעין יפה ברצון הטוב, ואז מסתלק כל כוחו ורשותו, וכל כוחות הטומאה וחיצונים והקליפות בטלין ומבוטלין והולכים להם מן המקום הלזה וקם ברשות הקונה עם כל כוחי הקדושה שבקרבו.

והנה יעקב ובניו לא המשיכו לגור באותה "חלקת השדה", כידוע. אולם נראה שאותה חלקת השדה היא "היתד התקועה" של קניין ואחיזה בארץ, ולכן בצאת ישראל ממצרים עד בואם אל הארץ המובטחת – הרי בראש ובראשונה הם חוזרים אל אותה נקודה ראשונה של קניין.

לאחר קניין חלקת השדה, העיר שכם אף נכבשה על ידי שמעון ולוי – ובכך היא ראשונה לכיבוש הארץ. אולם על מעשה זה לא נרחיב כאן, ובע"ה נעסוק בו באחת הפעמים הבאות.

עצמות יוסף

לפני מותו, נותן יעקב אבינו ליוסף את שכם לנחלה[12]:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואיזו זו שכם.

וירושה זו חוזרת בצוואתו של יוסף לאחיו[13]:

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

יוסף עצמו נותר במצרים כפיקדון, וישראל מופקדים להעלות את עצמותיו כאשר יפקוד ה' אותם ולהביאם אל שכם. יש לומר שזהו הזיכרון המחזיק את ישראל בגלות מצרים: הקשר לאותה 'חלקת השדה' בארץ האבות שנקנתה בידי יעקב אביהם והמיועדת לקבורת יוסף הצדיק.

ובצאת ישראל ממצרים, ארונו של יוסף – בדרך לשכם – הוא ההולך בראש המחנה[14]:

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

וכך נחתם ספר יהושע:

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.

כעת מגיע הקניין של יעקב בארץ למימושו המלא. יוסף הצדיק נטמן בחלקו, ובני יוסף נוחלים את המקום.

"באותו היום"

בספר דברים נצטוו ישראל על מעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל ועל בניית המזבח בהר עיבל. שוב אנו פוגשים את שכם כעין 'שער כניסה' לארץ.

ומתי למעשה התקיים המעמד הזה? בכך נחלקו הדעות. לדעת חז"ל בגמרא סוטה[15], היה הדבר באותו יום שעברו ישראל את הירדן!

בֹֹּא וראה כמה נסים נעשו באותו היום. עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון… והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל.

דברי חז"ל מיוסדים על לשון הכתוב בעניין זה "בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"[16]. אולם מהו הטעם לבהילות הזו? מהו הצורך ב"כמה ניסים שנעשו באותו היום" והכל כדי לאפשר את ההגעה לשכם הלוך וחזור בו ביום?

אלא שמעמד הברית בשכם הוא "כרטיס כניסה" הכרחי לארץ. וטעם הדבר בפשטות, מפני שבמקום זה ניתנה הארץ לאברהם, וכדי לזכות בארץ בפועל צריך לחזור אל ראשית ההבטחה. אך לא די רק להגיע לשכם, אלא לכרות בה את ברית התורה, וכך לקבל את הארץ ואת התורה כרוכים זה בזה. וכשם ששכם מסוגלת למתנת הארץ כך היא מסוגלת לברית התורה. שהרי זו עניינה של מתנת הארץ, שבארץ הקדושה הזו הקב"ה הוא לנו לאלוקים ובה עיקר קיום התורה והמצוות. וכיוצא בזה ביאר ר' משה אלשיך (בפרשת ראה):

"וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" – למה זה בחר ה' תהיה קבלת התורה באלה ושבועה בהרים ההם מבשאר מקומות ארץ ישראל? …כי שם נשבע ה' פעם ראשונה לאברהם לתת לישראל הארץ… ושמא תאמר, ומה בכך, ואיזה יחס יש לקבלת התורה באלה ושבועה אצל נתינת הארץ שעל כן יהיה ראוי יהיה אצל אלוני מורה? …לזה אמר [בהמשך הפסוקים] "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם… וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים…" – כלומר, אל יעלה על רוחכם שנתינת הארץ לישראל וירושתם אותה היא לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רק[=אלא] לקיים התורה ומצוות, כי שם עיקרם[17], מקום מקודש כנגד ארץ העליונה מתייחסת אל תורה ומצוותיה והאושר אשר לעומתה, ומתקדשים ומתקשרים העולמות על ידם לנוכח, ולא דרך עקלתון כמקיים תורה בחוץ לארץ. אם כן, אחר שזה תלוי בזה, ראוי שעיקר קבלת התורה שהיא באלה ושבועה תהיה בה, במקום ששם נדר אותה הקב"ה לישראל.

ולדברי ה'חן טוב' הנ"ל, הברית בשכם בכניסה לארץ נעוצה כבר בברית בין הבתרים, שבה נאמרה לאברהם גזירת הגלות ובשורת הגאולה, ושם נאמר "ודֹר רביעי ישובו הֵנָּה" – לשכם! ובלשון ה'חן טוב': "כל הדברים היו שם, ברית בין הבתרים, גם מכירת יוסף לקיים הברית, גם ברית הר גריזים והר עיבל, הכל הולך אל מקום אחד". ומבאר שם שגלות מצרים היתה בכדי להגיע לברכת התורה, וגמר קבלת התורה היה בהר גריזים והר עיבל ונמצא שאז "נגמרה כוונת גלות מצרים". נסגר המעגל.

ועוד יש להעיר על הדמיון בין מעמד ברית בין הבתרים לבין מעמד ברית התורה שהתקיים על ידי יהושע. בברית בין הבתרים עובר "תנור עשן ולפיד אש בין הגזרים" – "הוא שלוחו של שכינה" (רש"י). ואצל יהושע עומדים ששה שבטים מכאן וששה מכאן וארון ה' באמצע. ואף המקום עצמו 'נחצה' כביכול לשנים: הר מכאן והר מכאן והעמק באמצע "בין הבתרים". ואפשר גם לומר: הארץ כולה נחלקת כאן לשנים, חצי צפוני מכאן וחצי דרומי מכאן (כמבואר ששכם ממוקמת במרכז הארץ). "העמידה בין ההרים הללו היא מעין כניסה אל בין בתרי הארץ והתערות בה"[18], ונמצאו העם והארץ יחדיו ניצבים מזה ומזה לארון ה' ובו התורה![19]

ברכת הארץ

חז"ל אומרים שיהושע בן נון תיקן את הברכה השניה בברכת המזון, היא ברכת הארץ: "נודה לך… על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" – "יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ"[20]. ומתי היה הדבר? מפרש הגר"א שהיה זה בהר עיבל, ששם נצטוו "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"[21], שהרי לפי חז"ל המעמד הזה היה "באותו היום" שעברו את הירדן ואז אכלו "סעודת מצוה" של ממש ביום הכניסה לארץ.

וכך מבאר הגר"א את דברי הגמרא שהובאו לעיל. שם נאמר "ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו" ואומר הגר"א שהמילה "וקללו" היא טעות-סופר [שהרי מעמד הברכות והקללות קדם לבניית המזבח בהר עיבל, כמו שנאמר במשנה סוטה[22]], אלא, כותב הגר"א[23]:

צריך לומר 'וברכו' – פירוש ברכת המזון. לכן אמרו 'וברכו' כי יהושע תיקן להם ברכת הארץ באותו היום.

אם כן, ברכת הארץ נתקנה באותו היום ובהר עיבל! וכדאי להזכיר כאן את ההלכה "כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו"[24] – "שבזכות התורה ירשו הארץ"[25] – היא התורה שעליה נכרתה הברית בשכם, והיא התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל.

כבוד לשכם

בשנת ה'תרל"ז פרסם ר' יהודה חי אלקלעי מכתב נרגש לעזרת הישוב היהודי בשכם. מתוך דבריו:

"וחייבים כל ישראל לתת יקר וגדולה לשכם כמו לירושלים מפני כי בשכם נתן ה' לנו מתנת הארץ הטובה… תנו לה' אלהיכם כבוד שנתן לנו מתנת ארץ ישראל בשכם. תנו כבוד לאברהם אבינו שקיבל המתנה הטובה בשכם ויצב שם מזבח. תנו כבוד ליעקב אבינו שעשה את ההתחלה ויקן את חלקת השדה ויצב שם מזבח. ואתם השלימו את מקנתו לעורר זכותו"

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, מוסד הרב קוק, כרך ב, עמ' 771)

[1] מכות ט, ב.

[2] כך נראה מפירוש הרמב"ן לפסוקים אלו, וכ"כ האברבנאל. ושלא כפירוש הראב"ע בפסוק א.

[3] כוונתו כאשר נכנסים לארץ מצפון, ואף שבדרך הפשט ניתן לומר שאברהם נכנס ממזרח, בדומה ליעקב. אך אין זה משנה לענייננו.

[4] תהלים קה, מד-מה. ובמלבי"ם שם: "כי לא נתן להם א"י אלא ע"מ שישמרו את התורה".

[5] בראשית טו, יח. עיין שם. כוונת הרמב"ן באומרו "שלא יגרום החטא" היא שגם אם יחטאו ישראל ויצאו לגלות מכל מקום לא תבטל מתנת הארץ.

[6] ונציה שס"ה. פרשת לך לך, דף לו- לז. יש לציין שקיימת גם מסורת המזהה את מקום ברית בין הבתרים באחת הפסגות של החרמון ("הר הבתרים", אחת הפסגות של "הר דב" דהיום).

[7] שירת שכם, נדפס בסוף ספרו 'אהבת הארץ'. וראה שם בפרשת לך-לך מה שכתב על פי דרכו בעניין ברית הבתרים.

[8] ברייתא דסדר עולם פרק א. וראה רש"י שמות יב, מ ורמב"ן שם, ובתוס' ברכות ז,ב, שבת י,ב.

[9] בראשית רבה עט, ז.

[10] בפירושו לבראשית כג, ח. וראה בהערות הרב שעוועל (בהוצאת מוסד הרב קוק) שמקור הדברים כנראה מהרס"ג.

[11] זוהר ח"ב קכח, ב.

[12] בראשית מח, כב ורש"י שם.

[13] שם נ, כד.

[14] שמות יג, יט.

[15] דף לו, א. וכ"כ רש"י והרד"ק ביהושע ח, ל. וראה במלבי"ם שם.

[16] דברים כז, ב.

[17] ראה רמב"ן ויקרא יח, כה, ובעוד מקומות שהרחיב בזה.

[18] מתוך ספר 'פני לבנה' לר' ישראל אריאל נ"י, עמ' 107, עיין שם דבר נאה בשם ר' יואל אליצור נ"י.

[19] ופרפרת נאה מידידנו ר' נעם לבנת נ"י: הביטוי בין הבתרים (כלשון חז"ל) עולה בגימטריא 719, ונקודת האמצע של המספר הזה היא 360 = שכם. כלומר המספר מורכב משני מספרי 359, כאשר המספר 360 הוא האמצע, כעיר שכם הנמצאת בתווך בין ההרים.

[20] ברכות מח, ב.

[21] דברים כז, ז.

[22] בגמרא לב, א.

[23] אדרת אליהו לדברים יא, כט. תשואות חן לידידנו ר' נחמיה פרלמן נ"י, איש קדומים והר עיבל, שהעמידנו על מקור זה בחוברת אשר כתב על 'הר השמחה'. אמנם יש להעיר שלפי זה ברכת הארץ נתקנה כשישראל היו עדיין ערלים, אע"פ שהברית היא מרכיב מהותי בברכה זו. וצ"ע.

[24] ברכות מט, א.

[25] טור או"ח קפז, וכיו"ב בפירוש רש"י לברכות מח, ב. וראה נתיבות עולם למהר"ל נתיב העבודה פי"ח, ובלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת עקב.


פרק שלישי
מקום מוכן לפורענות

בפעמים הקודמות עמדנו מעט על מעלתה המיוחדת של שכם, כמקום ברית התורה וכשער הכניסה לארץ והזכיה בה. אולם כנגד כל זה עומדים לכאורה דברי חז"ל הידועים שהעיר שכם היא "מקום מוכן לפורענות", כמו שפירש רש"י בפרשת מכירת יוסף[1]:

"וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" – מקום מוכן לפורעניות. שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד…

כיצד זה שאותו מקום שכל כך הרבה מעלות נקשרות בו – המקום הראשון שדרך בו אברהם אבינו בארץ, ובו הובטחה לו הארץ לראשונה, המקום שקנה יעקב אבינו בכסף מלא ונתנו ליוסף בנו לקבורה, המקום שישראל הצטוו לקבל בו את התורה בכניסתם לארץ, ועוד ועוד – דוקא הוא "מקום מוכן לפורענות"?

"המעלה העליונה"

בכדי להבין את דברי חז"ל, צריך להדגיש תחילה שכמובן הפורענות אינה באה במקרה… הלא כך אמרו חז"ל על פסוק זה עצמו: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" – "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך" (רש"י). אם כן, הכל מתוכנן מראש, אלא שכדי להוציא לפועל את התוכנית האלקית יש צורך להגיע למקום המוכן לפורענות ומשם תתחיל הצרה הזו להתגלגל. נראה שגם המלה פורענות קשורה במשמעותה לעונש וגמול, בדומה למושג פרעון חוב, ומסתבר שהמאורעות הקשים נקראים פורענויות מכיון שהם באים כעונש וגמול.

על כל פנים, האם היות המקום מוכן לפורענות מורה שהוא מקום פחות וגרוע? לאו דוקא! הרי לפעמים אנו מוצאים שמידת הדין שולטת דווקא בגלל המעלה המיוחדת. כך למשל "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה"[2] – דוקא מפני שהם קרובים אליו.

בהקשר לשכם, אנו נזכרים במעמד הברכה והקללה; שם מוזכרת הפורענות שוב ושוב, "ארור האיש", אך לעומתה נמצאת הברכה: "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל"[3]. מכאן כבר נראה שאנו עוסקים במעלה מיוחדת, שהברכה נמצאת בצידה, אך גם הקללה. וכך אכן כותב המהר"ל: על הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה"[4] מפרש רש"י "הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה", ומבאר המהר"ל:

הראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה, והראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכח האלהים למעלה.

בארץ ישראל בכלל – בגלל מעלתה – הפורענות עומדת תמיד לעומת הטובה: אם נשמע אל מצוות ה' השמים יתנו מטר והארץ תתן יבולה, ואם לאו יבואו החורבן והגלות. אולם בתוך הארץ יש מקומות מיוחדים "קשורים במעלה העליונה" שבהם מתגלה העניין הזה במיוחד.

אלא שדברי המהר"ל נאמרו בצורה כללית, "שיש מקומות הקשורים במעלה העליונה", ואנו עדיין נתעקש לשאול מה המיוחד דוקא במקום הזה? מדוע דוקא כאן מתגלה הברכה מול הקללה ולא במקומות אחרים בארץ שגם בהם מצאנו קדושה מיוחדת? ומדוע דוקא זה מקום מוכן לפורענות?

מידת הדין

לא כל המקומות שוים. במקום המוכן לפורענות שולטת מידת הדין. במקום הזה, אם יש במה להיתפס ועל מה לקטרג, אזי הפורענות מתרגשת לבוא, מוצא בעל חוב מקום לגבות את חובו.

מידת הדין עצמה אינה דבר רע, שהרי הקב"ה עצמו נוהג במידת הדין. אלא ש"ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במידת הדין, והקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין"[5]. יש זמנים ומקומות שבהם מתגלה מידת החסד ומידת הרחמים, וה' מאריך אפו וסולח לבניו. אך יש זמנים ומקומות שבהם מידת הדין גוברת ועליהם נאמר "עת מזומנת לפורענות, מקום מזומן לפורענות".

כאשר מתעוררת מידת הדין, הכל נבחן כמו בזכוכית-מגדלת. אין הנחות ואין הארכות, הכל מגיע לידיפרעון, כאן ועכשיו. השרש פרע – שממנו באו המלים פורענות ופרעון – משמעותו גם גילוי (כמו "ופרע את ראש האשה"). המקום המוכן לפרעון הריהו מוכן לגילוי; כאן אי אפשר להתעלם מנקודות התורפה, הדברים אינם יכולים להיות נסתרים או מודחקים מתחת לפני השטח. כל חוב צריך להפרע, כל נקודה ש'בכח' הופכת להיות 'בפועל' – הן לברכה והן לקללה.

במילים אחרות: המקום המוכן לפורענות הוא מקום בעל אופי 'קיצוני'; אי אפשר להותיר נקודות מעורפלות ולא מבוררות ואי אפשר לוותר על נקודת אמת כלשהי. לכן אם יש באויר סדק קטן כחוט-השערה של פורענות, אם יש התחלה של מחלוקת ופירוד – בשכם הם יחשפו ויתרחבו ויגיעו לידי עימות נוקב. ה'קיצוניות' הזו מודגשת ביותר במעמד הברכה והקללה, ומן הראוי להביא בזה את פירוש הספורנו לתחילת פרשת ראה:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ… וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…

ראה – הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג ברוב. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו. הלא המה בעבר הירדן – בתחילת בואכם בארץ כדי לפרסם בתחילת כניסתכם שלא תהיה ישיבתכם בה על אופן מספיק אבל יהיה על אופן מוצלח או על אופן מקולל.

החידוד הזה – שנוגע לכל ישיבתנו בארץ – מוצג דוקא בשכם, "מעבר הכרחי" בתחילת הכניסה לארץ שבו הכל מוצג דוקא ב"שחור-לבן", ארור או ברוך, בלי בינוניוּת, בלי פשרנות ובלי וותרנות.

ה'אופי הקיצוני' הזה הוא מפתח גדול להבנת הסכסוכים המתעוררים בשכם. אולם כזכור, דוקא שכם היא המקום שבו נעשן ישראל "ערבים זה לזה"[6]. על כך נרחיב את היריעה בע"ה בפעם הבאה.

[1] בראשית לז, יד. ומקורו בתנחומא כאן. ובסנהדרין קב, א: "עת מזומנת לפורענות… מקום מזומן לפורענות… בשכם עינו את דינה בשכם מכרו אחיו את יוסף בשכם נחלקה מלכות בית דוד".

[2] יבמות קכא, ב.

[3] דברים יא, כט.

[4] בראשית יב, ו. דברי המהר"ל בגור אריה שם.

[5] רש"י בראשית א, א.

[6] רש"י דברים כט, כח.


פרק רביעי
שברים ותיקונים בשכם

בפעם הקודמת עמדנו על היות שכם "מקום מוכן לפורענות", "שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד", ובארנו שהדבר מורה על מעלת המקום, כדברי המהר"ל "שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה".

התחלנו גם להסביר שהדבר מורה על "אופי קיצוני" – שבו דברים מתבררים ומוכרעים לכאן או לכאן, לברכה או חלילה להפכה. זהו מקום שחתום במידת הדין ולכן הדברים מגיעים בו לידי פרעון.

 רוצחים מצויים

גם כאשר מדובר על מעשי בני האדם – כמו מכירת יוסף – הרי האנשים מושפעים מאותה 'אוירה' של דין. בפרט כאשר מדובר ביחסים שבין אדם לחברו: כשבני האדם נוהגים בחסד הם יכולים לוותר זה לזה, אבל כאשר נוהגים בדין, מתעוררים השנאה והקנאה ומתפרצים החוצה בכעס, "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה"[א]. משום כך, החטאים הגדולים שנזכרים בשכם הם בעניין המחלוקת: מכירת יוסף וחלוקת מלכות בית דוד. במקום אחר היה אפשר להסתדר ולהגיע להסכמה והבנה כלשהי, בין יוסף ואחיו או בין רחבעם לירבעם – אבל לא בשכם! כאן כל אחד עומד על שלו ואינו מוכן לוותר!

על כן אמרו חז"ל[ב] על שכם שהיתה עיר מקלט לרוצחים: "בשכם שכיחי רוצחים" – שכן בחלוקת ערי-המקלט יוצא שסביבות שכם יש אפשרות זמינה ונוחה יותר לרוצח להגיע לעיר המקלט – "והיינו מפני שהמקום גורם, שהיה מגדל רוצחים לרצוח אנשים"[ג]. במקומות אחרים גם השונאים יכולים לוותר זה לזה, אבל בשכם העימות מתחדד, עד כדי שפיכות דמים ח"ו.

השנאה והקנאה הללו הן כמובן מידת הדין הרעה של בני האדם, שלא כמידת הדין של הקב"ה שכולה צדק ואמת. אלא שכמו בכל מידה, צריך למצוא מהו השורש הטוב שלה. ואכן יש גם "גבורות קדושות", יש מידה טובה וקדושה של עמידה תקיפה בגבורה, כמו בעשיית דין ברשעים במקום שנצרך וכדו', וכמו שאמרו חז"ל[ד] על מי שנולד ב"מזל מאדים" שיש לו נטיה להיות שופך דמים אך בידו הבחירה לטוב או למוטב, האם להיות גנב ולסטים או מקיז דם (לרפואה), שוחט או מוהל.

טבע המקום, המוכן לפורענות, מפתח את תכונת הגבורה באשר היא, וכעת משפט הבחירה ביד האדם, האם להשתמש בה לטובה או להטותה לרעה. נראה שיש לדייק יותר ולומר שמידת הדין מתעוררת כאן מן השורש שלה בלב ובמח, כאשר האדם תקיף בדעתו ועומד על שלו. וכיוצא בזה ביאר בספר 'שם משמואל'[ה]:

ובזה פירשנו מאמרם ז"ל ששכם הוא מקום מזומן לפורענות… היינו דטבע המקום גורם להיות גבה לב, ועל כן שם עינו את דינה, ששכם בן חמור גבה לבו להיות חתן יעקב. ושם קלקלו השבטים, שגבה לבם שלא להיות נכנעים ליוסף ואדרבה להרגהו ולהיות לעצמם בלי שיוסף יהיה להם לצדיק יסוד עולם ומשפיע. וכן הקלקול של התחלקות מלכות בית דוד ע"י ירבעם שגבה לבו עד להשחית…

ובאמת שמדה זו אי טב לית טב מינה [אם לטוב, אין טוב ממנה] – כמו שאמרו ז"ל "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" – אך אי ביש לית ביש מינה [אם לרע, אין רע ממנה]. אם כן, לאו מקום שכם גורם לרע ח"ו, כי אלמלי כן לא היתה מתנה ליוסף והיא עיר מקלט הרוצח, אלא היא גורמת מדה שיש בה דבר והיפוכו…

ור' צדוק הכהן מלובלין העמיק בזה[ו]:

כי באמת יש 'פחד-יצחק' וגבורות קדושות שטוב, כענין "האי צורבא מרבנן דרתח" [דברי חז"ל על תלמיד חכם הרותח, שהתורה רותחת בקרבו. תענית ד, א] – וזהו העיר מקלט. ובגלעד ושכם דשכיחי רוצחים הרבו ערי מקלט… כי אין השם יתברך בא בטרוניא, מאחר שבטבע התולדה שם שכיחי רוצחים מסתמא שם שכיח דבר זה בקדושה דריתחא דהיינו ערי מקלט וכשבא להתפשטות בא לרציחה הרעה…

דהיינו, עניינה של שכם עיר-המקלט היא לתחוֹם ולהגביל את תכונת הגבורה במקום המתאים לה, ואז היא נשארת בתחום הקדושה והטוב. רק כאשר הגבורה חורגת ומשמשת שלא במקומה – חלה הפורענות באותו המקום המוכן לפורענות.

התיקון בערבוּת

מהו התיקון לגבורה המתפרצת הזו, מהו התיקון לגובה-הלב, הקנאה, הכעס והרציחה?

ניתן אולי לחשוב שלעומת הגבורה צריך פשוט חסד, ולעומת השנאה צריכה לבוא אהבה, ואולי צריך גם לדעת כיצד להתעלם מן השני, לא להדגיש את נקודות המחלוקת וכך להגיע לאחדות ושלום.

אך מתברר שהתיקון צריך להיות "מיניה וביה". כלומר, השנאה והקנאה הריהם, בסופו של דבר, סוג שליחס לזולת. מי שמתעלם מהזולת ולא 'אכפת לו' ממנו, גם אינו מתאמץ לחלוק עליו ואינו קם עליו להורגו. יתירה מזו, מבחינה מסוימת השנאה מעידה לפעמים על יחס עמוק יותר מאשר החסד והאהבה. בחסד יכולה להיות השפעה של טובה מרובה, אבל כזו שהנותן אינו נותן בה את עצמו וגם אין היא מגעת לפנימיותו של המקבל. דוקא מידת הדין המענישה מורה לעתים על קירבה עצמית, "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם"[ז].

בתיקון האמיתי צריך להגיע לאהבה כזו שיש בה גם את כל העוצמה והאכפתיות שיש בשנאה. זהו הסוד של הערבות. בשכם נעשו ישראל "ערבים זה לזה"[ח]. אין זו אהבה פשטנית (וממילא סלחנית). זוהי אכפתיות עמוקה לכל מה שעושה הזולת, כי על כל מעשה שלו אני נותן דין וחשבון! אבל אין זו אכפתיות הורסת ומחריבה אלא בונה ומתקנת. רק על יסוד הערבות הזו מתקיימת אחדות אמיתית, כאשר כל חיצי הביקורת מכוונים לחזק ולקשור את כל ישראל זה לזה וזה בזה.

שברים ותיקונים

נראה שעדיין דברים בגו. המושג 'פורענות' משתמע לא רק כמידת הדין וכעונש רגיל, אלא במובן של צרה ואסון בקנה-מידה גדול, כאילו השתחררה מכלאה איזו אנרגיה הרסנית הגורמת לפיצוץ וחורבן.

הדברים מובילים למה שמבואר בפנימיות התורה על העוצמה המיוחדת שיש ב"עולם התוהו", וחכמי הסוד דרשו[ט]: 'שְׁכֶמָה' ראשי-תיבות: שברי כלים מעולם התוהו. על עולם התוהו מדובר רבות בספרי המקובלים, ורק נרמוז בקצרה[י]: ידוע שהעולם הגשמי שנגד עינינו הוא רק הקצה האחרון מתוך מערכת שלמה של עולמות רוחניים, זה מעל זה. אולם לכל העולמות הללו קדם מעין ניסיון שלא התקיים, זהו עולם התוהו ששורשו גבוה מאד אך מיד כשהוא נוצר הוא נשבר ונפל. בעולם התוהו היתה עוצמה גדולה ביותר, "אורות מרובים דתוהו", אלא שלא היו כלים מתאימים להכיל את אותם האורות המרובים ואז התרחשה "שבירת הכלים". לאחר מכן, נוצר עולם התיקון, שבו הדברים מופיעים בסדר ובמידה בכדי שיוכלו להתקיים, וזהו העולם שלנו. אולם בתוך עולם התיקון נמצאים שברי כלים וניצוצות שנפלו מעולם התוהו, הרבה דברים בעולמנו שורשם הוא מעולם התוהו ועל כן יש בהם עוצמה מרובה.

העוצמה המרובה הטמונה בעיר שכם קשורה לאותם כוחות 'תוהים' המכילים עוצמה מרובה, וכאשר היא מתפרצת היא מביאה "תוהו ובוהו" בעולם[יא]. אולם העוצמות הללו אינן נמצאות כאן לשוא, התיקון האמיתי חייב לכלול ולהכיל בתוכו את אותם האורות הגדולים וכל העוצמה המרובה צריכה להיות מנותבת לתיקון. והדברים ארוכים.

שבירת הכלים בעולם התוהו מכונה בקבלה גם "מיתת המלכים" (וזהו הפירוש הפנימי למיתת מלכי אדום הכתובה בתורה, "וימלוך… וימת"). בעולם התוהו, כל ספירה שיוצאת ומתחילה להתגלות רוצה 'לתפוס את כל הבמה', כמו מלך שמתנשא לאמר "אנא אמלוך", אני לבדי, ללא יכולת 'התכללות'. ולענייננו, תכונות הגבורה והכעס, גובה-הלב והתקיפות שאינה מוכנה להתפשר – כל מה שאנו מוצאים בשכם במידה גדושה עד כדי פורענות – כל אלו נובעים מאותה תכונה של תוהו שאינה מוכנה לוותר על הבלעדיות. אמנם, גם התכונה הזו סופה להתקן ולהתכלל בקדושה, כאשר מלך ישראל יהיה שליח לומר את דבר ה' "אנא אמלוך". וזהו שרמזו בספרים: שכם – ראשי תבות "שם כבוד מלכותו".

[א] משלי י, יב.

[ב] מכות י, א.

[ג] גור אריה למהר"ל במדבר לה, יד (בהקשר לגלעד, עיין שם).

[ד] שבת קנו, א.

[ה] פרשת וישב שנת תרע"ד. ראה שם בכל דבריו הנעימים.

[ו] צדקת הצדיק אות פ. וראה עוד שם אותיות קיז, רנ, בספר תקנת השבים אות י ובמקומות נוספים בספריו – שהאריך גם לבאר את שייכות מידה זו ליוסף וזרעו דייקא, ואכמ"ל.

[ז] עמוס ג, ב.

[ח] רש"י דברים כט, כח.

[ט] מובא במאור ושמש פרשת וישב ד"ה וילכו אחיו, עיין שם.

[י] ממה שלמדתי ממו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א. ראה למשל ברשימת שיעוריו בספר חסדי דוד הנאמנים חלק ה.

[יא] גם מעשה שמעון ולוי מבטא עוצמה רבה; בפשטות זוהי נקמה היוצאת מגדרי הענישה הרגילים.


פרק חמישי
בשכם בוחרים בה'

שתי פרשיות חשובות בספר יהושע מתרחשות בשכם: האחת מעמד הברכה והקללה בין ההרים והמזבח בהר עיבל, והשניה כריתת הברית בסוף הספר. הפעם נעסוק דוקא בפרשיה השניה, הפחות מפורסמת, גם בשל ההקשר לחג הפורים שבפתחנו, כפי שיתבאר בהמשך. הדברים מבוססים בעיקר על דברי ר' ישראל אריאל נ"י בחוברת טבור-הארץ פ"ב (נדפס גם כנספח לספרו 'פני לבנה'). תשואות חן לו.

לפני מותו של יהושע התקיים בשכם מעמד מיוחד. נצטט בדילוגים מספר יהושע פרק כ"ד:

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן… וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם… וָאָבִא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן… וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ…

עד כאן סקירה הסטורית של תולדות ישראל, ולא לחנם נבחרו פסוקים אלו להכנס לתוך ההגדה של פסח. אך מהי המסקנה מכל זה?

וְעַתָּה יְראוּ אֶת יי וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יי וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יי בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יי.

ההתחלה מובנת, קריאה לעבוד את ה' באמת ולהסיר את אלהי הנכר (בדומה לדברי יעקב אבינו, שנאמרו גם הם בשכם, "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם"[1]). אבל מיד באה תפנית מפתיעה, יהושע פונה לישראל בהצעה לבחור את מי לעבוד! האם יהושע באמת מתכוון למה שהוא אומר? מכל מקום, תגובת העם היא החלטית:

וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יי לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי יי אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.. וַיְגָרֶשׁ יי אֶת כָּל הָעַמִּים.. מִפָּנֵינוּ. גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יי כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ.

אך יהושע לא מסתפק בתשובה זו, כאילו לטעמו זוהי תשובה מבוהלת ולא שקולה. ולכן הוא מזהיר:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יי כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כִּי תַעַזְבוּ אֶת יי וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם.

– האם אתם מודעים לכך שעבודת ה' היא דבר מחייב הגורר בעקבותיו עונשים? אך העם חוזר ואומר:

וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יי נַעֲבֹד.

רק עכשיו מקבל יהושע את דברי העם וחותם אותם בהצהרת מחויבות ובכריתת ברית:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יי לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים. וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יי אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם…

והדברים טעונים הסבר. בכל התורה אנחנו מורגלים בכך שה' בוחר בנו ונותן לנו את התורה, אך האם יש דבר כזה שאנחנו בוחרים בה'? יתירה מזו, האם יש כאן באמת שתי אפשרויות? אילו היו ישראל בוחרים לעבוד את 'אלהי-האמורי', האם היה יהושע יכול 'לשחרר' אותם מלהיות יהודים?

אפשר להסביר שיהושע עושה כאן 'תרגיל-מבריק', אבל אין כוונה אמיתית לאפשר לישראל להפסיק מעתה לעבוד את ה', כמו שמפרש בעל המצודות: "כוונת יהושע היתה שיגלו מצפוני לבם באר היטב ולקשרם במוסרי הברית, אומר דבריו להטעותם שיחשבו כאילו הברירה בידם לבחור מי שירצו הם ולדעת מה ישיבו"[2]. כלומר, מדובר כאן על הטעיה מחוכמת אשר נועדה לחשוף מה ישראל עצמם רוצים לו יצוייר (באופן היפותטי) שהיתה להם בחירה כזו. אמנם בפשט הכתובים ניתן לומר לכאורה שהיתה כאן יכולת בחירה אמיתית[3], וצריך עיון.

מכל מקום, גם לפירוש המצודות צריך להבין מדוע כה חשוב לדעת מה היינו אומרים אילו…?

אפשר שזה נועד לברר את אופן עבודת ה' שלנו, שאינו רק כהודאה על טובותיו או מפחד עונש, וכמו שמפרש המלבי"ם: "לֹא כִּי אֶת יי נַעֲבֹד – אין כוונתנו לעבוד את ה' בעבור שכר ועונש רק כי את ה' נעבוד מצד עצמו שלא על מנת לקבל פרס".

ובכל זאת, נראה שגם לפירוש הזה לא מדובר רק בזיכוך עבודת ה', שתהיה שלא על מנת לקבל פרס, אלא שיש כאן באמת בחירה של ישראל בה': אמנם ה' בוחר בנו בכל מקרה, וגם אם נרצה אחרת איננו יכולים להשתחרר מעולו, אבל אם עד עתה היה אפשר לחשוב שאין זה כל-כך חשוב מה אנחנו רוצים, הנה בא יהושע ועושה עניין גדול מכך שאנו נרצה באופן חופשי לבחור בה'! לכן יהושע מברר שהבחירה לא תהיה מאולצת; אל תחשבו שאתם בוחרים בה' מחוסר-ברירה, גם אל תחשבו שאתם בוחרים בה' כי זה הדבר הכי טוב ומוצלח – אדרבה, זה לא כל כך נעים…  

אם כן, לא רק ה' בוחר בנו אלא גם אנחנו בוחרים בו. אך כנראה שעד עתה בחירה זו היתה עלומה ולא הופיעה בגילוי. רק עכשיו, לאחר חמשה חומשי התורה, ובסיום ספר יהושע החותם את התורה (ש"אילולא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"[4]) – רק עכשיו פונים 'ברצינות' לעם ישראל ושואלים אותו: ואתה, מה אתה אומר? נניח שאתה יכול להפסיק להיות יהודי ולהפוך להיות גוי, במה היית בוחר? וישראל עונים בתוקף: אנו בוחרים בה'!

"בך בחר ה' אלהיך" – הוא בחר בכם ואתם בחרתם בו. וכן הוא אומר "כי יעקב בחר לו יה" וגו' – ה' בחר ביעקב ויעקב בחר בה'. וכן הוא אומר "אני לדודי וגו'". הוא אומר לכם חלקי אתם, ואתם אומרים לו "חלקי ה' אמרה נפשי".[5]

ובעומק, הבחירה שלנו בה' היא המורה עד כמה הקשר עם ה' הוא 'עצמי'. מה שאנו בוחרים בו מרצוננו הוא השייך אלינו בפנימיות ובעצם, וכמו שביאר המהר"ל את החשיבות הגדולה של קבלת התורה מרצונם של ישראל "כי התורה לא היה באונס כלל ודבר הכרחי, רק כי התורה להם בעצם גם כן"[6].

סיני, שכם ופורים

כבר עמדנו על כך שמעמד הברכה והקללה בשכם היה מעין מתן תורה מחודש – מעמד המזכיר את מעמד הר סיני אך שונה ממנו בכך שישראל עצמם הם שותפים מלאים, אינם שומעים באימה את דבר ה' אלא עונים ואומרים אמן! אולם כאן, במעמד השני בשכם, הדבר מתחדד עוד יותר. סוף סוף, מעמד הברכה והקללה הוא קיום של ציווי מפורש הנאמר בתורה, המעשה הוא שלנו אבל הציווי הוא מה', אבל כעת יש רק דו-שיח בין יהושע ובין העם, ובמהלכו נדרש העם להחליט מיוזמתו על בחירה בה'.

באמת, גם במעמד הר סיני היתה בחירה של ישראל בה', שהרי לפני מתן תורה ה' פונה לעם ישראל להכריע בעצמם בדבר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי… וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי נַעֲשֶׂה"[7]. אלא שהאמירה הזו כאילו 'נבלעת' בתוך המעמד הגדול של הר סיני המתפרש בחז"ל כמעמד של כפיה, "כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"[8]. אבל אצלנו הנוכחות האלוקית אינה מפורשת, רק יהושע ובני ישראל דנים בדבר, ולכן כל ה'פוקוס' הוא על הבחירה שלנו (ואולי מסיבה זו השמיט יהושע מהסקירה ההיסטורית שבפתח דבריו את מעמד הר סיני).

והנה אמרו חז"ל, בהמשך לדבריהם על כפיית ההר כגיגית: "אמר ר' אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה, שקבלוה באונס]. אמר רבא אף-על-פי-כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש [רש"י: מאהבת הנס שנעשה להם]". כלומר, יש לישראל טענה של 'מודעא', לומר שהיו אנוסים בקבלת התורה ולכן אין להעניש אותם אם יעברו עליה, ורק בימי הפורים הסתלקה טענה זו, שאז קבלו את התורה מרצון (כי כשהוסיפו עוד מצוה על מצוות התורה זה מראה שהם רוצים באמת בכל המצוות).

אך באמת יש לשאול: מדוע הגמרא מאחרת את קבלת התורה מרצון עד לימי אחשוורוש, והרי כבר בשכם קבלו מרצון! שאלה זו נשאלה בבית מדרשם של בעלי התוספות ואלו דבריהם[9]:

מודעא רבה לאורייתא – והא דאמר בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך, ובפרק אלו נאמרין שקבלו את כל התורה בהר גרזים ובהר עיבל – אומר רבינו תם דעל פי הדיבור היה והרי[10] כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס.

כלומר, התוס' שואלים מדוע הגמרא מתעלמת מכריתת הברית בערבות מואב וממעמד הברכה והקללה (ששם "קבלו את התורה" כלשונם). ומתרץ רבינו תם שגם בבריתות אלו לא היה רצון גמור של ישראל, שהרי הברית נעשתה בציווי ה' (כדברינו לעיל). אך התוס' ממשיכים:

ומה שכרת עמהן ברית יהושע לעבוד את ה' – התם לא קבלו אלא שלא לעבוד עבודה זרה, כדכתיב חלילה לנו מעזוב את ה' וכן משמע כוליה עניינא.

יש לשים לב שעל כריתת הברית שבסוף ספר יהושע אין התוס' יכולים לומר את מה שאמרו על קבלת-התורה הראשונה בשכם, והם עונים תשובה אחרת: באמת היתה כאן קבלה גמורה, מדעתם ומרצונם של ישראל, אלא שקבלה זו מצומצמת ליסוד של עבודת ה' מול עבודה זרה, ואינה מתייחסת לכל התורה כולה.

נמצא שלדעת התוספות החידוש של קבלת התורה מרצון בימי הפורים התחיל באמת בברית האחרונה בספר יהושע, "הדור קבלוה בשכם", אלא שקבלה זו התייחסה רק לשלילת עבודה זרה (בחינת "אנכי ולא יהיה לך"), עד שבאו ימי הפורים ונשלמה הקבלה לכל התורה כולה. בשכם בחרנו בה' ובשושן בחרנו גם בתורתו.

ומסתבר שהמקום גורם: לא לחנם בחר יהושע בן נון לערוך את המעמד המסכם הזה דוקא בשכם. סגולת המקום היא הבחירה החופשית שלנו, כאשר נתונים בין הברכה והקללה, בין ארור לברוך, ובתווך אנו עומדים ומחליטים ברצון גמור ובדעת שלמה לבחור בה' יתברך.

[1] בראשית לה, ב.

[2] וכן האברבנאל כתב: "והנה לא אמר זה יהושע שיהיה הענין בבחירתם לסור מאחרי ה'. כי כבר נקשרו בזה כל הדורות במעמד הר סיני". וכיו"ב ברלב"ג.

[3] כמו שכתב בדעת סופרים: "פשטות הכתובים מוכיחה כי אכן נתנה להם עתה על ידי ה' אפשרות מוחלטת לעזוב את מחנה ישראל". ולכאורה זהו דבר מתמיה (ובמושגים הלכתיים נשאל: וכי זה בגדר הוראת שעה ששומעים בה לנביא?), אמנם יש להעיר שאחד המקורות המפורסמים לכך שישראל אינם יכולים לבטל את יחודם ולהיות כאומות העולם הוא מספר יחזקאל (כ, לב-לג): "והעֹלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים… לשרת עץ ואבן. חי אני… אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (ראה למשל סנהדרין קה, א), אולם רש"י פירש שם: "היו לא תהיה – כבר קבלתם עליכם מדעתכם בימי יהושע כמו שנאמר ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל וכל הענין [הפרשה שלנו!]", וכיוצא בזה כתב רש"י בפרקנו בספר יהושע. ומשמע מזה שבאמת אצל יהושע היתה בחירה אמיתית האם להיות עַם ה' או כגויים! ובכלל נראה שהדבר המחייב אותנו לקיום התורה הוא כריתת הברית שבה גם אנו שותפים, הן הברית בהר סיני (לפני החטא ואחריו) והן הבריתות בערבות מואב ובשכם – ורק מכח הברית איננו יכולים היום להפסיק להיות עמו של ה' ולהיות כגויי הארצות (ראה דברים כט, יז ואילך), והדבר צריך עוד בירור.

לעיון נוסף בכריתת הברית של יהושע: עקדת יצחק שער פט, רמ"ע מפאנו בספרו יונת אלם פל"ז ובמאמר מאה קשיטה פ"ס, של"ה הקדוש על הגדה של פסח (הובא בספר 'מעבור הארץ' לרב רמר), פירוש מהר"י קארו על אבות פ"א (לגבי "שלא על מנת לקבל פרס") ושו"ת משיב דבר לנצי"ב ח"א סי' מד.

[4] נדרים כב, ב.

[5] מדרש תהלים קיט עה"פ "חלקי ה' אמרתי", עיי"ש בכל העניין.

[6] גור אריה שמות יט, יז, בהקשר לדברי הגמרא שיובאו בהמשך על 'מודעא רבה'. וראה במאמרנו על מתן תורה וקבלת התורה בחוברת מס' 12, שבועות תשס"ח.

[7] שמות יט, ה-ח.

[8] שבת פח, א. וראה במאמרנו הנ"ל.

[9] על הגמרא שם. וראה מה שדנו בדבריהם בפרשת דרכים דרוש כ"ב ובשו"ת רדב"ז ח"ו ב' אלפים ש"ז. אמנם בחידושי הרמב"ן תירץ באופן אחר את קושיות התוס', ולדבריו יוצא שגם המעמד האחרון בספר יהושע עדיין אינו קבלה מרצון גמור, עיין שם.

[10] נראה שצ"ל: והוי. ובתוס' הרא"ש: "על ידי הדבור היה ובעל כרחם".

מתן תורה בשכם

 על פי המסורה, שלש פעמים נאמר בתנ"ך הביטוי "חק ומשפט": בפרשת בשלח "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (במרה), בספר יהושע "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם", "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת יי וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט". וביאר בעל הטורים: "מה התם (במרה) ניתנו להם חוקים ומשפטים אף ביהושע כאילו בו ביום ניתנה להם התורה שקבלו לעבוד את ה'. וכן בעזרא נתחדש להם כתב של תורה".


פרק שישי
תורה על אבנים

המעמד המיוחד שנצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ מורכב משלשה מוקדים: הברכה והקללה בין הרי גריזים ועיבל, בניית המזבח בהר עיבל וכתיבת התורה על האבנים. מתוך זה נתמקד הפעם בכתיבת התורה על האבנים. כך נאמר בפרשת כי תבא (דברים כז):

וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂידוְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

וכן קיים יהושע בן נון, ככתוב בספר יהושע (פרק ח):

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

האם האבנים עליהם נכתבה התורה הן הן אבני המזבח? לשון המשנה בסוטה (ז, ה) היא "…הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בַּסִּיד וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" – זו הגירסא במשנה בבבלי (לב, א), וכן פירש רש"י שהכתיבה היתה על המזבח (שם, ושם לה, ב). אמנם יש גירסה אחרת "וכתבו עליהןאת כל דברי התורה", ולפי זה ניתן לומר שהאבנים עליהן נכתבה התורה אינן אבני המזבח כלל, ובפשטות נראה שיש בזה מחלוקת תנאים בירושלמי[א]. לא נאריך כאן בסוגיא זו, אלא נתפוס בפשטות כשיטה המפורסמת בבבלי. עוד נחלקו הדעות בחז"ל ובמפרשים אימתי התקיים מעשה זה[ב], ואנו ננקוט כאן בדעה שהדבר נעשה מייד ביום שעברו את הירדן.

כמו כן, קושרים חז"ל את המעשה הזה עם המעשה הכתוב בתחילת ספר יהושע (פרק ד) על שתים-עשרה האבנים שציוה יהושע לנציגי השבטים להוציא מן הירדן ולהניח במלון בגלגל. והעולה מן הדברים הוא: שתים-עשרה אבנים הוצאו מן הירדן, הובאו להר עיבל, מהן בנו מזבח ועליהן כתבו את התורה, ובסוף המעשה החזירום לגלגל (זאת מלבד שתים-עשרה אבנים נוספות שהוקמו בתוך הירדן). נמצא שאנו עוסקים כאן לא רק ב"חן המקום" של הר עיבל אלא גם בירדן ובגלגל. אמנם גם בעניין זה יש דעות אחרות בחז"ל ובמפרשים ואכמ"ל.

בין סיני לעיבל

כבר עמדו מפרשים (החל מהאברבנאל) על ההקבלה שיש בין מעמד הר סיני למעמד בהר עיבל:

בהר סיני בנה משה מזבח תחת ההר, ושתים-עשרה מצבות לשנים-עשר השבטים, העלו עולות וזבחו שלמים, משה קרא את ספר הברית באזני העם והם אמרו "נעשה ונשמע", ואחר-כך עלה משה להר לקבל את לוחות האבן (ככתוב בפרשת משפטים, שמות פכ"ד). ובהר עיבל בנה יהושע מזבח המורכב משתים-עשרה אבנים, העלו עולות וזבחו שלמים, והתורה נכתבה על האבנים. השלמת ההקבלה לאמירת "נעשה ונשמע" וכריתת הברית בסיני היא במעמד הברכה והקללה. השוואה זו גם מורה שמה שבהר סיני מופיע כפרטים נפרדים הופך בהר עיבל לדבר אחד: בהר סיני יש שתים-עשרה מצבות, מזבח, ספר-הברית ולוחות-הברית, ובהר עיבל משתים-עשרה האבנים בונים את המזבח ועליהן כותבים את התורה שעליה נכרתת הברית.

ובאשר להשוואה בין לוחות הברית לבין כתיבת התורה על האבנים: תחילה נזכיר כי יש אומרים שעל האבנים בהר עיבל נכתבו רק עשרת הדברות, "ויש מן המקובלים כתבו כי י' דברות היו נכתבין ובהם נכללים תרי"ג מצות… וזה כל התורה" (פירוש ציוני), וכן יש אומרים שהכתיבה על האבנים נעשתה בחקיקה[ג], ולפי זה מדובר ממש ב'מהדורה מחודשת' של לוחות הברית. אך גם לפי הפירושים האחרים, שכל התורה נכתבה על האבנים, או תרי"ג המצוות (ראה ברמב"ן), וגם לדעה שמדובר בכתיבה בדיו ולא בחקיקה – עדיין בולטת ההשוואה ללוחות הברית. שהרי בדרך-כלל התורה נכתבת על גבי ספר – כמו ספר-הברית בהר סיני, וכמו ספר-התורה שכתב משה לפני מותו – ורק בשני המקומות הללו יש כתיבה דוקא על האבן [ואולי יש לדרוש עוד ולהשוות בין הכתיבה הזו על האבנים לבין הכתיבה על אבני האפוד והחושן. שתי אבני האפוד כדוגמת שני לוחות הברית, ושתים-עשרה אבני החושן כדוגמת שתים-עשרה האבנים שעליהם נכתבת התורה בהר עיבל. זאת מלבד ההשוואה בדברי חז"ל בין עמידת השבטים בהר גריזים והר עיבל לבין אבני האפוד, "כדרך שחלוקין כאן כך חלוקין באבני אפוד" (סוטה לו, א), כאשר שני ההרים מעל שכם הם כשתי כתפות האפוד].

להשוואה הזו ראוי להוסיף את הלוחות השניים. דהיינו: לוחות ראשונים שנשברו הם מעשה אלקים ומכתב אלקים, הלוחות השניים הם מעשי ידי משה והקב"ה כותב, ואילו בהר עיבל ישראל כותבים את התורה על האבנים שהם עצמם מקימים[ד].

מכל זה נראה שבהר עיבל נשלמה ירידת התורה לארץ, בשותפות של ישראל עצמם. לכן התורה נמצאת ממש בתוך העבודה שלנו מלמטה על אבני המזבח (בבחינת "לעשות מהתורות תפילות"[ה]) ואילו בהר סיני יש חלוקה ברורה בין העבודה מלמטה, הקרבנות וכריתת הברית, לבין התורה הבאה מלמעלה.

ובספר שם-משמואל (פרשת תבא שנת תרע"א) כתב בזה דבר נפלא, שהתורה כתובה על גבי ספר זהו כנגד חיצוניות הלב, שצריך עיבוד ותיקון כמו הקלף. אבל "לנקודה הפנימית שבלב, שבלתי אפשר לה להתקלקל ואין בה זוהמא מצד עצמה – לזו רומזין האבנים. ולזה באה המצוה אשר בראשית בואם לארץ, ביום אשר יעברו את הירדן, יכתבו את התורה על האבנים כנ"ל, רומזת למה שהאדם בראשית מעשיו יתפסו דברי תורה בנקודה הפנימית שבלב, אף שעדיין אין נתפסים בבחינת חיצוניות". והוסיף לבאר שבנקודה זו טמון ההבדל המהותי שבין ישראל לעמים, ובזכות זה ניתן לכבוש את ארץ ישראל. ועוד פירש שהכתיבה על האבנים משמעותה שהארץ עצמה נטהרת ע"י התורה (פרשת תבא שנת תרע"ו, יעוין בכל דבריו הנעימים בשני המקומות).

מזוזה בשער הארץ

מהו עניין המצוה הזו לכתוב את התורה על האבנים?

ניתן לומר שזהו לצורך מעמד הברית, הברכות והקללות, שנעשה באותה שעה, "שכשנשבעו עתה בהר גריזים ובהר עיבל היתה התורה לפניהם כתובה ונשבעו שיקיימוה" (רשב"ם).

אך בנוסף, הנה מפורש בכתוב בהמשך למצות הכתיבה "לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ", ובפסוק זה נאמרו כמה פירושים: או שבזכות מצוה ראשונה זו ה' יעזור לירושת הארץ (ראב"ע), או שבזכות התורה באנו לארץ (פירוש ראשון ברמב"ן), או שמטרת הכתיבה היא שכשנבוא אל הארץ ונירש אותה נעשה זאת מתוך זכרון התורה (פירוש שני ברמב"ן). או: "למען אשר תבא" – בכדי שהביאה לארץ תהיה מקויימת, ונתמיד להשאר בארץ ע"י שמירת התורה (רד"צ הופמן).

לכל הפירושים, ברור שמצוה זו מבטאת את הקשר המהותי בין התורה לארץ, ולכן החשיבות לקיים אותה מיד בכניסה לארץ. "כי מיד בכניסתן לארץ יקבלו עליהם עול מלכות שמים שלא תקיא אותן הארץ, וזה טעם למען אשר תבא אל הארץ" (ריקאנטי). "כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה" (רבינו בחיי). "ואם ניתנה לנו ארץ זבת חלב ודבש הלא אין זה רק למען נעסוק בתורה כראוי" (אלשיך). "כי על ידי כתיבת התורה על אבנים והקמתן במקום הנראה לכל, העיד העם בפרהסיא שהתורה היא חוק ולא יעבור לעולם ועד, עבור המלכות ועבור כל פרט, וקיום הקבלה הזאת שקבלו עליהם מבטיח להם את אחיזתם הנצחית בארץ הקדושה" (רדצ"ה). לכן נעשה מעשה זה בשכם, "לרמוז כי במקום הראשון שניתנה בו הארץ למורשה לאברהם.. ובנה שם מזבח, שם תבנו המזבח מהאבנים שתכתבו בהן את התורה למען תשכילו כי כל עיקר מתנת הארץ תלוי בתורה" (אלשיך).

והאברבנאל הוסיף פירוש יפה: "שקיים בזה.. מצות 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' ולכן ציוה שכאשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסים בו". כלומר, שכם היא בבחינת שער הארץ כולה (כמו שכתבנו בעבר), ועל כן בנוסף למעמד שנעשה בשעתו הנה יש כאן 'הנצחה' כתובה של דברי התורה כמזוזה גדולה בשער הארץ. וכשם שהמזוזה היא לאות וסימן על בתי ישראל, ולהזכיר לנו את "שמע ישראל" בבואנו ובצאתנו – "להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו" (ספר החינוך תכג) – כך האבנים הללו הם אות וסימן על הארץ כולה. "ועניין המצוה הזאת הוא שציוה השם יתברך שבהכנסם לארץ יעשו רושם נפלא לשיכירו וידעו בני אדם תכלית המכוון בהכנסם שמה כי אינו רק [=אלא] כדי שישמרו המצוות האלוהיות" (אברבנאל). הקשר לכניסה לארץ מתחזק עוד לדברי חז"ל שאבנים אלו ניטלו מן הירדן והועמדו לבסוף בגלגל, ה'מלון' הראשון של ישראל בארץ  [ויש להוסיף לזה שבדרך כניסתם של ישראל לשכם, ממזרח למערב, "דרך מבוא השמש", הרי הר עיבל ניצב בצד ימין והוא המקום המתאים למזוזה. ועוד בדרך הרמז: "וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" – שיד אותיותש-די, השם הכתוב על המזוזה (הרמז מופיע באלשיך בהקשר אחר).].

הכתיבה על האבנים אינה למטרת לימוד. לשם זה יש ספר, כמו שנצטוה יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כאן המטרה היא עצם העובדה שהדבר כתוב וקבוע, כמו המזוזה שאינה פתוחה לקריאה אלא קבועה בפתח ("לקבוע מזוזה"). בנוסף, גם כאן, לפי אחת הדעות היה הכתב מכוסהבסיד (כמו שיובא לקמן), או שהאבנים נגנזו לגמרי (ככתוב בירושלמי). העיקר הוא עצם קיומם של דברי התורה על האבנים. ואין זה מעשה חד-פעמי בלבד אלא דבר הקיים לדורות. שכן מצינו בדברי הגאונים שמנו את מצות כתיבת התורה על האבנים בתרי"ג המצוות, והרמב"ם השיג שהרי אין זו מצוה לדורות, והרמב"ן באר שאמנם המעשה הוא חד-פעמי אבל יש כאן תוצאה קיימת לדורות: "המצוות שקיים לנו לדורות ימנה אותם [בעל הלכות-גדולות] אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו לכתוב התורה באר היטב בשבעים לשון להיותם לנו זכר לדורות"[ו].

תורה לגויים

מה בדיוק נכתב על האבנים? הזכרנו כבר שלש דעות: התורה כולה, מניין המצוות או עשרת-הדברות. ויש אומרים שנכתב ספר דברים ("משנה תורה", כלשון הכתוב בספר יהושע). והנה חז"ל הוסיפו: "באר היטב – בשבעים לשון" (משנה סוטה ועוד), כלומר בכתבן ובלשונן של כל האומות (תוי"ט), בנוסף ללשון-הקודש. אמנם גם במקומות אחרים נאמר שהתורה נאמרה בשבעים לשון, אבל כאן במיוחד עולה מדברי חז"ל שהיתה בזה מטרה ברורה לאפשר לאומות-העולם ללמוד את התורה! כך נאמר בברייתא בגמרא (סוטה לה, ב):

כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה… ואחר כך סדו אותן בסיד. אמר לו רבי שמעון, לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה [רש"י: הלא לא נצטוו לכתבה בשבעים לשון אלא לבוא וללומדה כל הרוצה, שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר לא היה לנו מהיכן ללומדה]? אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה [והעתיקוה].

כלומר, לשתי הדעות מטרת הכתיבה היא בכדי שיוכלו הגויים "לבוא וללומדה כל הרוצה", אלא שלדעת ר' שמעון הכתיבה היתה גלויה, על גבי הסיד, ולדעת ר' יהודה הכתיבה היתה מוסתרת והיה צורך לקלף את הסיד (ודעה נוספת יש בירושלמי, שהסיד היה בין האבנים). אך מסתבר שר' יהודה מדבר רק על הכתיבה בשאר הלשונות ולא על הכתיבה בלשון-הקודש (כמ"ש הנצי"ב). ובאמת דעת ר' יהודה קשה לכאורה, מה הטעם לכתוב בצורה כזו אם לבסוף צריך לקלף את הסיד? ובאר המהר"ל מפראג שלרבי יהודה הקשר בין התורה לאומות הוא קשר נסתר, שצריך מאמץ כדי לחשוף אותו, "כי אין התורה כל-כך בנגלה להם, רק כאילו היה הדבר הזה בכח ולא בפועל", ואילו לר' שמעון "יש לאומות קירוב אל התורה בנגלה ומצד עצמם". והנצי"ב באר שלר' יהודה הכתיבה נעשתה כך כיון שיש הבדל מהותי בין התורה לישראל לבין חיובי האומות (בשבע מצוות): "שהקב"ה מבקש את ישראל שיעשו את המוטל עליהם כדי שיקבלו שכר [ולכן לישראל נכתב בצורה גלויה], מה-שאין-כן אומות-העולם אין נוגע לקיום העולם ומה איכפת להקב"ה, יעשו מה שלבם חפץ [ולכן היו צריכים להתאמץ]".

מכל מקום, יש כאן תופעה יוצאת-דופן, שהרי סוף-סוף התורה ניתנה רק לישראל, ובכל זאת כאן היא מופנית לכל האומות! (ולא נראה שמדובר רק על שבע-מצוות בני נח אלא על כל התורה[ז]). הדבר מזכיר את דברי חז"ל שבמתן תורה הקב"ה החזיר את התורה על כל האומות, וכך גם כאן, במתן-התורה המחודש בהר עיבל. ולמרות שבדרך-כלל אין מלמדים תורה לגויים וגוי שעסק בתורה חייב מיתה – נראה שכאן היתה הוראת-שעה מיוחדת[ח]. והנה רש"י כתב שהדבר נעשה "כדי שלא לתן פתחון פה לאומות", ואפשר לכאורה לומר שזהו מעין 'משחק' בלבד, ובאמת גלוי וידוע שהגויים לא יקבלו, כמו שנאמר בהמשך הסוגיא "ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להם ללמוד ולא למדו". אך באמת נראה שיש כאן פנייה רצינית אל אומות-העולם לתקן את עצמם, כמבואר בסוגיא שכתבו על האבנים את מצות החרמת שבעת עממים שהיא בכדי "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבֹתם" – "הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם". וגם אם בינתיים האומות 'לא הרימו את הכפפה', הרי הדברים מרמזים לשאיפה עתידית-משיחית, ככתוב על מלך המשיח ש"יבואו כל הגויים לשומעו" (הלכות תשובה ט, ט). ודוקא ר' שמעון, הסובר שכל מה שעשו האומות לצורך עצמם עשו (שבת לב,ב), הוא זה שמצדד בכתיבה גלויה לעמים ובקשר גלוי של האומות לתורה. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" [רמז לעיר שכם].

תורה בשמחה

בסמוך לכתיבת התורה על האבנים הצטוו ישראל לשמוח "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". לשמחה מה זו עושה?

על הפסוק שנאמר בעניין הר סיני "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, ז) פירש הרמב"ן:

וטעם 'וישתו' שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'…

הרמב"ן מביא מקורות נוספים לשמחה על "גמרה של תורה", וכן מצאנו שמצוה מיוחדת לשמוח בחג השבועות: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו" (פסחים סח,ב וברש"י). לכן שמחו ישראל מאד בהר עיבל, בהשלמת מתן תורה. יהי רצון שנזכה ל"שמחת עולם על ראשם" ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

[א] ראה למשל פירוש רד"ץ הופמן דברים כז, ותוספתא כפשוטה נשים עמ' 698 ואילך. לאחרונה הרחיב בסוגיא זו הרב זלמן קורן שליט"א במאמרו בקובץ 'מעלין בקודש' יט. והשיג עליו ידידי הרב הלל בן שלמה במאמר שלא נדפס. נזכיר גם גם את הדיון האם האתר שנמצא בדורנו בהר עיבל הוא אכן המזבח שבנה יהושע, ואין זה נוגע כעת לענייננו.

[ב] ראה סנהדרין מד, א, סוטה לו,א, סוטה לג,ב תוס' ד"ה מול, ובמפרשים ביהושע פ"ח.

[ג] כלשון התרגום (יונתן) "כתב חקיק ומפרש", וכן פירש בבכור-שור וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' כד, והוסיף שם שהרי כתיבה בדיו על אבנים אינה מתקיימת. אמנם בספר פנים יפות דן בזה וכתב שלפי הדעה שהכתיבה היתה על אבני המזבח ודאי לא חקקו, שהרי אבני המזבח צריכות להיות שלמות. וכיו"ב כתב בעיון יעקב (סוטה לה, ב), אלא שהוא מעלה אפשרות שכתבו ע"י השמיר. וראה שד"ח כללים מערכת הדל"ת כלל לח. ואולי יש לומר שכאן היתה מצוה מיוחדת, לקחת אבנים שלמות ואחר כך לחקוק עליהם אע"פ שזה פוגם אותם (מפי ידידי הרב הלל בן שלמה), וצ"ע.

[ד] אמנם לפי הדעה שהכתיבה נעשתה על אבני המזבח, הרי הן "אבנים שלמות" בניגוד לאבני הלוחות השניים עליהם נאמר למשה "פסל לך". כלומר, בלוחות הראשונים הכל אלוקי, בלוחות השניים האבן היא 'אנושית' והכתיבה  היא אלוקית, ואילו בהר עיבל האבן היא טבעית דוקא, כברייתה, ורק הכתיבה היא אנושית. עוד על ההשוואה בין לוחות הברית לכאן, ראה בספר סוד ישרים לפרשת כי תבא.

[ה] כדברי רבי נחמן מברסלב, "רבינו זכרונו לברכה הזהיר אותנו כמה פעמים, בכמה מיני לשונות, לעשות מהתורות תפלות", הקדמת לקוטי תפילות.

[ו] השגות הרמב"ן לסהמ"צ, השרש השלישי. עמ' נט במהדורת הרב שעוועל. והר"י פערלא, בפירושו לסהמ"צ של הרס"ג פרשיה ס', רצה לומר בדעת רס"ג שזוהי מצות כתיבת ספר תורה לדורות, שהמצוה היא לכתוב ספר עבור כל שבט, ומצוה זו התקיימה בהר עיבל כשכתבו את כל התורה על כל אחת משתים-עשרה האבנים לשנים-עשר השבטים. אלא שלדורות המצוה היא בספר וכאן היתה הוראת שעה לכתוב על האבנים.

[ז] אמנם כך כתב הנצי"ב. ולכאורה הדבר תלוי בשיטות השונות מה נכתב על האבנים. ולפי השיטה שכתבו רק את כללי-התורה, תרי"ג מצוות, ניתן אולי לומר שלאומות-העולם כתבו רק את שבע המצוות. ודומה לזה כתב הרד"צ הופמן בפירושו לדברים יז, יח.

[ח] הרבה עסקו בשאלה זו ונאמרו בה כמה הסברים, כמו החילוק בין תורה-שבכתב לתורה שבעל-פה – ראה מהר"ץ חיות בסוטה, וכ"כ ר' צדוק הכהן בכ"מ, ראה למשל ליקוטי אמרים אות ז. וראה שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד יז.


 

השארת תגובה