טֵבֵת – חוזרים לגיל עשר – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

טֵבֵת – חוזרים לגיל עשר – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

טבת הוא החודש העשירי שבו אנחנו 'מקפצים כגדי'… מתוך דף 'התחדשות' ע"פ דברי הרב גינזבורג, בעריכת ניר מנוסי.

בן עשר קופץ כגדי

נתבונן בשניים ממאפייני חודש טבת: הראשון הוא מזלו, הגדי, והשני הוא מספרו בסדר החודשים: הצצה בתנ"ך תגלה שהחודשים נספרים מניסן, ולפי זה טבת הינו החודש העשירי. האם יש קשר בין השניים? מדרש חז"ל מצביע על קשר. בעקבות עיון בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" המגלה בו בדיוק שבעה הבלים, הציעו חז"ל דגם שבעה-שלבי של מסלול חיי האדם:

בגיל שנה, הסבירו, דומה האדם למלך שהכל מחבקים ומנשקים אותו; בגיל שנתים ושלוש הוא דומה לחזיר שמתפלש בבוץ; בגיל עשר הוא קופץ כגדי; בגיל עשרים דומה לסוס שצוהל, מתייפה ומחפש אשה; לאחר שמתחתנים מתדמים לחמור שעובד קשה; לאחר שיולדים ילדים מתדמים לכלב היוצא לרחוב ללקט לחם. עד כאן ששה שלבים הזהים אצל כולם. שלב 7 שונה, ותלוי בדרך בה הלך האדם בימיו: אם היה מ"עמי הארצות" המכלים זמנם לריק הוא מתדמה לקוף, לא עלינו; אך אם הקדיש חייו ללימוד ולתיקון המידות הוא שב להיות, כמו בגיל שנה, מלך.

לכאורה, שלב ה"גיל עשר קופץ כגדי" אינו חשוב מהאחרים; אך למעשה הוא תופס מקום מרכזי ביותר בתהליך ההתבגרות כולו. זהו בעצם השלב הכי 'הַבְלוּתי' – גיל מעבר בו הילד כבר בעל שכל והבנה, אך עדיין נטול דאגות וחופשי להשתולל כתינוק. הדרך לראות את מסלול החיים כולו כהבל – סדרת מתקני שעשוע שאנו קופצים מאחד למשנהו – היא להיות מחובר לגיל עשר ולחווית ה'קופץ כגדי'. לדבר זה יש אפילו רמז גימטרי: המלה כגדי שווה בדיוק הבל.

האמירה ש"הכל הבל" נשמעת תמיד כהבעת יאוש, אך עבור מי שבוחר בחיים זוהי חוויה חיובית וחיונית שדווקא מנצחת את היאוש. ככל שמתבגרים יש נטיה לשקוע למרירות וציניות, לראות במציאות סדרת מחסומים כבדה שאין לחצותה, ולאבד את היכולת להשתעשע עמה. במצב זה הזכירה שהחיים הם גם קצת הבל בולמת את השקיעה הזו, ומאפשרת לאדם להיוותר ילד בנפשו השומר על רעננות והתחדשות.

טבת החורפי והגשום מזמין אותנו לשוב לגיל עשר ולקפץ כגדי בשלוליות, להפיח בעצמותינו היבשות קצת מהבלי הילדות שלנו ולהחיותם מחדש.

קוף או מלך?

רמז נוסף למרכזיות גיל עשר במסלול החיים מסתתר במשמעות הקבלית של המספר עשר. הקבלה מתארת כי הקב"ה מקיים את העולם באמצעות עשרה 'כוחות' המכונים "ספירות". מבין אלו העשירית והאחרונה מכונה "מלכות" והיא מבטאת את כח ההגשמה בפועל של רעיונות רוחניים. באופן כלשהו, אם כן, גיל עשר (וחודש טבת העשירי) קשורים לכח המלכות. דבר זה חושף קשר סמוי בין גיל עשר לשלבי הפתיחה והסיום של מסלול החיים, שבשניהם מוזכר מלך. באופן מיסתורי כלשהו, סגירת המעגל בין הזקנה המתוקנת והינקות קשורה בגיל עשר, אך כיצד?

ובכן, מסתבר לומר שפרשת הדרכים המובילה לשני סוגי ההזדקנות שבסוף המדרש נעוצה בגיל עשר. בגיל מעבר זה מוכרעת השאלה אם חווית הילדות תישכח ותיעלם או שמא תמשיך לחיות בנפש האדם. כאשר היא אובדת מוביל הדבר להזדקנות השלילית; כאשר היא נשמרת – להזדקנות החיובית.

אכן, ההבדל העמוק בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם' אינו נובע ממעמד חברתי או כלכלי אלא מבחירה. עם הארץ הוא מי שברגע מסוים בחייו החליט שאין לו יותר דברים חדשים ללמוד, שהוא כבר ילד גדול שיודע הכל; כתוצאה, הוא הולך ומסתגר בדעותיו עד שהופך לקריקטורה של אדם – 'קוף' המדקלם את הידוע לו מראש. תלמיד חכם לעומת זאת הוא מי שתמיד מרגיש שיש לו עוד מה ללמוד, שביחס לכל מה שהוא לא יודע הוא עדיין ילד; תלמיד נצחי כזה זוכה להזדקן באופן שלא נס ליחו, וזוכה לכבוד כמלך (בקפיצותיו הילדותיות הוא אמנם בורח מן הכבוד, אבל דווקא משום כך הכבוד רודף אחריו…).

כל אחד מאיתנו צריך מדי פעם לעצור ולשאול עצמו, האם אני רוצה להזדקן כקוף או כמלך? הדבר תלוי בנו ובשאלה אם נטפח בתוכנו את חווית הילד הסקרן והקופצני, המתלהב מלימוד דברים חדשים.

שובו של המלך

מה שנאמר כאן לגבי היחיד ניתן גם ליישום ברמת העם. כפי שאדם מבוגר ששכח ילדותו יזדקן במרירות, כך גם ציבור השוכח את חלומות ילדותו עלול להקלע לאובדן דרך.

והנה, אחד מחלומות הילדות הנלהבים במיוחד של עמנו הוא כינונה של ממלכה – עם מלך וארמון והכל, אך בגירסה יהודית. חלום זה נראה היום תלוש לחלוטין מהמציאות כמובן. לילד בן עשר לגיטימי לשחק במלכים ונתינים, אך בשלבים מאוחרים יותר הדבר נדמה כגובל בפיגור. באותו אופן השאיפה להקמת ממלכה בימי קדם מובנת, אך לרצות בכך בעידן המודרני והמפוכח זה כבר פרימיטיבי.

דחייתו על הסף של רעיון המלוכה נובע כמובן מחשש עריצות מהסוג שראינו במשטרים טוטליטריים ובחצרות המלכות המסואבות נגדם יצאה המהפכה הצרפתית. אך חזון המלך היהודי שונה בתכלית מדגם זה, ומזכיר את היחס בין שני הזקנים דלעיל: עריצות נולדת בקרב מי שסמכותו מוחלטת, שאין מעליו רשות כלפיה הוא חש כילד; בדומה לזקן עם הארץ דינו להתקשח ולהתנכר לעמו. המלך היהודי לעומת זאת הוא ריבון הכפוף תמידית לחוקיו של ריבון-על שמיימי, "מלך מלכי המלכים", ושלפיכך עליונותו על נתיניו מומתקת בהיותו ניצב לצדם כשותף בעבודת השם; בדומה לזקן התלמיד החכם משתמרת בו חווית הילד, המבטיחה כי סמכותו לא 'תעלה לו לראש' וכי יתמיד להאזין וללמוד מאחרים (אף מבחינה לשונית, מלך בעברית הוא מי שנמלך באחרים ואינו מתיימר להחליט הכל לבדו).

בשובנו בימי טבת לימי ילדוּתינו, נוכל להשתעשע השנה גם בחלום אודות שליט מסוג אחר, שאינו ראש ממשלה המושל באזרחיו ביד רמה, אלא מלך-נמלך המהווה חלק מן העם ומפיח בו רוח נעורים.

כתיבת תגובה