יעקב שָׁלֵם – יוסף פלאי

רק יעקב זוכה לתואר שָׁלֵם – שלמות עצמית המתפשטת לכל קנייניו.

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם…" – מהו פשט הפסוק?

ראב"ע מפרש: "והטעם שבא בשלום, שלא אירע לו שום מאורע, כי עתה יתחיל לספר מאורע דינה". כלומר, יעקב מכונה כאן שָׁלֵם על שם שהגיע בשלום – אלא שהשלום הזה הוא פתיחה למעשה דינה שבו הופר השלום! והרמב"ן פירש ש"ויבא יעקב שלם" מתייחס להצלתו מידי עשו, הצלה שנשלמה רק כעת כשהגיע לשכם, "כי בסוכות היה מתפחד מעשו". מכל מקום, מבחינה לשונית נראה שהרמב"ן מסכים עם ראב"ע ששָׁלֵם מלשון שלום – ובכך התקיימו דברי יעקב בצאתו מהארץ "אם יהיה אלהים עמדי… ושבתי בשלום אל בית אבי" (ספורנו). פירוש זה מסתייע מהמשך הפרשה, בה אומרים שכם וחמור על בני-ישראל "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ" – בשלום איתנו.

לפי זה, אמנם שָׁלֵם מופיע כאן ככינוי ליעקב עצמו – "שם התואר" בלשון ראב"ע – אך לא יהיה מתאים 'להדביק' לו את התואר הזה באופן קבוע. אדרבה, ההדגשה היא שבנקודת הזמן הזו היה יעקב שרוי בשלום, לא לפניה ולא לאחריה!

בגופו-בממונו-בתורתו

אך כידוע רש"י פירש אחרת: "ויבא יעקב שָׁלֵם – שלם בגופו שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן". אמנם שלם ושלום נגזרו מאותו השרש, אך ברור שרש"י לא קבל את פירוש ראב"ע אלא 'התעקש' לפרש כדברי חז"ל אשר הבינו את המלה שָׁלֵם פשוטה כמשמעה, מלשון שלמות, ללא חסרון, בדומה למשמעות "אבנים שלמות תבנה…" – אבנים בשלמותן הטבעית, ללא פגימה וחסרון. אולי סובר רש"י שמבחינה לשונית קשה לפרש שמי שבא בשלום נקרא משום-כך בתואר שָׁלֵם, מה שאין כן בפסוק "שלמים הם אִתנו" שם מופיעה מלת היחס 'איתנו' ולכן ניתן לפרש שהם בשלום איתנו (ועדיין צריך עיון).

מכל מקום, בעקבות רש"י, נמשיך להתבונן מעט במשמעות השלמות של יעקב, מכמה כיוונים (המצטרפים לשלמות אחת): חז"ל מזכירים שלשה מרכיבים שלכאורה היו אמורים להיפגע ולהתחסר – גופו, ממונו ותורתו – ובכל זאת לא חסרו. אך נראה שאין הכוונה רק לקנייניםחיצוניים שנמצאים אצל יעקב ללא חסרון (שאם כן עדיין יקשה השימוש במלה שָׁלֵם כשם-תואר ליעקב), אלא לאיזו תכונה של שלמות פנימית שמוצאת את ביטויה גם בגופו ובממונו, וכל-שכן בתורתו (שהרי הלומד מתאחד עם תורתו, "תורה דיליה"). וודאי יש גם קשר בין התואר הראשון של יעקב "איש תם" לתואר שָׁלֵם – התם הופך לתמים (במובן של שלם, ללא מום).

כדאי גם לשים לב שבכל התנ"ך, יעקב הוא האדם היחיד שזוכה לתואר שָׁלֵם. ובאמת, מיהו האדם שניתן לומר עליו שהוא שלם? הרי "אדם שלם" נראה כדבר והיפוכו; האדם הוא חלקי וחסר, יסודו מעפר וסופו לעפר, ואף אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – וכיצד ניתן לומר עליו שָׁלֵם? ובכל זאת, יעקב הוא שָׁלֵם, ובלשון הזוהר הקדוש "שלם למעלה שלם למטה, שלם בשמים שלם בארץ". אכן, הזהר 'מדביק' ליעקב אבינו פעמים רבות את התואר "יעקב שלימא" (יעקב השלם), וממנו הגיע גם לכמה נוסחי תפילות, כגון "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דּיַעֲקֹב שְׁלִימָא". אדם רגיל אינו שלם, אבל יעקב זוכה לייצג ולשקף את שלמותו של הקב"ה, "ויקרא לו אל אלהי ישראל" – "שהקב"ה קראו ליעקב אל".

מִטתו שלמה

בהקשר זה אנו נזכרים בביטוי נוסף של חז"ל: "אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום, אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים" (ויק"ר לו,ה). רק אצל יעקב נשלמה יצירת העם, ולכן רק שמו של יעקב – ישראל – הופך גם לשם העם כולו, ויעקב עצמו כולל את נשמות ישראל כולן. באברהם אבינו וביצחק אבינו היתה מעורבת עדיין מעט פסולת, שהתבררה ויצאה לחוץ אצל ישמעאל ועשו, אבל יעקב אבינו שלם מכל צד ופנה וכל צאצאיו הם העם הנבחר, וכפי שמודגש בהמשך הפרשה שמייד לאחר חטאו של ראובן נאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", "שבטי י-ה" בשלמות אחת.

ושוב, אין זו רק שלמות במבחן התוצאה, שכל בניו צדיקים, אלא ביטוי של שלמות פנימית, "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ – זה יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה" (שהש"ר). כך אנו למדים גם ממה שנאמר "ראובן בכורי אתה כֹחי וראשית אוני" – "היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו" (רש"י): זוהי שלמות אמיתית, שום דבר לא הולך לאבוד, אף לא טיפת חיים אחת (ואכן גדולי החסידות הגדירו שפגם-הברית הוא פגם ב'שלמות העצמית').

פכים קטנים

החידוש הגדול הוא שהשלמות הזו נמצאת לא רק ביעקב האיש, אלא מתפשטת ומקיפה את כל המעגלים הקשורים אליו – בבניו שכולם "זרע ברך ה'", בתורתו שאינה משתכחת ממנו, בגופו שנרפא מהצליעה, ועד לממונו שלא נחסר ולא נאבד.

איננו רגילים לראות את הממון-הרכוש שלנו כחלק מאיתנו, ואבדן רכוש – כואב ככל שיהיה – אינו נתפס כפגיעה בשלמות האישיות. אבל על יעקב אבינו נאמר "ויותר יעקב לבדו… שכח פכים קטנים וחזר עליהם. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" – ליעקב אין 'סתם רכוש', אין בממונו שמץ של גזל וכל מה ששייך לו נחתם בחותם השלמות, "שלם בממונו". ובעומק, דווקא משום שיעקב טרח לחזור על פכים קטנים זכה לשם ישראל, ורמז יפהפה לכך בגימטריא: יעקב (182) ועוד פכים קטנים (359) = ישראל (541) (מו"ר הרב גינזבורג שליט"א).

לכאורה, ככל שהאדם מתפשט ומתרחב יותר, כך הוא עלול 'להתפזר'. כל עוד נמצא האדם בחוגו הפנימי, הוא יכול לשמור על שלמות, אבל ככל שעיסוקיו מתרבים ומתפרטים הוא בהכרח עלול לחסרון. לא כן יעקב אבינו: דווקא הוא זוכה לברכת ההתרחבות הגדולה ביותר, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" – "נחלה בלי מצרים", יותר מאברהם ויצחק שיש גבול לנחלה שהובטחה להם (גמ' שבת קיח) – ודווקא הוא זוכה גם לשלמות, שכל אותה נחלה ללא-גבול, כל תחום ומקום שיעקב מגיע אליו וקונה אותו, הופך להיות חלק משלמותו העצמית, שלמות שאינה נחסרת ואינה נפגמת.

בסיכום, השלמות של "יעקב שלימא" מתחילה בגרעין הפנימי, השלם והמושלם מכל צד, והולכת ומתפשטת עוד ועוד: בבניו, תורתו, מידותיו, גופו וממונו. אמנם לכאורה זוהי שלמות פנטסטית, לא-אנושית – אבל בסופו של דבר אנו כולנו בני יעקב, בני ישראל, ולכולנו יש זיקה אל אותה שלמות מופלאה. יהדות אמיתית מדגישה את עניין השלמות: שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ, אפילו פך-קטן לא יוותר. ואם נהיה שלמים בעצמנו, נזכה לבסוף גם לשלום מבחוץ. כפירושי רש"י וראב"ע גם יחד: שָׁלֵם-שָׁלוֹם.

השארת תגובה