ירידת הצדיק – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

הלימוד מירידת אברהם אבינו למצרים – בעבודת ה' של כל יהודי. מה קורה כאשר חוששים מנפילה.

מעובד מדברי הרב. ע"פ שיעור ה' מרחשון ה'תשס"ו. מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'

בראשית פרשתנו, מיד אחרי שמגיעים אברהם אבינו ושרה אמנו לארץ ישראל, הם נאלצים לרדת למצרים בשל הרעב הכבד. ירידת אברהם למצרים ועליתו ממנה היא "מעשה אבות סימן לבנים", והיא ההכנה הראשונה לכך שעם ישראל יוכל לרדת למצרים ולעלות משם – ולא להטמע חלילה בשער ה-נ של טומאת מצרים. ירידה זו היא הדוגמה הראשונה והמובהקת ביותר בתורה של "ירידת הצדיק" – נושא הנידון רבות בספרי החסידות – "ירידה צורך עליה" על מנת להעלות ניצוצות שנפלו מטה מטה, עד ל"ערות הארץ".

עם הירידה למצרים מסופר – "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – ומפרש רש"י שלשה פירושים:

"מדרש אגדה: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה.
דבר אחר: מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה.
ופשוטו של מקרא: הנה נא הגיעה השעה שיש לדאוג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו "הנה נא אדֹנַי סורו נא"."

הצד השוה בשלושת פירושיו של רש"י הוא ההתיחסות למלה "נא" – היתרה בפסוק – ופירושה במובן של "עכשיו".

והנה, מורנו הבעל שם טוב מייסד על המלה "נא", המיותרת לכאורה בפסוק, את לימוד העלאת הניצוצות על ידי אברהם אבינו, כאשר הוא יורד – ירידה צורך עליה והעלאה – לתוך העולמות התחתונים. הוא כותב כי עצם העובדה שלצדיק באה מחשבה זרה – מחשבת זנות, או עבודה זרה – שאיננה שייכת לו כלל וכלל מעידה לצדיק על סכנה מתקרבת, על נפילה אל בין הקליפות המאיימות לבלעו. וכך, כאשר פתאום ידע אברהם כי אשתו יפת מראה – והתעורר בכך במחשבת יצר הרע (אשר וודאי כי אין מקורה בו עצמו או בשרה אשתו הצדקת, כפי שיתכן באנשים אחרים) – חש בסכנה הנשקפת לו מן הקליפות שבמצרים: "והרגו אֹתי ואֹתך יחיו" (ובכך מקשרים דברי מורנו הבעש"ט את הפירוש הראשון והשלישי של רש"י – הכרת יפיה של שרה היא ההתראה עבור אברהם שהוא נופל אל בין הקליפות, וכי סכנתן מאיימת עליו; ראשית הנפילה לעולם הבריאה כבר מסמנת לאברהם את סופה ונחשבת עבורו כנפילה לשפל המדרגה). והדרך לקדם את פני הסכנה היא לזהות את הניצוץ הטמון במחשבה הזרה ולהעלותה לשרשה, ובכך להמתיק את הדין.

לעבודה זו רומזת המלה "נא": ה-נ רומזת לירידת (ניצוץ) השכינה מטה מטה נ מדרגות משרשה (כשקיעה בשער ה-נ של הטומאה – אשר במצרים נדרש ה' להציל את ישראל קודם לה, כשהיו ישראל ב-מט שערי טומאה, כי לפני מתן תורה לא היו מסוגלים לעלות חזרה מעומק זה של הקליפה – אך לאחר מתן תורה גם מי ששקע בשער ה-נ יכול לעלות ממנו, וכך נראה כאן כי אברהם מסוגל להעלות גם את הניצוצות שנפלו נ מדרגות ממקור חיותם, באשר עבורו אף הרהור דק מן הדק על יפיה של אשתו כבר נחשב כנפילת הניצוץ עד לדיוטא התחתונה ביותר), וה-א רומזת למקור החיות, "אלופו של עולם". המלה נא רומזת להעלאת הניצוץ שנפל נמדרגות עד לשרשו ומקורו ב-א הראשונה, במדרגה העליונה.

דרך העלאת הניצוצות היא בסוד יחוד יראה-נורא, אודותיו מלמד מורנו הבעל שם טוב: ראשית על האדם הנתקל במציאות נמוכה לדעת כי ניצוץ השכינה טמון בה, ולהחרד חרדה גדולה על כך שניצוץ השכינה נפל למקום הטינופת (כאשר חרדה זו מלווה גם בהכנעה עמוקה, מתוך החשש שמא ואולי האדם עצמו הוא שהפיל את השכינה למקומה התחתון הזה, ובמחשבתו הזרה הוא שמכניס את ראש המלך לבית כסא מלא צואה – בעל כרחו כ"מלך אסור ברהטים" – ואף כאשר אמורים הדברים בצדיק, העוסק בהעלאת ניצוצות, הרי כל נפילת השכינה היא בסוד "שבע יפול צדיק [נפילת שבע המדות, לשבעה סוגי מחשבות ותאות זרות]", ועל כן גם הצדיק יכול להאשים עצמו בנפילה זו). ההכנעה והיראה יוצרים הבדלה בין הניצוץ הקדוש והנורא לסביבתו – "יתפרדו כל פועלי און" –  ומשחררים אותו לעלות חזרה למקומו העליון. וכאשר עולה הניצוץ ומשתחרר מסביבתו נוצר יחוד (בין ה"יראה" האנושית, של העובד, לבין גילוי ה"נורא" העליון, השמימי, שהיה טמון ב"מקום הזה" והפך אותו ל"בית א-להים" ו"שער השמים") – והמתקה גמורה מתחוללת בכל המציאות שהיתה עד כה נפולה, קשה ומאיימת.

זו עבודתו של אברהם באמרו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – מתוך הידיעה השלילית אודות יפיה של שרה, שהיא בגדר מחשבה זרה, חודרת דעתו האיתנה של אברהם להתייחד (וכח היחוד הוא פנימיות הדעת) עם ניצוץ השכינה השבוי כאן, להעלות את השכינה להתייחד עם מקורה העליון, ולזכות להופעת היחוד העליון הממתיק את המציאות. כך מבואר כי יחוד יראהנורא רמוז בשםאהוה – השם הקדוש השייך לספירת הדעת (והוא שם הטוב, השייך למורנו הבעל שם טוב). העלאת הניצוצות עצמה מתחילה מן הכח לעלות מדעת תחתון – שיש בה גם מובן של דעת שלילית ויצרית – לדעת עליון. כך מעלה אברהם את ידיעתו מידיעה סוערת של איש את אשתו, השייכת לדעת תחתון, לידיעה הטבעית והשקטה של אח את אחותו, שבסוד דעת עליון – וזהו עומק בקשתו "אמרי נא אחֹתי את" – וכאשר מתעלה הדעת, ניתן להעלות את הניצוצות הקדושים ולייחד את השכינה עם שרשה ומקורה, "אלופו של עולם".

השארת תגובה