"כי טוב הוא" – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על משה רבינו. משיעור ט"ז טבת תשע"א. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

משה רבינו נולד בפרשת שמות, והדבר הראשון שנאמר עליו בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") הוא "ותרא אֹתו כי טוב הוא". כמובן, כל אמא אוהבת את בנה, חושבת שהוא טוב ויפה, ורואה בו את המתנה הטובה ביותר שה' נתן לה.

כשהתורה טורחת לציין שיוכבד, אם משה, ראתה "כי טוב הוא" יש לכך משמעות יחודית – "טוב" יחודי ששייך דווקא למשה רבינו ונוגע לתפקידו המכריע כנותן התורה וגואל ישראל, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" (וכלשון הרמב"ן עה"פ: "ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל", עיי"ש). נתבונן בשבעה פירושים ל"טוב" היחודי שנאמר כאן במשה, בהקבלתם לשבע מדות הלב[א]:

חסד: "נתמלא הבית כולו אורה"

רש"י מביא את דברי חז"ל על "כי טוב הוא" – "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה". לימוד זה הוא מתוך היקש בין ה"טוב" האמור במשה ל"טוב" הראשון האמור בתורה[ב][ – "וירא אלהים את האור כי טוב" (בעל הכלי יקר מוסיף ומחזק היקש זה מחציו השני של הפסוק האמור במשה: "ותרא אתו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים", כדרשת רז"ל ש"וירא אלהים את האור כי טוב" היינו "טוב לגנזו", להצפינו לצדיקים לעתיד לבוא). כפי שה' ברא את בריאתו הראשונה, האור, ואז "וירא… את האור כי טוב", כך יוכבד ילדה את בנה ואזי "ותרא אותו כי טוב הוא". בריאת האור היתה ביום הראשון של הבריאה, "יום אחד", המכוון כנגד ספירת החסד וההיקש בין בריאת האור ללידת משה רבינו – שמאיר את העולם באור התורה – משייך פירוש זה לספירת החסד, שענינה גילוי אור.

גבורה: בר קיימא

רוב המפרשים (החל מהתרגום יונתן) מסבירים כי החידוש ב"ותרא אתו כי טוב הוא" קשור בכך שמשה רבינו נולד לשבעה חדשים מקוטעים (כלומר, לאחר ששה חדשים ויום אחד מראשית הריונו, שעל כן יכלה אמו להצפין אותו במשך שלשה ירחים מבלי שהמצרים יחשדו שכבר ילדה), ועל כן היה חשש שהוא עובר שלא כלו חודשי הריונו ולא נשלמו אבריו. לכן בדקה יוכבד האם הוא שלם בכל איבריו, והאם נגמרו שערו וצפורניו (כסימן לולד שלם), וראתה כי אכן "טוב הוא" – גמור[ג], בריא, שלם ובר-קיימא (בעל ההעמק דבר מוסיף כי בדרך הטבע מי שנולד לאשה זקנה הוא חלש מאד, והחידוש היה שמשה – שנולד לאמו בגיל מאה ושלשים[ד], לאחר שחזרו נעוריה בגיל זה, בליקוחים השניים שלקח אותה עמרם לאשה – היה חזק ובריא). פירוש זה, לפיו ה"טוב" מדגיש את החוזק והגבורה של משה רבינו, שייך לספירת הגבורה.

תפארת: יפה וטוב בצורתו

פרשנים רבים מפרשים כי "טוב" בהקשר של תינוק שזה עתה נולד הוא יפה – טוב בצורתו[ה]. דוגמה נוספת בתורה לכך שהטוב מתאר את המראה מוצאים ברבקה אמנו, שהתורה מתארת אותה כ"טֹבת מראה" (בילדותה, בהיותה בת שלש שנים). יפי שייך, כמובן, לספירת התפארת.

נצח: הגון לנביאות

בספירות המורגש, חסד-גבורה-תפארת, התפרש ה"טוב" כמתאר תופעה הקיימת במשה עצמו – שהוא מלא אור, חזק ויפה. בספירות הבאות, נצח והוד, מדובר בטוב יותר תועלתני – לא "טוב" אלא "טוב ל…". פירוש אחד, במדרש, הוא שיוכבד ראתה באינטואיציה האמהית שלה כי בנה הנולד "הגון לנביאות". משה רבינו אינו סתם נביא, אלא אביהם ורבם של כל הנביאים, שנתנבא ב"זה" והוא הוא נותן התורה[ו] (היותו של משה "טוב" מצוינת דווקא בהקשר של מתן תורה, במאמר חז"ל "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב, זה משה, דכתיב 'ותרא אותו כי טוב הוא', ויקבל טוב, זו תורה, דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם', מטוב, זה הקב"ה, דכתיב 'טוב ה' לכל', לטובים, אלו ישראל, דכתיב 'הטיבה ה' לטובים'"). פירוש זה שייך לספירת הנצח[ז], שהיא שרש הנביאים, כמפורש בהקדמת תקוני הזהר.

הוד: הגון לגאולה

פירוש נוסף של "טוב ל…" הוא שיוכבד ראתה כי משה מתאים וראוי להיות גואל ישראל – "מושיען של ישראל". מרים הנביאה התנבאה כי "עתידה אמי להוליד בן שיושיע את ישראל", ואפילו אצטגניני פרעה – שמצד הקליפה – ראו כי יום לידת משה הוא יום מסוגל ללידת מושיען של ישראל (ומן הסתם הדברים היו מפורסמים), וכאשר נולד משה ראתה אמו כי אכן הוא הוא הבן הראוי לכך. דוגמה לכך ש"גואל" נקרא "טוב" יש במגלת רות, שם נקרא הגואל טוב – "אם יגאלך טוב יגאל" (שם הגואל הוא מי שנושא אשה, בפרט אחרי שבעלה מת, וכך גואל ישראל הוא מי שמעלה את כנסת ישראל, ומשה רבינו אף נושא אותה, שהרי הוא נקרא "בעלה דמטרוניתא"). משה הגואל מוציא את ישראל מעבדות לחרות, ענין השייך ל"תמורת ממשלה עבדות" שבספירת ההוד.

יסוד: שנולד מהול

חז"ל לומדים "ותרא אתו כי טוב הוא" כי משה רבינו נולד מהול. מי ששלם ומתוקן בקדושת הברית שלו, תיקון ספירת היסוד, הוא צדיק – "צדיק יסוד עולם" – ועל הצדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב". מי שנולד מהול הוא טוב ונקי מיסודו בכל תכונות נפשו – אין לו תאוות רעות, לא בתאות אכילה ולא בתאות עריות – וכל תכונותיו ונטיותיו הן טובות, "תאות צדיקים אך טוב".

מלכות: שם טוב

יש שדרשו מהפסוק "ותרא אתו כי טוב הוא" כי שמו המקורי של משה רבינו היה טוב (או טוביה, לפי שתי הדעות בזה בחז"ל[ח]), בטרם שנקרא משה על ידי בת פרעה[ט]. שם – המתאר את היחס של האדם לסביבתו – שייך לספירת המלכות (והשלמות של השם "טוב" היא בסוד "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן" של שאר הכתרים – עלית המלכות עד שרשה בכתר עליון, וד"ל[י]).

חשיפת כל הטוב בכל יהודי

שבעת הפירושים משלימים תמונה מלאה של מדותיו הטובות של משה [ובדרך רמז, כאשר מתמצתים כל פירוש למלה אחת הסדר הוא אורקיוםיפינביאגואלמהולשם, העולה יחד 987 (מספר אהבה), אהיה (השם הקדוש שמתגלה בפרשה זו למשה) פעמיםכי טוב, וממוצע כל מלה הוא מצוה]. את שבע תכונות הטוב יש לזהות במשה רבינו גואל ישראל הראשון ואחריו ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". בכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, ויש להשלים ולחשוף בו את כל הטוב שמתגלה באישיותו של משה רבינו.

כל התכונות יכולות להתגלות, בזעיר אנפין, בכל יהודי מכח ניצוץ משה רבינו שבו, ובקיצור: מילוי הבית באור הוא גילוי נשמת היהודי. היותו של כל יהודי 'גמור' ובר-קיימא מתבטא בכך שהוא מוכן לתפקידו בעולם, ואל לו לטעון שעליו לחכות עוד לגמר והשלמה (אוכל לפעול רק אחרי שאסיים את הש"ס, שאגמור לתקן את מדותי וכו'). יפיו של כל יהודי הוא הכריזמה המיוחדת בה הוא ניחן. כל יהודי הוא הגון לנבואה – להיות נביא המביא בניב שפתיו את דבר ה' לעולם. כל יהודי ראוי להיות גואל, המסייע לאנשים 'לצאת מהבוץ'. כל יהודי נולד מהול במובן זה שהוא יכול להיות נקי מתאוות רעות. שמו של כל יהודי הוא טוב בכך שכל יהודי ראוי להיות מוכתר ב"כתר שם טוב" של א גוטער איד ('יהודי טוב', כפי שמכונה צדיק בחסידות פולין, אלא שמשה רבינו גם נתעלה מלהיות א גוטער איד למעלת משה רבינו, נשיא הדור).

[א] וראה לקמן הערות ה, ז כיצד ניתן להשלים גם את שלש הספירות העליונות של פרצוף זה.

[ב] רק במעשה בראשית נאמר שבע פעמים "טוב" (שש פעמים "כי טוב", החל מ"וירא אלהים את האור כי טוב", ופעם אחרונה "והנה טוב מאד"), ויש לכוון כנגדם את שבעת פירושי "כי טוב הוא" האמור במשה (וראה עוד לקמן בהערה הבאה ובהערה י). כלומר, משה רבינו – וכך כל יהודי, מכח ניצוץ משה רבינו שבו (כדלקמן בסוף המאמר) – כולל את כל הטוב שבמעשה בראשית.

[ג] גם הפירוש של "טוב" כגמור נלמד ממעשה בראשית (כפי שכותב על אתר בעל פנים יפות): ביום השני של מעשה בראשית לא נאמר "כי טוב" משום שלא נגמרה בו מלאכת המים, ומכך למדים ש"טוב" ניתן לומר רק על דבר גמור (כפי שמציין שם רש"י). ואכן, ה"[כי] טוב" השני במעשה בראשית נאמר ביום השלישי, על גמר מלאכת המים (של היום השני). על פי דרשת הפעמיים "כי טוב" שביום השלישי כנגד "טוב לשמים וטוב לבריות" יש לדרוש כי גמר מלאכת המים ב"יקוו המים" היא בסוד "טוב לשמים", שהרי המים התחתונים שנקוו אל מקום אחד בוכים מאז בבקשת "אנן בעינן למהוי קדם מלכא" – כל מחשבתם היא לשמים. ה"כי טוב" השני הוא על עיקר מלאכת היום השלישי, "תדשא הארץ וגו'", כאשר צמיחת הצמחים והאילנות היא "טוב לבריות", כלשון ברכת האילנות – "וברא בו… אילנות טובים להנות בהן בני אדם". בהפשטה, "טוב לשמים" היינו להיות טוב עם העבר ("כי טוב" על גמר מלאכת היום הקודם) ו"טוב לבריות" היינו להיות טוב עם העתיד ("כי טוב" על גמר מלאכת היום הזה), כלומר, "טוב לשמים" היינו עבודת התשובה (על העבר) ו"טוב לבריות" היינו מעשים טובים – "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ודוק.

[ד]  בעל עמק המלך כותב כי "ותרא אתו כי טוב הוא" האמור ביוכבד הוא תיקון של "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" האמור בחוה קודם לעץ הדעת, ומציין כי כפי שחוה היתה בת 130 בלדתה את שת, ממנו הושתת העולם, כך יוכבד היתה בת 130 בלדתה את משה (כנודע ששת, שנולד "תחת הבל", הוא שרשו של משה – ר"ת של גלגוליו למפרע: משה-שת-הבל – והאריז"ל אף מסביר שנאמר במשה "כי טוב הוא" משום שהיה משרש הבל ללא כל תערובת של שרש קין). יתר על כן, חזרתה של יוכבד לנעוריה בגיל 130 היתה תוצאה של עיבור נשמת חוה בתוכה בגיל זה. מכאן ניתן ללמוד כלל בתורת העיבור – שכאשר נשמה מתעברת באדם לא רק שהוא מזדהה עם אותה נשמה, אלא שהוא נעשה צעיר יותר, וכביכול נולד מחדש (ועל דרך זה יש לומר לגבי המבואר בסוד הפסוק "נפשי אויתיך בלילה" כי לעתים האדם מסיים את תפקידו, ועלול לסיים את חייו בלילה שלאחר מכן, אלא אם כן הוא זוכה לגילוי רובד עליון יותר של נשמתו ועמו גם שליחות חדשה בחיים – שגם אז, האדם קם בבקר צעיר ורענן, "חדשים לבקרים", וחוזר לנערותו). לפי דברי עמק המלך, יש לדרוש כי ב"ותרא אתו כי טוב הוא" יש מיעוט – "טוב הוא", למעט כל הנשמות שנולדו ב-130 השנים הראשונות לגלות מצרים, שהן על דרך השדין והלילין שנולדו לאדם הראשון ב-130 השנים בהן פרש מאשתו, עד שידע אותה שנית והוליד את שת, וד"ל.

[ה]  וזו לשונו של האבן עזרא: "מלת 'טוב' כאשר תמצא באיש – מלא דעת. יתכן היותו בנשמה, כמו 'טוב עם ה' וטוב עם אנשים'. או 'טוב עין'. או בגוף או בצורה – טוב תאר או מראה. ובעבור שמצאנו בילד 'כי טוב הוא' אין לפרשו כי אם בצורתו – טוב מכל הילודים". מדבריו עולה כי כשאומרים טוב על איש הכוונה היא שהוא מלא דעת (בסוד הפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב", וכן שם ה-טוב, שם אהוה, הוא שם הדעת) וכאשר אומרים זאת על ילד הכוונה היא שהוא יפה – הכל בסוד היות הדעת נשמת התפארת (סוד "משה מלגאו ויעקב מלבר"). בפרצוף שבפנים מבוארים רק הפירושים שכנגד שבע מדות הלב, אך בספירת הדעת "כי טוב הוא" מורה על תכונת הדעת של משה רבינו (תכונת שם אהוה – ר"ת "את השמים ואת הארץ" – שמאפשרת למשה רבינו להיות "אין וועלט, אויס וועלט", כאחד הפירושים בסוד "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", וד"ל).

[ו] בעל הטורים כותב כי יש בידו מסורה (שאינה נהוגה היום) שעל המלה "טוב" של "כי טוב הוא" יש חמשה תגים (שנים על ה-ט, אחד על ה-ו ועוד שנים על ה-ב), כנגד חמשה חומשי תורה שעתיד משה לקבל. התגים נכתבים כווין (כפי שהדגיש האריז"ל) אבל נקראים בלשון חז"ל זיינין. השאלה אם כל תג הוא ו או ז חשובה כאשר מחשבים את הגימטריא של מנין התגים, וכאן, אם מחשבים כל תג כ-ו אזי חמשת התגים על המלה טוב (כפי מסורת בעל הטורים) עולים כי ("כי טוב הוא").

[ז] אכן, כפי שצוין בהערה א, ניתן להשלים את הפרצוף גם לספירות העליונות שבו, שאזי הדגש על היות משה נותן התורה (מעבר להיותו של משה "הגון לנביאות") שייך לספירת החכמה (ראשית קו הימין, שסיומו בנצח ואמצעיתו בחסד – "נתמלא הבית כולו אורה", "תורה אור") – "אורייתא מחכמה נפקת", "נובלות חכמה שלמעלה תורה". חלקו השני של מאמר חז"ל "נובלות חכמה שלמעלה תורה" הוא "נובלות בינה שלמעלה שכינה", לכן לספירת הבינה נוכל לשייך פירוש נוסף על "כי טוב הוא" – "שראתה שכינה עמו" (ראה ברבינו בחיי). פירוש זה לא נחשב בפרצוף שבפנים, משום שעיקר הדרשה בו אינה מהביטוי "כי טוב" (החוזר רבות בתנ"ך) אלא מ"כי טוב הוא" (שנכתב רק כאן, והוא על דרך האמור במשה "ותראהו את הילד" שגם שם לומדים מייתור הושראתה שכינה עמו). "הוא" רומז בפרט לשכינתא עילאה, ספירת הבינה הנסתרת ("עלמא דאתכסייא"), בה נאמר "ועבד הלוי הוא", כנודע.

[ח] והביאור בהפרש בין שתי הדעות בקצרה: טוב רומז ל"טוב לבריות", במצוות שבין אדם לחברו, ו"טוביה" לטוב לשמים (טוב-יה, טוב ביחס לה'), במצוות שבין אדם למקום. בפנימיות יותר, טוב רומז לטוב עצמי, טוב הקיים באדם במודעות טבעית (זרימה טבעית של טוב, מתוך בטול מוחלט לה'), ואילו טוביה לטוב שהאדם פועל מתוך מודעות שהטוב הוא מתנה אלקית ו"אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו". אם רוצים לחבר את שני הפירושים יש לומר שביחסים בין אדם לחברו נדרש בעיקר טוב עצמי וטבעי של האדם ואילו ביחס אל הקב"ה נדרשת מהאדם המודעות שכל פעולותיו הטובות לשם שמים הן מתנת ה', וכדרשת חז"ל עה"פ "מי הקדימני ואשלם", ודוק. כמובן, שתי הדעות בחז"ל משלימות זו את זו – "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – כרמוז בכך ש-טוב טוביה עולים יחד ז ברבוע (התכללות ז מדות הלב, כפי שידוע בסוד מט ימי ספירת העומר, המתחלקים ל-לב טוב, כנודע).

[ט] ורמז: טוב משה בהכאה פרטית עולה 2170, לא פעמים כן, בסוד "לא כן עבדי משה". "לא כן עבדי משה" מתאר את נשיאת ההפכים של משה, לא-כן ביחד, כאשר ה"לא" קודם ל"כן", וכאן היינו קדימת השם טוב (הנסתר, בו נאמר "ותצפנהו שלשה ירחים") לשם משה (שמו המפורסם והגלוי, שניתן לו כאשר הוא נתגלה ושכינה עמו לעיני בת פרעה). השם טוב נשאר בקביעות כשמו הנסתר של משה, בסוד "טוביה גניז בגוויה" (הרומז לדעה ששמו היה טוביה, וכן בגוויה עולה טוביה) – טוב טוביה גניז בגוויה משה עולהמלכות (העולה "ויקהל משה"), סוד השם כמפורש בפנים.

[י] בשבע פעמים "טוב" במעשה בראשית השביעי-אחרון הוא "טוב מאד", עליו דרש רבי מאיר – שהוא זה שדרש כי "טוב" הוא שמו של משה (ובכלל נהג לדרוש שמות) – "טוב מות". השם הטוב מגיע לשלמותו בהסתלקות, כאשר אדם יוצא מהעולם בשם טוב. אלא שאצל משה רבינו השם הטוב האמתי הוא שמחד "משה לא מת" – "מה שהיה הוא שיהיה" ממש, ללא הפסק באמצע (בסוד "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו") – ומאידך בכל רגע ורגע משה, צדיק האמת, מסתלק מהעולם בתנועה של "ומשה עלה אל האלהים" וחוזר שוב למציאות ("מן ההר אל העם" ללא הפסק). כך, בעוד דוד המלך (שהוא גופו-חיצוניותו של המשיח) הוא "בר נפלא" שנופל ומת בכל רגע, ושוב קם לתחיה, הרי שמשה רבינו (שהוא נשמתו-פנימיותו) של המשיח, עולה ומסתלק בכל רגע, ושוב שב למציאות – הצד השוה בשניהם הוא הסוד של "טוב מאד"-"טוב מות", וד"ל.

השארת תגובה