כמשפט הבנות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על יחסי איש ואשה ע"פ הפסוק "כמשפט הבנות יעשה לה,. מעובד מדברי הרב.

בפרשתנו נאמר ביחס לחובות הבעל לאשתו "כמשפט הבנות יעשה לה".

בהקדמת תקוני הזהר נאמר "משפט – רחמי", ללמד כי משפט אמיתי נובע מרחמים ומשקף אותם. "משפט הבנות" הוא ההופעה הראשונה של המושג "משפט" לאחר כותרת הפרשה "ואלה המשפטים". עובדה זו מחזקת מאד את ההבנה שיסוד המשפט הוא רחמים, כיחס הפנימי שבין האיש לאשתו. יחס הרחמים עמוק אף מיחס האהבה שבין איש ואשתו.

ונסביר: אהבה אמיתית משמעה רצון להעניק, אך פעמים רבות יש אנוכיות דקה במניעי האהבה. גם כאשר אין ביסוד הנתינה שקולי 'קח ותן' המצפים לתמורה, שאז אין זו אהבה כלל, האוהב האמיתי נהנה מעצם ההשפעה, ולאו דווקא מהנאת בן זוגו בקבלת הדברים.

כלומר, אהבה מתמקדת בעצם הנתינה, ולא באופן בו מתקבלים הדברים. לעומת זאת, רחמים הם הזדהות. כשאדם מזדהה באמת עם תחושות בן/בת זוגו, מושם אצלו הדגש על האופן בו מתקבלת כל הענקה שלו אצל הזולת. אז מנחה את הנתינה מחשבה מה באמת חשוב לבן הזוג, למה הוא זקוק וממה הוא עתיד להנות.

ביחס מהאיש אל אשתו, מימוש נכון של "משפט הבנות" המוטל על הבעל יתכן רק מתוך הזדהות עם אשתו. רגש הרחמים חושף את האשה שבתוך האיש, את ההזדהות הנשית אותה קיבל מרחם אמו, מעדן אותו ומאפשר לו להעניק באופן עדין ו'נשי', המותאם לאשתו. הרחמים הם פנימיות מדת התפארת, שענינה ריבוי גוונים ויפי. ההזדהות עם האשה מפתחת גם רגישות עמוקה ליפי הנשי, כדוגמת רבי עקיבא אשר בכה על יפי האשה שעתיד לבלות באדמה. פנימיות הרגישות ליפי של האשה היא ההזדהות עם נפשה העדינה ועם יפיה הפנימי, והדאגה לבל יועבו ויפגמו בנדנוד של צער.

רמז לכך שעל האיש לחוש בעצמו למה זקוקה אשתו עולה מהתורה: רש"י מפרש "'כמשפט הבנות' – שאר כסות ועונה", אך במפורש הדבר מופיע רק בפסוק הבא. בכך מרמזת התורה שעל האדם לחוש בטרם יאמר לו בפירוש, באינטואיציה המונחית על ידי רחמים אמיתיים, למה זקוקה אשתו ומהו "משפט הבנות".

ורמז נוסף: "הבנות" אותיות תבונה, ללמד שעל האיש לחוש ברגישות ובתבונה מה להעניק לאשתו וכיצד. אז הוא זוכה ש"ביתו זו אשתו" תהפוך לו להיכל קודש – "כמשפט הבנות יעשה לה".

והנה, מפורש בחסידות כי המלה תבונה כוללת את האותיות בן ובת. את מצות "פרו ורבו" מקיים האדם בלידת בן ובת, והוא זוכה לכך דווקא באמצעות הרגישות והתבונה ביחס לצרכי אשתו. מכח התמסרות האדם לאשתו לתת לה את עצמו, בנתינה שאין בה כל אנוכיות והנאה של האדם עצמו, הוא זוכה ללדת בן. מכח הזדהות האדם עם אשתו, היינו הזדהות עם חויותיה הנשיות, הוא זוכה ללדת בת. ובסגנון דלעיל ביחס בין אהבה לרחמים: מהשפעת החסד והאהבה על אשתו זוכה האדם ללדת בן, אך דווקא מכח הרחמים עליה הוא זוכה גם לחידוש של לידת בת.

כך יובן כיצד פירש רש"י (שדרכו היא "פשוטו של מקרא") כי "והוי' ברך את אברהם בכל" רומז לבן, משום שבפשטות מדתו של אברהם היא מדת החסד והאהבה. לעומתו, דרשו חז"ל ש"בת היתה לו ו'בכל' שמה". חז"ל דרשו כי "בכל" היינו מה שהטעימו הקב"ה לאברהם מעין עולם הבא, ומציאות העולם הבא (סוד התבונה על פי הקבלה) כוללת הכל – במדרגה זו כולל אברהם גם את מדת הרחמים וזוכה ללדת בת.

ע"פ יין המשמח ח"א עמ' קה-קז
מתוך העלון 'הרכבת נוסעת'

השארת תגובה