כצמח השדה נתתיך – ישראל אריאל

על המשמעות של ברית-בין-הבתרים, לאור נבואת יחזקאל, כהתחלה חדשה, תלושה מבסיס טבעי…

"ה' אלקים במה אדע כי אירשנה". פירש ר' יוסף בכור שור: "אין לומר ששאל אות לקב"ה, שכבר האמין, ועוד מה אות נתן לו? תחילה אמר לו, ולבסוף אמר לו כמו כך. אלא 'במה אדע כי אירשנה' כלומר יודע אני שאירשנה אלא במה אירשנה? באיזה זמן ובאיזה דור ומתי יהיה? וכמה אירש ממנה..".

והנה, כמה שהדברים מסתברים, קשה לפרש את שאלת אברהם כשאלה ניטרלית גרידא, המבקשת מידע נוסף, שכן אברהם נענה בברית, וברית פירושה חיזוק לדבר רופף, ועל כן מסתבר יותר שאברהם מבקש לדעת איך יהיו הדברים מפני שקשה לו לצייר, ולא מתיישב בדעתו, שיוכל להתגשם החזון של עם ישראל בארצו.

מהו אכן הקושי הגדול בירושת הארץ? ומדוע גלות מצרים היא הפתרון לו? מדוע אין מסלול ישיר המוביל מאבות לבנים, ונצרכת גלות מצרים כדי להקים מבני אברהם את עמו של ה'?

לשם כך, נפנה לנבואת יחזקאל (פרק טז, ומומלץ לעיין בפנים).

נבואת יחזקאל

יחזקאל מתאר את בת ירושלים כעזובה שנותקה ממולדתה – "מארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית" – והושלכה לארץ אחרת בלא שתזכה לטיפול מינימלי. אז, מושלכת על פני השדה ומתבוססת בדמי לידתה, מצאה איש הפלא שעבר עליה, ובדרך פלאית בלא להתגלות אליה, חיזק אותה ונתן לה כוחות לגדול ולשגשג כמו צמח בר הגדל ללא תשומת לב וטיפוח, "רבבה כצמח השדה נתתיך". לאחר שגדלה ויפתה, שוב עבר עליה אותו איש: "ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך. ואשבע לך ואבוא בברית אותך נאום ה' אלקים ותהיי לי".

מעתה הדוד מקשט ומפנק אותה, עד כי "ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה, ויצא לך שם בגוים…". אבל מכאן ואילך מתחילה האכזבה המרה: "ותבטחי ביופיך… ותשפכי את תזנותיך על פני כל עובר", ובמקום הנאמנות למי שהציל והעלה אותה לגדולה, מתוארת באריכות מופלגת בגידה שאין לה אח ורע, בגידה לשמה.

ההתנהגות הרעה הזו, מעלה על הזכרון את היחוס המפוקפק של האסופית: "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר: כאמה בתה… אמכן חתית ואביכן אמורי".

בסופו של דבר, אחרי העונש הקשה שיבוא, כמשפט הנואפות, ישוב ה' ויקים בריתו, ואז "לא יהיה לך עוד פתחון פה". ומשמע אם כן, למרבה הפלא, שעד כה, עם כל חומרת מעשיה היה לה פתחון פה מול מיטיבה שבגדה בו. הכיצד?

ובכלל, הסיפור כולו הוא מפליא. מי הם האב האמורי והאם החתית, אשר משמע שבכדי להתנתק מהם הושלכה התינוקת עזובה במקום זר? ומדוע בפעם הראשונה לא אסף אותה האיש כמתבקש אלא רק "עזר" לה מרחוק? ומה פתחון הפה שלה?

"אביך האמורי ואמך חתית"

אכן נראה שהשאלות מתורצות זו בזו:

בפשטות, האב האמורי והם החתית הם ארץ המולדת – ארץ כנען (לכן סדום נקראת באותה נבואה "אחות" לירושלים). אלא שהוריה של "בת ירושלים" הם אברהם ושרה, ומדוע לתלות את חטאי הבת בארץ מגורי הוריה, כשההורים עצמם כלל לא היו בני האמורי והחתי אלא מבני ארם? – בא רש"י ומפרש שהאב האמורי והאם החתית הם אברהם ושרה עצמם! ומדוע נקראו כך? "אברהם ושרה משם נטלו גדולתם [ראה בפרשתנו כי בעלי ברית אברהם הם ממרא האמורי ואחיו], ובני חת נתנו לה קבר [ואז רוממו את אברהם וקראו לו 'נשיא אלקים']". רוצה לומר, כי למרות התפעלותנו ממעמדם של אברהם ושרה בין שכניהם, הנה הנביא, ואף אברהם עצמו, יודעים כי כבוד מן הגוי פירושו יניקה מן הגוי ותלות בגוי.

לכן אברהם אינו מבין כיצד מתוך המציאות שלו, המעורה כל כך בסביבה, תצמח מציאות נבדלת, "במה אדע כי אירשנה"? שהרי זה גופא הצורך והתועלת בהקמת עם לה' בארץ מיוחדת – לייסד קיום נבדל ממסד עד טפחות, שכל כולו מסד להופעת אלקים.

הקיום הנבדל

לכן אומר ה' לאברהם כי תבוא התחלה חדשה, תלושה מבסיס טבעי: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". אלא שבזה אין די, שכן ה' אינו חפץ בקיום של תלות, אלא בקיום של ברית, ואם היה נודע ה' כאב, אי אפשר היה להתחתן ולבוא בברית אתו. אינה דומה אהבת הורים הנמשכת כמים, לאהבת בן זוג המשולה כאש. לכן לא נגלה לנו ה' עד שהגיעה "עת דודים", ורק טיפח מרחוק את הנבדלות.

אך כיון שכך, הרי עם כל המעלה של הנבדלות, שולם עליה מחיר יקר; גדלנו בלא תמיכה גלויה. וכשגדלים כך, לא רק שהפחד גדול – "וירד העיט על הפגרים… והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" – אלא שיש חסך עמוק בנורמליות, בהתייחסות לעצמך כאהוב ומקובל. על כן אין פלא שעם כל האהבה הגדולה של הדוד, האסופית מייחלת לאישור מכל הסביבה, ובסתר לבה אף רוטנת על הדוד שעזבה לגדול כצמח השדה. זהו פתחון הפה של הבת: כביכול בגרמתך זניתי ממך.

העולה מכל האמור שברית בין הבתרים מייעדת את הקיום הנבדל והבלתי-נורמלי של עם ישראל. בעולם ירוד כל כך, ההתקשרות עם ה' תתכן דוקא תוך כדי איבוד הנורמליות, תוך כדי הווצרות בכור הברזל של יסורים, ודוקא תוך כדי בריאת עולם שלם שאינו ארוג בתוך העולם הרגיל.

השארת תגובה