כריתת הברית – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על הברית שה' כורת עם משה וישראל לאחר חטא העגל. מתוך מעין גנים בעריכת איתיאל גלעדי.

הנה אנכי כֹרת ברית

"ששי" בפרשתנו פותח בפסוק: "… הנה אנכי כֹרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה הוי' כי נורא הוא אשר אני עֹשה עמך". זהו פסוק עיקרי בפרשה, בהיותו חותם את חטא העגל ואת שלבי הסליחה שבעקבותיו[א] – ה'סיפור' העיקרי בפרשת כי תשא. לאחר תחנוני משה לבל יכלה ה' את ישראל, שלבי הסליחה ומתן הלוחות השניים, מגלה ה' את יג מדות הרחמים שלו – בעת רצון זו מבקש משה שה' ילך בקרב עם ישראל, וה' כורת עמו ברית על כך.

ברית היא התחיבות שההבטחה או הקשר בהם מדובר יהיו 'ללא תנאי' – ללא תלות בנטית הלב המתחלפת או בנימוקי השכל. בכריתת הברית נעשים שני כורתי הברית לשני חצאי דבר אחד, שבהעדר קשר ביניהם חסרה שלמותו (הדבר מומחש בברית בין הבתרים, בה עברו ה' ואברהם בין שני חצאי בהמה להיות ל"בשר אחד" כביכול). כמובן, התחייבות ה' ששלמותו תזדקק לנבראים היא פלא, הדורש את צמצום ה' להיות 'חצי' שמתאים ל'חצי' השני – למדת הנבראים[ב]. זו ברית כברית נישואין בין איש ואשה, שהם 'אדם' שלם רק לאחר שנשאו ("זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם"), כשקיים יחוד בין משפיע ומקבל – הזקוקים להשלמה הדדית. בפלא הברית עם ה' ובתוכנה נעסוק לקמן.

ברית משה

בחסידות[ג] מבואר ששלש בריתות עולות בדרגתן זו על גבי זו: 'ברית נח', 'ברית אברהם' ו'ברית משה'. את הברית הראשונה כרת ה' עם נח לאחר המבול – זו ברית הקשת בה מתחייב ה' לקיים לעד את סדרי בראשית, ולא לשוב ולהחריב את עולמו כבמבול. הברית השניה, ברית בין הבתרים, נכרתה עם אברהם אבינו – זו התחייבות ה' לתת את ארץ כנען לזרע אברהם, וסיומה בברית המילה. הברית השלישית היא הברית שכרת ה' עם משה בפרשתנו.

ברית זו היא 'ברית משה' – אותה כרת ה' דווקא עם משה רבינו, כמודגש בהזכרת ישראל כאן כ"עמך" או "העם אשר אתה בקרבו". גם "מעשה הוי'" ה"נורא" נעשה עם משה – "אשר אני עושה עמך". אכן, בפנימיות, "העם אשר אתה בקרבו" מלמד שמשה נמצא בקרב כל יהודי, ולכן עתיד "מעשה הוי'" ה"נורא" להתגלות מכח משה בכל יהודי – 'ברית משה' נכרתת עם כל ישראל.

בכל ברית עולה רמת ההתחייבות: ב'ברית נח' כורת ה' ברית שהאנושות והעולם לא ישמדו, אך עוד אין בה בחירה חד-משמעית בזרע נח כרצוי לפני ה'. במובן זה נאמר ש'ברית נח' "נדחתה ולא נדחתה" – הברית על קיום העולם לא נדחתה, אך הבחירה בנח ובזרעו נדחתה. בחירה חד משמעית באיש ובעם שיצא ממנו נעשתה רק ב'ברית אברהם' – בה הבטיח ה' לאברהם לא לכרות ברית עם צדיק אחר, אף אם "יסגל תורה ומעשים טובים יותר ממנו"[ד]. ברית זו מבוססת על צדקות בני אברהם, עם הבטחה שבטבעם יוכלו לסגל תורה ומעשים טובים.

ב'ברית משה' מתגלה שהברית היא לגמרי למעלה מטעם ודעת – בברית זו מתחייב ה' להיות בקרב ישראל אף כשיחטאו, כבקשת משה: "ילך נא אדנ-י בקרבנו כי עם קשה עֹרף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו". זו בקשת ישראל להיות נחלת ה' אף אם יחטאו, ועל ברית זו נאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אֹיביהם לא מאסתים ולא געלתים… זכרתי להם ברית ראשֹנים".

כי נורא הוא

לפי המוסבר עד כה, סדר הבריתות הוא עליה לקראת 'שויון' בין הנבראים לבוראם. ככל שהברית יותר בלתי-תלויה במעשי בני הברית, היא מדגישה צורך ממשי בעצם הקשר ומיחסת חשיבות לזולת עצמו (ללא תלות במעשיו) – ובמקרה זה, חשיבות לעולם ולבני ישראל שבו. ננסה להמחיש את הדברים דרך עיון נוסף במהות 'ברית משה' – ומתוך כך יואר שוב המהלך בשלש הבריתות.

עיקר 'ברית משה' הוא הבטחת ה"נפלאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים" ו"מעשה הוי' כי נורא הוא". מהן ה"נפלאֹת" ומהו המעשה ה"נורא"? הדברים דורשים הסבר גם בפשט, שהרי עיקר הנסים כבר נעשו לעם ישראל קודם (כולל שיא שבירת הטבע בקריעת ים סוף). רש"י מפרש כי ה"נפלאֹת" בפסוק הן קיום בקשת משה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". אין זו בקשה רק על בחירת ישראל לענין תורה ומצוות (שכבר הובטחה ב'ברית אברהם' ומומשה במתן תורה), אלא על כך שהשכינה תשרה עליהם בלבד[ה].

הפלא העצום בהשראת השכינה על אדם הוא ה"מעשה הוי' כי נורא הוא" שעושה ה' עם משה – בכלל זכה משה להיות "מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה א-להים"[ו] ולכך ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"[ז], אך בפרט מתיחס "כי נורא הוא" לנס שעתיד להעשות למשה בכך שקרן אור פניו בקרני הוד[ח], אז נאמר בו כי "יראו מגשת אליו". על גילוי זה אצל משה (שעתיד להיות נחלת כל ישראל מכח ניצוץ משה שבקרבם) נאמר "על אלו-ה נורא הוד" – הופעת קרני הוד על האדם היא ה"נורא" המגלה שהשכינה ממש שוכנת בקרבו (– "עצמות ומהות כמו שהלביש עצמו בגוף") והריהו ממש בבחינת "[חלק] אלו-ה".

המצב של גילוי ה' באדם עצמו, הוא שיא ברית ה' וישראל. כאן מתגלה כיצד באמת תלויה כביכול שלמות ה' בישראל. לא מדובר כבר ביחוד בין שני "חצאי צורות" (כשה' מצטמצם להיות 'חצי משלים'), אלא בריכוז השלמות האלקית בתוך ישראל – בשלמות אחת מוחלטת. כך מפרש הזהר[ט] את ה"נורא" בפסוקנו כגילוי שלמות. השלמות מטילה יראה בכך שאינה מסתפקת בחלק מהתחתונים שיתגייסו כ'חצי צורה' מול ה', אלא דורשת אחדות גמורה, שאינה מותירה אף ממד מחוץ לאלקות (שלמות כזו תתממש בתחית המתים, כשיורגש ערכו האלקי של הגוף הגשמי, והרמז: "אנכי כֹרת ברית" עולה תחית המתים).

עולמות, נשמות, אלקות

לפי הבנה זו, שלש הבריתות הן דוגמה קלאסית לבסיס שלמד הבעש"ט[י] אודות שלשת רבדי המציאות – עולמות, נשמות, אלקות: 'ברית נח' נכרתה על קיום ה'עולמות', וה"דירה בתחתונים" משלימה רק את הרובד האלקי שמחיה אותם; 'ברית אברהם' היא על קיום 'נשמות' שיהיו "ארץ חפץ" שבטבעה מסגלת תורה ומצוות, ומצמיחה מהן גילוי אלקי הנבדל מקיום ה'עולמות'. אמנם, ה'נשמות' מבדילות במציאות בין המסוגל לגילוי אלקות לבין חלק נמוך המתנגד לגילוי האלקות. בנשמה הדבר מתבטא בהיות הברית על צדקות ישראל (כנ"ל), ובעולם ביחוד הגילוי האלקי המדובר לארץ ישראל, המובטחת לזרע אברהם; ב'ברית משה' מובטח גילוי עצמות ה'אלקות' בישראל – "'ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד מישראל"[יא].

גילוי ה'אלקות' יוצר שוב מציאות טוטאלית אחדותית, שמגלה ש"הכל הוא ה'". אז מתברר שה' הוא "השֹכן אתם בתוך טֻמאֹתם", שלא היה חטא נגד האלקות, וכל מעשי ישראל היו אלקיים. אז חושף המקדש שבלב ישראל כיצד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" בהן הטלטלו ישראל בגלותם.


[א] הדבר מתבטא גם בקריאת התורה בתענית ציבור ("ויחל משה") הנחתמת בפסוק זה.

[ב] מצות מחצית השקל, בה פותחת הפרשה, משקפת היטב ענין זה: האדם נותן מחצית מצדו, וה' משלים את המחצית האחרת – השקל השלם הוא פרי חיבור של ה' והאדם.

על שיא  ביטוי היחוד בשה"ש – "תמתי" – נדרש (פסיקתא דרב כהנא ה, ו): "לא אני  גדול ממנה ולא היא גדולה ממני" – דבר המבטא בעוצמה את שויון החצאים בברית.

[ג] ראה בעיקר פלח הרימון ד"ה "זה יתנו", וכן באור התורה עה"פ ובמגן אבות עה"פ.

[ד] ב"ר מד, ה. אם יש צדיק מאברהם, זהו משה, ולאברהם מובטח שהוא יהיה מבניו – כפירוש האריז"ל ל"שכרך הרבה מאד" (זו הבטחה שהתהו יתלבש בתיקון, וד"ל).

[ה] ובאמת, השראת השכינה על האדם רק היא "נפלאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים", בעוד כל נס אחר כבר מוטבע ועומד מבריאת העולם, כדברי חז"ל "'וישב הים… לאיתנו' – לתנאו שהתנה עמו" (ב"ר ה, ה. עיין שם וברבינו בחיי עה"פ).

[ו] דברים רבה יא, ד.

[ז] ראה מכילתא שמות יח-יט. זח"ג רלב, א. ז, א. רסה, א. שמו"ר ג, טו. ויק"ר ב, ג.

[ח] כפי שמפרשים הפשטנים (אבן-עזרא ורשב"ם) עה"פ.

[ט] ח"ב עח, ב.

[י] ראה באגרת הקדש שנדפסה בתחילת כתר-שם-טוב (ובשער זה בסוד הוי' ליראיו).

[יא] ראשית חכמה שער האהבה פ"ו (בשם המדרש).

השארת תגובה