לגדול בארץ ישראל – הרב יצחק שפירא

המשמעות של הבחירה החופשית בהקשר לכניסה לארץ, ועד לבית הבחירה.

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'… וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל".

מהי המשמעות של נתינת הברכה והקללה, ומדוע דוקא בארץ ישראל?

מינקות לגדלות

בני ישראל עומדים כעת, לאחר ארבעים שנות מדבר, בפתח הארץ המובטחת. דור המדבר היה דור אשר חי "צמוד" לקב"ה: מקבל תורה מפי משה הנביא הגדול, מסוכך בענני כבוד, נזון בלחם מן השמים ושותה מי באר נסית. במדבר היו בני ישראל כילד קטן הסמוך על שלחן אביו ואמו הדואגים לכל צרכיו "כאשר ישא האומן את היונק".

לעומת זאת, הכניסה לארץ ישראל משולה לשלב הגדלות, כאשר הילד עוזב את בית הוריו ועליו להתחיל לדאוג לעצמו. שוב אין מקבלים לחם מן השמים דבר יום ביומו, ואף משה הרועה הנאמן איננו אתנו. בשלב הזה בחייו, צריך הילד להתחיל לגלות עצמאות ולהכיר בכך שהוא המחליט על מעשיו בבחירה חפשית והוא הנושא באחריות למעשיו. אמנם, גם כשהיה הילד בבית אביו היה מקבל גמול על מעשיו, לטוב או לרע – ואף באופן מיידי הרבה יותר – אך עדיין לא הבין באמת עד כמה הוא עצמו נושא באחריות על כל מעשיו ותוצאותיהם.

אצל הילד הקטן, הגמול על המעשים נתפס כמשהו הבא מבחוץ. אם האב העניש את בנו על שלא התנהג כראוי, הילד תופס את העונש כדבר הבא מאליו, וכך גם לגבי השכר. הילד רוצה ללכת שובב בדרך לבו, אך הוא יודע שמישהו אחר עומד מעליו ושומר את דרכיו. אבל כשגדל הילד, ועזב את בית הוריו, עליו להבין שהוא עצמו האחראי הישיר לכל מה שקורה לו. אם ינהג בדרך הטובה – הוא מביא על עצמו את הטוב. ואם ינהג בדרך הרעה – תבוא הקללה. הכל בידיו! "הברכה – אשר תשמעו. והקללה – אם לא תשמעו": "אמר ר' אלעזר, משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' אלא מאיליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה" (דברים רבה).

הכרה בוגרת

ובכן, כמו הילד המתבגר, אנו נעמדים על הרגלים שלנו, בוחרים את דרכנו ואחראים לגורלנו. לכאורה נדמה שכעת אנו צועדים לבד, עזבנו את בית אבינו ופתחנו "חשבון פרטי" – "הרעה באה על עושי הרעה והטובה על עושי הטובה". פעמים רבות, כך יחשוב הנער המתבגר בתחילת דרכו: כבר אין הוא זקוק להוריו. הוא "אדון לעצמו", בונה לבדו את עולמו וסולל לו דרך חדשה.

אך במבט נוסף, כאשר מגיע האדם להכרה בוגרת באמת, הוא מבין שאינו נמצא לבד בעולם. בשלב מסוים – אולי רק כשהילד יהפוך בעצמו לאבא – יבין האדם שהדרך בה הוא צועד חייבת להתבסס על מסורת המשפחה מדורי-דורות. עם כל העצמאות הנדרשת מן האדם – כשעליו להתמודד עם המציאות בכוחות עצמו, ולחיות כפי שהוא מבין – הריהו נשען על אבותיו ואבות אבותיו, ומשקף אותם כאן ועכשיו ב"פנים חדשות".

מתברר שבששלב הזה, יכול הבן לחזור ולהכיר את אביו ברובד הרבה יותר פנימי מאשר בילדותו. בהיותו ילד בבית-אביו, הכיר הבן רק את תוצאות ההשגחה של ההורים, וזה היה עיקר הקשר המודע בינו להוריו. הילד לא הכיר את ההורים עצמם, אלא רק את ידם התומכת, ותפס אותם כמשמשים אותו. אמנם כעת, כשהילד משכבר-הימים התבגר והשתחרר מן התלות הראשונית בהוריו – הוא מתחיל להבין עד כמה אין משמעות לחייו אם הם מנותקים מן הדור הקודם ושטים בחלל ריק. משהגיע להכרה הזו, מתחיל הבן להחשיב את מעשיו רק באותה המדה שהם קשורים לאבותיו, ולכן חשוב לו מאוד להכיר היטב את האב ולדעת את רצונותיו. עכשיו תופס האדם את עצמו כחוליה בשרשרת, כמי שעומד ומשמש את אבותיו בהיותו "הנציג שלהם" בדור הזה, ומשום כך חשוב לו מאוד לקלוע לרצונותיהם, ולדעת כיצד הם היו רואים את מעשיו או פועלים במקומו, גם כשהוא מחדש חידושים. כעת מבין הבן עד כמה הקשר עם האב הוא מהותי, ולא קשר טכני בלבד אל מי שבמקרה מספק את צרכיו. עכשיו מתחיל הבן להתעניין במה שמעניין את האבא, לרצות את מה שהאב רוצה, והקשר הולך ומעמיק.

לפגוש מחדש את ה'

כך צריכים ישראל לחיות בארץ ישראל.

ה' מוציא אותנו מתוך הבית התומך, מן ההשגחה הגלויה והצמודה בכל צעד, ושולח אותנו אל העולם, לקחת את גורלנו בידינו במלוא העצמאות והאחריות. אבל האחריות הזו אינה באה חלילה לנתק אותנו מהקב"ה. עם ישראל הולך וגדל, אבל מטרת התהליך הזה איננה לשכוח את ה' המוליד אותנו, אלא להכיר אותו יותר ויותר. התהליך של המעבר מן המדבר אל הארץ הטובה – המעבר מגיל הינקות לגיל הבחירה והאחריות – חייב להמשך עד לבגרות האמיתית. ובהגיענו לבגרות, אנו יכולים לפנות אל ה' מתוך הכרה בשלה ועמוקה הרבה יותר מן ההכרה ה"ילדותית" של דור המדבר – הכרה שניתן להגיע אליה דוקא כאן, בארץ ישראל, "לדעת בארץ דרכך".

במדבר, ה' אמנם תמך בנו בכל צעד, אך הוא עמד "מאחורנו" ונשא אותנו "על כנפי נשרים", ואנו לא הבנו את מלוא משמעות השגחתו. גם כשראינו כל העת את תוצאות ההשגחה, עדיין לא ידענו לפנות ולהכיר כראוי את מי שזן ומפרנס אותנו. רק לאחר ההתבגרות, כאשר "פרחנו מן הקן" ונעשינו אחראים לגורלנו, כשלכאורה "תפסנו מרחק" מסוים – אנו חוזרים ומכירים טוב יותר את הקב"ה המשגיח עלינו. כאשר נפסק צינור השפע הישיר מן האבא, וצריך לעמול כדי להתפרנס, אז מתחיל להתרקם קשר אמיתי ופנימי הרבה יותר עם ה'. כי כשאנו מתחילים לצעוד לבד, אנו מגלים שאין שום משמעות למה שאנו עושים כל עוד זהו "הישר בעינינו" בלבד, ותקוותנו היחידה היא להצליח ולפעול כאן את "הישר בעיני ה'"!

להגיע למקום אשר יבחר ה'

זהו המעבר המתואר בפרשתנו, בין השלב הראשוני – "ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" – אל השלב בו אנו מגיעים ל"מקום אשר יבחר ה'". רק "ילד גדול" באמת יכול לחפש ולדרוש מהו המקום שהאבא בוחר בו. כשישראל מגיעים להכרה הבוגרת הזו, הם "דורשים" ומנסים לכווןן רצונם לרצון ה', לגלות את המקום הנבחר – "לשכנו תדרשו" – וגם זוכים למצוא את המקום: "וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם… והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו…" – "בנו לכם בית הבחירה בירושלים" (רש"י). שיאה של הבחירה-החפשית של ישראל הוא לגלות את "המקום אשר יבחר ה'" ולבנות בו את בית הבחירה, שם אנו פוגשים את ה' "פנים אל פנים", וזוכים לראות ולהראות: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר".

[הדברים כאן מבוססים על דברי האר"י הקדוש, כי ביציאת מצרים היה החיבור בין ישראל לקב"ה בבחינת "אחור", ורק בבנין המקדש נגמר החיבור השלם של "פנים בפנים".]

השארת תגובה