להתפלל כי בא השמש – הרב יצחק שפירא

מיעקב אבינו אנו לומדים את כוחה של תפילה בעת צרה.

"ויצא יעקב" – יעקב אבינו יוצא מארץ ישראל אל ארץ העמים החשוכה, ובדרכו – "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" – "רבותינו פירשו לשון תפלה… ולמדנו שתיקן תפילת ערבית" (רש"י). יעקב מתמודד עם המצב החשוך וכצידה לדרך הגלות הארוכה מתפלל הוא תפילת ערבית, "ואמונתך בלילות". נתבונן מעט בכוחה של תפילה בכלל, ותפילת ערבית בפרט.

יש תקוה

התפילה היא התקוה. בתחילה נראה העולם אטום, אין עם מי לדבר, ואין תקוה אמיתית לשינוי. באה התפילה ומגלה לנו ש"יש עם מי לדבר", יש בורא לעולם ויש דרך להפגש עמו, בפניה פשוטה וכנה. כאשר אפשר לדבר ולהתפלל, נעשה העולם אנושי יותר, כי תמיד עומדים אנו בדו-שיח בין האדם לבוראו.

את התקוה הזו, את קו-האור הזה, הקושר בין האדם שכאן על הארץ לבין האלקים השוכן בשמים, מגלה לנו יעקב אבינו. כאשר מגיע יעקב אל המקום, מרגיש הוא תחילה כמי שנתקל בקיר אטום,"ויפגע במקום" – "בקש לעבור. נעשה העולם כולו כמן כותל לפניו" (מדרש רבה). רק מראה הסולם בחלום הוא הבוקע את האטימות הזו ,"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ופירשו בזוהר הקדוש: "סולם דא צלותא" – סולם זו תפלה, זהו הקשר והגשר בין השמים לארץ. על הפסוק "אז יבקע כשחר אורך" – אמרו דורשי רשומות: יבקע אותיות יעקב, אורו של יעקב יכול לבקוע את המציאות ולהאיר עד לתוך החשכה, וכיצד? בתפילה!

מאברהם ועד יעקב

האור המיוחד של יעקב קשור לתפילת ערבית אותה תקן. נתבונן בשלשת האבות המתקנים לנו שלש תפלות, ערב ובקר וצהרים, "אברהם תקן תפילת שחרית. יצחק תקן תפילת מנחה ויעקב תקן תפילת ערבית":

אברהם אבינו מתפלל על העולם שחוצה לו, ואף על רשעי-עולם מתעצם הוא בתפלה עם רבונו של עולם לבל ישחיתם. זוהי תפילתו של ה"אידיאליסט" הגדול, "אב המון גוים", השואף לתקן עולם במלכות שדי, ומתפלל על כל בריה שתתוקן ותזכה ל"חסד אל".

יצחק תקן תפילת מנחה. אצל יצחק מופיעה התפילה כתוכן עצמי של מפגש עם האלקים. מאז הרגע בו היה מוטל עקוד על המזבח, משתפכת נפשו של יצחק, "עולה תמימה", בתפילה אל ה'. "ויצא יצחק לשוח בשדה", זהו מפגש 'רומנטי ואינטימי' עם ה', אליו הולך יצחק השדה להתבודד ולשוח-לשוחח.

ואילו יעקב מתקן תפילת ערבית. אצל יעקב מופיעה התפילה בעת-צרה. הוא מבקש מאת ה' שמירה בדרך, לחם לאכול ובגד ללבוש, ובשובו לארץ מתפלל הוא "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו". יעקב אבינו מגלה כי יש טעם לא רק בתפילה נאצלת לתקון העולם, ולא רק בהשתפכות הנפש אל קונה כשעשועי חתן וכלה, אלא גם בתפילת הנפש הזועקת ומשוועת בצר לה. שכן היה מקום לתהות, האם אמנם ניתן לחבר בתפלה את אותן הבעיות הקיומיות הבסיסיות אל בורא העולם הגדול? בא יעקב אבינו ומגלה לנו כי "אכן יש אלקים במקום הזה" – יש התייחסות אלקית אל פיסת המקום ונקודת הזמן בה שוכב האדם הבודד ומפחד מחיות רעות. זהו סודו של הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וזהו סודו של יעקב, אשר גם הוא עצמו הסולם: "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" – "עולים ויורדים ביעקב" (מדרש רבה).

  • ●●

ומעט אקטואליה: נדמה כי הגענו היום אל יעקב אבינו. מפעל ההתישבות ביש"ע בתחילתו דמה לאברהם, ההולך ומאיר כלפי חוץ, בתנועה אידאליסטית של הליכה ועשיה. התפילה אז היא כי נצליח להגשים את האידאלים ולסחוף אחרינו המונים. לאחר מכן, באה תקופת יצחק, תקופת החינוך וההתעצמות הפנימית עם התכנים. אך לאחר כל זה, הגיעו הרבה שעות קשות ומבולבלות… אז מגיע התור של תפילת ערבית. עלינו לדעת כיצד לפנות אל ה' גם מתוך המצוקה, ולהושע.

ונדע כי תפלת ערבית היא היא תחלתו של היום החדש הבוקע ועולה.

השארת תגובה