לחבר את השלשלת – הרב יצחק שפירא

החשיבות של טהרת היוחסין בבני ישראל – אז והיום.

דינה וראובן

מעשה דינה תופס מקום נכבד בפרשת וישלח, הן באריכות הדברים והן במשקל המיוחס להם. סביב הענין מתעורר "רעש" גדול, עד שברור שאי אפשר לשתוק על מעשה שכזה, "כי נבלה עשה בישראל… וכן לא יעשה". בני יעקב עונים את שכם וחמור במרמה "אשר טימא את דינה אחותם", "לא נוכל לעשות הדבר הזה.. כי חרפה היא לנו", ולבסוף קמים אחי דינה והורגים כל זכר, כי "הכזונה יעשה את אחותנו?".

לעומת זאת, בהמשך הפרשה מוצנע בחצי פסוק מעשה ראובן ובלהה. איך שלא נפרש מה בדיוק היה המעשה – הרי שהוא מוזכר בקיצור רב, ונראה שאינו מעורר כל תגובה מלבד "וישמע ישראל"…

בחוץ ובפנים

ההבדל בין המעשים נובע מהפגיעה ב"בית ישראל". הקשר שנרקם בין דינה לשכם הוא קשר בין יהודיה לגוי, בין "בני ברית" לשאינם בני ברית – וקשר כזה חייב להפסק מיד. אפשר אולי לחשוב על פתרון של גיור והצטרפות הגוי למעגל של "בני ברית" – כפי שכנראה יעקב אבינו היה מוכן לקבל בדיעבד – אבל המצב הנוכחי אינו יכול להמשך: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו"!

אך מעשה ראובן, באיזו דרך שנפרשהו, הוא "ענין פנימי" שאינו חוצה את הגבולות שבין ישראל לעמים. בסופו של דבר, גם ענין זה זוכה לטיפול, כשיעקב אבינו לפני מותו שולל מראובן כמה מזכויותיו, אך בשעת המעשה לא "עושים רעש".

ענין היוחסין הוא מהותי ומשמעותי ביותר. ברמה הבסיסית של היוחסין – והחשובה ביותר – עומדת השייכות לעם ישראל, פגיעה ברמה הזו יכולה להיות פגיעה אנושה וחייבים להחזיר את המצב לתיקונו. ואילו הפגיעה ברמות הנוספות של היוחסין, בתוך עם ישראל, חמורה פחות כל עוד נשמרת המסגרת הכללית. לכן ההמשך הישיר למעשה ראובן הוא "ויהיו בני יעקב שנים עשר. בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי.." – בני ישראל חוזרים ומתייחסים, ואז ניתן להמשיך. גם ראובן ממשיך להקרא בכור, מפני ש"קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקב"ה שתעקר ממקומה, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב]…'בני ראובן בכור ישראל'… לא ניטלה ממנו בכורת יוחסין" (בראשית רבה).

לבנות את בית ישראל

את החשיבות המיוחסת בתורה ליוחסין ניתן לראות מרשימות היחס המפורטות המופיעות במקומות רבים בתורה – ובתנ"ך כולו – כמו שתי הרשימות בפרשתנו, זו של יעקב ובניו וזו של עשו ואדום. ניתן אפילו לומר שהתורה כולה, והתנ"ך כולו, סובבים סביב הציר הזה של היוחסין, כפי שמודגש מאוד בספר דברי-הימים.

גם החומרה המיוחדת בגילוי עריות קשורה לפגיעה ביוחסין: "אמר להם הקב"ה על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם כיון שפשטתם בניאוף קומו ולכו [לגלות]… אני אמרתי 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', אני נטלתי יעקב לנחלה והוא היה חלקי לפישהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה שהיו כולם מיוחסים בני אבותיהם ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם שכולם שומרים עצמן מן הניאוף" (במדבר רבה ט, ז).

עניין היוחסין עולה במיוחד בהקשר לגאולה. ביציאת מצרים – כמו שניתן לראות בכל התורה. בימי הבית השני – "עשרה יוחסין עלו מבבל", "אמר רב יהודה אמר רב, לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה". ולעתיד לבוא: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו… ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני" (הלכות מלכים יב, ג).

כשנפרשות "שלשלות היוחסין" אשר בישראל במלוא הדרן, הופך עם ישראל ל"גוי אחד בארץ". כאשר נוצצות שלשלות היוחסין ככסף מזוקק, נקשרים הדורות זה לזה וכלל ישראל לדורותיו מופיע כגוף חי אחד, "יעקב חבל נחלתו". שלשלות הכהונה, הלויה והמלכות זוהרות בתווך, וסביבן שלשלות-שלשלות של שנים עשר שבטי י-ה. ובתוך השלשלות, מאירות אבני-חן יקרות של צדיקים וחסידים, חכמים ונביאים, בהם מתפאר העם כולו. ואף גרי-הצדק הנלוים על ה', מוסיפים את חבל הכסף משלהם למארג הגדול, כשהם קושרים את שלשלת היחס היישר אל אברהם אבינו. וכל השלשלות הללו גם יחד מעורות זו בזו ב"קשרי רוחב" אמיצים לאין מספר, והכל פועם בהתאמה מלאה. זוהי "תפארת ישראל" שעליה שורה השכינה, "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר 'בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל'" (קדושין ע, ב).

צו השעה – יוחסין

במהלך הגלות הארוכה, נשתקעו ונשתכחו הרבה מן היוחסין; נשכחו יחוסי השבטים, נתערערו יחוסי הכהנים והלוים. ובכלל, לא מוקדשת הרבה תשומת לב לענין היוחסין. אך כיום ברור לגמרי שהעיסוק ביוחסין הוא משימה יהודית ראשונה במעלה, במיוחד לנוכח הכמות הגדולה של גוים שנכנסים לארץ ואף 'מתאזרחים' בה, ולנוכח העובדה שאין כל רישום המיוחד דוקא ליהודים.

יש להתחיל לערוך רשימות יוחסין! ניתן להתחיל בפעולה פשוטה זו במעגלים קטנים, בישובים ובקהילות, ולהמשיך במעגלים גדלים והולכים. רשימות שכאלה יוכלו להיות ערובה ליכולת לקיים קשרי חיתון בדורות הבאים. הרשימות יקיפו כל יהודי שחפץ בכך, מכל גווני הציבור, ובלבד שהשייכות לעם הנבחר יקרה לו.

במקביל, יש לעודד את העיסוק ביוחסין בכלל. כל יחיד, כל משפחה וכל עדה, יכולים לחקור את השרשים ולהתחיל לבנות אילנות יוחסין. נטפח את הגאוה החיובית של אדם ביחוסו ושל ההשתייכות המשפחתית ונחבר מחדש את שלשלות היוחסין האבודות (כל זאת כמובן, מבלי ליצור גאוה שלילית המביטה בעין רעה על ה"פחות מיוחסים"). משימה זו יכולה להיות ענין חינוכי מרכזי, כשכל ילד וילדה יחקרו את שרשי משפחתם. וכמובן, כל חשיפת שרשים במשפחה אחת מובילה משפחות רבות אחרות בעקבותיה.

תשומת-לב מיוחדת יש להקדיש, כמובן, למשפחות הכהנים והלויים, אשר בירור המיוחסים שביניהם מהווה צעד חשוב בדרך לחידוש מעמדם כקדם ולבנין המקדש.

כך ילך ויבנה בית ישראל, ישוב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והשכינה תשוב לשרות בתוכנו כימי עולם.

השארת תגובה