לספור את הזמן – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ספירת הטהרה היא הסיפור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. ספירת היובל היא "ספר דברי הימים", הסיפור הארוך של ההיסטוריה. וספירת העומר היא הסיפור הגבוה מכולם, סיפורו של עם ישראל היוצא ממצרים ומגיע למתן תורה.

בפרשת בהר-סיני כתובה מצות השמיטה ומצות היובל, כל שנה שביעית היא שנת שמיטה ואחרי כל שבע שמיטות מגיעה שנת היובל, "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם". הספירה הזו מזכירה כמובן את ספירת העומר, עליה קראנו בפרשה שעברה (פרשת אמור), הכתובה בלשון דומה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – אלא שכאן סופרים שנים ושם סופרים ימים. נשים לב שאת שתי הספירות הללו אנו קוראים בתורה במהלך ימי ספירת העומר עצמם.

אם נלך מעט אחורה בספר ויקרא, נפגוש עוד שתי ספירות דומות (בפרשת מצורע): בטומאת האיש הזב נאמר "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ", ובטומאת האשה הזבה נאמר "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". ברוב השנים, גם פסוקים אלו נקראים בתורה בתקופת ספירת העומר.

כיון שספירת הזב וספירת הזבה זהות זו לזו, נמצא שיש לנו שלשה סוגים של ספירה: שנות היובל, ימי העומר, וטהרת הזב והזבה. אלו הפעמים היחידות בתורה שיש ציווי על ספירה בכלל, ובכולן אנו סופרים את הזמן, מוּדעוּת לזמן החולף ועובר – משבעה ימים בספירת הטהרה, דרך ארבעים ותשעה ימי העומר, ועד ארבעים ותשע שנות השמיטות שאחריהן בא היובל.

יהודי תמיד סופר

ספירת הזמן היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התרבות האנושית. אך לא מספיק רק להכיר את שעון הזמן המתקתק, המשימה שלנו היא לתת משמעות לזמן. כך נאמר על גדולי החסידים שהיו תמיד סופרים, ומוסבר: "זוהי עניינה של עבודת השם: השעות צריכות להיות ספורות, ואז גם הימים ספורים. כשיום חולף, יש לדעת מה פעלו ומה יש לפעול בעתיד, כאשר יש להשתדל שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום" (לוח 'היום יום'[1]).

לפי הפירוש הזה, ספירת הזמן פירושה נתינת תשומת-לב וחשיבות מירבית לכל יום ולכל רגע (שהרי הרגע הזה לא היה ולא יהיה יותר בעולם). אל תתן לזמן להוביל אותך, אלא תוביל אותו, הפוך אותו לזמן ספוּר, בעל משמעות. חכמת הספירה היהודית מתחילה מאברהם אבינו, שאליו מיוחסת חכמת 'ספר יצירה' המגלה את סודות הבריאה לפי עשר הספירות [גם מלשון מספרים]. אברהם ספר את כל רגעיו וימיו, אף אחד לא התבזבז, ולכן הוא היה "בא בימים" – כל הימים באים איתו.

מחזור השבע והטבע

בנוסף למשמעות הזו של ספירת הזמן, מתן חשיבות לכל 'פיסת זמן' שהיא, נמשיך להתבונן בשלשת סוגי הספירה בתורה שבהם מודגשת ספירת הזמן המצטבר.

ספירות הזמן הן בצורה מחזורית, מעגלים מעגלים של שביעיות, כשהמספר שבע מבטא את השלמות של עולם הטבע (כמו שהוסבר בפרשת שמיני), שהולך וסובב בצורה טבעתית, "דור הולך ודור בא… סובב סובב הולך הרוח"[2], כמו מחוגי השעון הסובבים בעיגול.

בקבלה, המספר שבע מקביל לשבע המידות – אותן אנו מכירים היטב מכוונות ספירת העומר, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. בנפש האדם, שבע המידות הן החלק ה'מורגש' וה'מוטבע' שבנו, עולם הרגש שבלב וכוחות המעשה. אך מעל המידות נמצאת קומה נוספת, היא הכוחות השכליים, ה'מוחין' (ה'מושכל' שבנו), כאשר השכל הוא שצריך לכוון ולתקן את המידות. אם הזמן הזורם עצמו מקביל למידות, לעולם הטבע, הרי ספירת הזמן בעיקרה היא פעולה שכלית, מודעות האדם למה שקורה, כאשר הסוגים השונים של הספירה מבטאים רמות שונות של מודעות, כפי שנסביר:

מהאחור אל הפנים

נתחיל בהשוואה בין ספירת הטהרה לספירת העומר. את ספירת העומר אנו מכירים היטב: כל אחד ואחד עומד בתחילת היום (דהיינו בערב, המתחיל את היממה), מברך "על ספירת העומר" וסופר בפיו "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'. לעומת זאת, בספירת הטהרה של זב וזבה, אין צורך לספור בפה את שבעת הימים, וודאי שאין לברך על ספירה זו. כלומר, משמעות הציווי "וְסָפְרָה לָּהּ" הוא "לתת לב על הימים", לשמור על חשבון הימים ולהשגיח שיהיו נקיים מטומאה[3]. בספירת העומר העיקר הוא הספירה עצמה. הרי אחרי שספרתי "יום אחד לעומר" אין עלי חובה לעשות משהו נוסף עם היום הזה… לעומת זאת, בספירת הטהרה העיקר הוא התוצאה המעשית, השגחה לוודא שעוברים שבעה ימים נקיים מטומאה.

בפנימיות, ההבדל בין הספירות הוא הבדל בין שני סוגי מודעות: בספירת הטהרה מדובר במודעות נמוכה יחסית, הנתונה בתוך המידות, ואילו בספירת העומר מדובר במודעות גבוהה, כזו העומדת בפני עצמה. הזיבה היא מעין מחלה, והזב או הזבה שחוו על בשרם את פגעי הזמן עסוקים בהשגחה על נקיונם בימי הספירה. בספירה הזו לא מדובר במישור השכלי אלא במישור החווייתי-מעשי, העיקר הוא התוצאה המעשית ולא עצם הידיעה, ולכן אין ספירה בפה. ידיעה כזו נקראת ידיעה של 'אחור' ולא 'פנים' – ידיעה שנמצאת ברקע, חבויה בתוך העולם הרגשי והמעשי, מכוונת ומחיה אותו, אך אינה מופיעה בצורה מפורשת ובאמירה, כמו הצד האחורי של הראש שאין בו עינים ופה. הזב והזבה מקווים שבזכות הספירה הם יפטרו מהמחלה ויצאו מהמעגל של הטומאה, יעלו מעולם המידות הנמוך אל המידות המחוברות למוחין, אך כעת הם עדיין נתונים עמוק בתוך העולם הרגשי והמעשי שאינו מואר באור השכל.

ספירת העומר, לעומת זאת, היא ידיעה של 'פנים', "חכמת אדם תאיר פניו": כאן העיקר הוא הידיעה עצמה, עד שאפשר וצריך לבטא אותה באמירה מפורשת בפה. מוסבר שהעניין של ספירת העומר הוא להעלות ולתקן את המידות, מתחילים במידות 'קטנות', כמו אצל הבהמה, והופכים אותן ל'גדולות', מידות של אדם – כפי שמתבטא במעבר ממנחת העומר העשויה משעורים, מאכל בהמה, עד ל'שתי הלחם' הקרבים בשבועות ועשויים מחטים, מאכל אדם. תיקון המידות נעשה על ידי 'המשכת מוחין' – לא נשארים בעולם המידות הטבעי והזורם, אלא עובדים עם השכל, שהוא ההבדל הגדול בין האדם לבהמה. לכן בספירת העומר מודגש שלא חוזרים חלילה במעגל אין-סופי, אלא נמצאים בתהליך ברור של התקדמות – מתחיל בחודש ניסן, שבו הכל מתחדש ובו יוצאים ממצרים, ומסתיים במתן תורה בהר סיני.

באמת, בספר הזוהר[4] מבואר שספירת העומר היא כספירת הטהרה של אשה לבעלה: כנגד "שבעה נקיים" יש שבעה שבועות, וכנגד הייחוד בין האיש ואשתו לאחר הטבילה בא חג השבועות שבו יש חיבור עליון בין הכלה והחתן, כנסת-ישראל והקדוש ברוך הוא. ובכל זאת, בספירת הטהרה עצמה הדגש הוא על המידות הטבעיות ואילו בספירת העומר הדגש הוא על העלאת המידות על ידי המוחין. אם לדייק במושגי מערכת הספירות הקבלית, נוכל להקביל את ספירת הטהרה ל'דעת תחתון', שהיא כנשמה בתוך המידות, ואת ספירת העומר נקביל לספירת החכמה.

היובל הגדול

כעת נגיע לספירת שנות השמיטה והיובל. המיוחד בספירה זו, לעומת ספירות הטהרה והעומר, שכאן סופרים שנים ושהספירה מסורה דווקא לבית-הדין הגדול ולא ליחידים – דבר מובן בהתחשב באורך הזמן, היחיד אינו 'מחזיק ראש' למרחקים ארוכים ורק בית-הדין הגדול, כנציג הציבור ("ציבור אינם מתים"), יכול לספור את רצף השנים והדורות.

ומבחינת הביטוי המעשי, ניתן לומר שספירת היובל נמצאת 'באמצע', בין ספירת הטהרה לספירת העומר. בדברי חז"ל אין התייחסות מפורשת כיצד סופרים את השנים, והראשונים נחלקו בדבר[5]: יש אומרים שבית-הדין סופרים בפה, ממש כספירת העומר של היחיד (ואף מברכים על הספירה), ויש אומרים שספירה זו היא כספירת הזב והזבה, דהיינו רק לשמור ולהשגיח על מניין השנים והשמיטות, לוודא שהתוצאה המעשית נכונה.

ומהי המשמעות הפנימית של ספירה זו? באופן פשוט, שנות השמיטה והיובל הן בממד של היסטוריה. בנוסף מוסבר ששנות השמיטה רומזות לכל מהלך ההיסטוריה העולמית, בהתאם לדברי חז"ל על ששת-אלפי שנות קיום העולם שאחריהן האלף השביעי העתידי שהוא מעין 'שמיטה'. שנת היובל – שבה הכל חוזר לקדמותו, כל אחד שב למקומו והעבדים יוצאים לחירות – רומזת ל'יובל הגדול', הוא העולם הבא. המקובלים אף מתארים תהליך של שבע שמיטות שכל אחת שבעת אלפי שנים, ולאחר מכן מגיע האלף החמשים, וכן מדובר על "חמשים אלף יובלות" ('תורת השמיטות'), אלא שהאר"י הקדוש[6]הסביר שאין זה נכון כפשוטו אלא כהסבר לתהליכים בעולמות רוחניים עליונים.

במערכת הספירות הקבלית, מתבקש להקביל את ספירת היובל לספירת הבינה. ארבעים-ותשע השנים ושנת החמישים אחריהן מתאימות ל"חמישים שערי בינה" שמתוכם נמסרו לנו 49 שערים, והשער החמישים נותר בלתי-מושג. אך בנוסף להקבלה זו, שנכונה גם לספירת העומר, הרי ספירת הבינה עצמה נקראת בספר הזוהר "יובלא".

הבינה נקראת כך כי היא 'מוח בינוני', נמצאת בין הפנים לאחור, בין החכמה לדעת. הבינה מתייחסת למציאות אבל לא שקועה בה, היא 'אמא' המולידה את המידות ולכן היא חווה את העליות והמורדות שלהן, אבל היא מובילה אותן, לאט לאט ובבטחה בתהליך מתקדם. כך הספירה של שנות השמיטה והיובל אינה חוזרת כל פעם לנקודה הראשונה, אלא ספירה במעגל ההולך ומתקדם, הולך ומתעלה. זוספירה של ספירלה (ספירה-לה), אך רק ראשי העם בבית-הדין הגדול יכולים לחוש את פעימות ההתקדמות הארוכות הללו.

לכל ספירה סיפור יחודי משלה: ספירת הטהרה היא הסיפור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. ספירת היובל היא "ספר דברי הימים", הסיפור הארוך של ההיסטוריה. וספירת העומר היא הסיפור הגבוה מכולם, סיפורו של עם ישראל היוצא ממצרים ומגיע למתן תורה. ספירת העומר מאירה, כמו אבן ספיר, את כל הספירות והסיפורים, ומבטיחה לנו שכדי להגאל לא חייבים דווקא תהליך של שנים ודורות. אפשר לקצר תהליכים משנים לימים, ואפשר להגאל ממש היום הזה. "היום – אם בקולו תשמעו"[7].

[1] 'היום יום' א' אייר.

[2] קהלת א, ו.

[3] ראה ספר החינוך מצוה של, אנציקלופדיה תלמודית ערך זבה עמ' תרסח.

[4] זוהר ח"ג צז, א.

[5] ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך יובל סעיף ג.

[6] בשער מאמרי רשב"י, וראה תורה אור שמות נא, ד.

[7] תהלים צה, ז. סנהדרין צח, א.

השארת תגובה