לשונות הגאולה בגאולת מצרים ובגאולה העתידה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

על ארבע לשונות הגאולה. מעובד מדברי הרב.

בפרשתנו מופיעות ארבעה לשונות של גאולה: "… והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לקים…". לאחר ארבע לשונות אלו מופיע לשון חמישי שכבר לא שייך לשלבי היציאה השלימה ממצרים אלא להגעה לארץ ולכניסה אליה: "והבאתי אתכם אל הארץ…".

רבינו בחיי מסביר כי כנגד ארבעה לשונות אלה מונה הנביא יחזקאל את ארבעה הלשונות הקשורים לגאולה העתידה: "והוצאתים מן העמים, וקבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ורעיתים אל הרי ישראל…".

ננסה להתבונן בשני המבנים ה'מרובעים' של לשונות הגאולה – וראשית בלשונות הזהים:

שני המבנים נפתחים בלשון של הוצאה – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ו"והוצאתים מן העמים". ראשית כל גאולה היא עצם היציאה מהמצב הקודם – מצב של שעבוד גשמי או רוחני לעם אחר – ויציאה זו היא התשתית והיסוד של שתי הגאולות.

מיקום הלשון הזהה השני – לשון הבאה, שונה בשני המבנים: ביציאת מצרים, הלשון החמישי, שאיננו כלול במבנה הבסיסי של לשונות הגאולה, הוא "והבאתי אתכם אל הארץ…". לעומת זאת, בגאולה העתידה נכללת ההבאה לארץ בתוך ארבע הלשונות עצמן – בלשון השלישית – "והביאותים אל אדמתם" – וישנה אף דרגה מעל למה שנתפס בגאולת מצרים כשיא, דרגה רביעית של "ורעיתים אל הרי ישראל".

מה ענינה של מדרגה רביעית זו, הגבוהה מ"השיא" של לשונות הגאולה ביציאת מצרים? – כאן ה' מבטיח להיות ה"רועה" של עם ישראל, רועה ומפרנס בגשמיות, ובעיקר רועה ומפרנס ברוחניות – מי שממלא את הנשמות בידיעת א-לקות. בכלל, רעיה ופרנסה ברוחניות הן מצב בו מקבלות הנשמות את מה שהן זקוקות לו באופן פנימי ומתקבל. כך לדוגמא, תפקידו של משה רבינו הוא להיות "רעיא מהימנא" (– "רועה האמונה") – להזין ולרעות את בני ישראל באמונה. רעיה זו היא הפנמת האמונה מענין מופשט המרחף מעל שכלו ומודעתו של האדם, שאינו מספק משמעות פנימית לחייו, ל"דעת" המזינה את השכל ומחיה את כחות הרגש המודעים, משהו שהאדם 'אוכל' ומפנים לתוכו והדבר מספק לו פרנסה רוחנית.

ונקודה עיקרית נוספת: שיא הגאולה העתידה, לשון "ורעיתים", מתקשר הדוקות לסוד יחסי האהבה בין הקב"ה לישראל, היחסים המתפתחים ומגיעים לשיאם בגאולה העתידה. המקור לעיון ביחסי האהבה בין ה' ועם ישראל הוא מגילת שיר השירים. ההיקש בין מושג המרעה ("ורעיתים") למושג הרעות ("רעיתי") בולט בשיר השירים, בו חוזר השרש רעה פעמים רבות, במשמעויות מתחלפות של מרעה ורעות. מושג הרעות שייך בשיר השירים בעיקר לכלה – המכונה ט פעמים "רעיתי" – אך פעם אחת מכונה גם הדוד לכשעצמו רע: "זה דודי וזה רעי". מעלת הרעות-הרעיה מודגשת בכך שעל אף שבקביעות הדוד הוא כינוי החתן והרעיה הוא כינוי הכלה, הרי כאשר שני בני הזוג משתווים בכינויים מתעלה מושג הרעות. כך מפורש בקבלה ובחסידות על הפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", כי "אכלו רעים" הוא יחוד נעלה מ"שתו ושכרו דודים" – "אכלו רעים" הוא "יחודא עילאה" ו"שתו ושכרו דודים" הוא "יחודא תתאה".

אכן, כדי להביא את הגאולה העתידה דרושה פרנסה ורעיה פנימית של רזי התורה דווקא. כך מפורש בזהר שבזכות לימוד פנימיות התורה והטעימה מעץ החיים עתידים ישראל לצאת מן הגלות ברחמים (ללא הצורך להתנסות ביסורים של חבלי משיח). החסידות מדייקת בדברי הזהר שהדבר תלוי בכך שלימוד פנימיות התורה יהיה דווקא באופן של "יתפרנסון מיניה" – שהדברים יחדרו ויובנו באופן פנימי, עד שהם יפרנסו ויזינו את נשמת האדם בתוכנם. אין זהו לימוד מתוך דבקות והתפעלות הנפש ממה שאינו מובן לאדם וגבוה ממנו, אלא לימוד בו ישנה הבנה פנימית והתענגות על הדברים, עד שהענג מחיה את האדם ומזין אותו בכחות חדשים.

התענגות והתחיות זו מרזי תורה אינן רק הדרך להבאת המשיח. יעודו האחרון והעמוק ביותר של המשיח הוא להפוך ל"רעיא מהימנא" – למלא תפקיד כתפקידו של משה רבינו המלמד תורה לישראל. כשם שתכלית ושיא יציאת מצרים היה מתן תורה, כך גם תכלית ושיא הגאולה העתידה הוא גילוי תורני. בימות המשיח לא יתחולל עוד פעם מעמד של מתן תורה (כפתגמו הנודע של אדמו"ר הזקן), אך יתגלו רזי התורה, פנימיות "תורת משה" (כולל מה שהיה ב"העלם שאינו במציאות" גם ביחס למשה עצמו), באופן פנימי ומובן בשכל – ממש כמו תורת הנגלה אותה למד משה רבינו – כך שניתן יהיה להתפרנס ולהתחיות ממנה. הפנמת רזי התורה וההתמלאות הפנימית מהם – עליה נאמר "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" – היא מעבר למצב בעולם הבא ש"אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

ע"פ "בעתה אחישנה" עמ' שט-שכד. נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'

השארת תגובה