ממלכי אדום ועד היום – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

לסיפור מלכי אדום משמעות מרכזית בפנימיות התורה: מהמושגים של "עולם התוהו ועולם התיקון" ועד להשלכות אקטואליות לעולמו של האדם הפרטי ולחיי העם כולו. מעובד משיעורי הרב.

פרשת וישלח מסתיימת בפרשיה שלמה העוסקת במלכי אדום, "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". בפשט הפסוקים, קשה לכאורה להבין לשם מה חשוב לנו לדעת על מלכים אלו. אמנם בדרך הפשט כתב הרמב"ן: "נכתב זה להגיד כי נתקימה בו [בעשו] ברכת יצחק שאמר לו 'ועל חרבך תחיה'". ובכל זאת, נראה שמסתתר משהו נוסף מאחורי הפרוט המדויק של המלכים וסדרם.

ואכן, כאשר מגיעים ללימוד הסוד שבתורה מתברר שפרשיה זו אינה תמימה כלל ובה גנוזים הרבה מסודות הקבלה העמוקים ביותר! כך כתב כבר רבינו בחיי "ועל דרך הקבלה, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. ירמוז על העולמות שברא הקב"ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה… שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושיתף בהם מדת הרחמים, ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם".

אך מה שלא היה יכול להתפרש היטב בזמנו של רבינו בחיי, התפרש והתבאר באריכות רבה בכתביהאר"י הקדוש – אשר פתח לנו שער וסלל את דרך-המלך בחכמת הקבלה – והמשיך להתבאר עוד בכל ספרי הקבלה והחסידות שאחריו.

תוהו ותיקון

בתמצית, אותם מלכי אדום רומזים לעולם התוהו שקדם לעולם התיקון. דהיינו, בריאת העולם מתוארת בקבלה כתהליך רוחני שעיקרו ירידה מ"אור אין סוף" עד לעולם-הזה הפיזי שאנו מכירים, כאשר בתהליך הזה נוצר גם עולם-התוהו שלא החזיק מעמד אלא 'נשבר ומת', ובמקומו הגיע עולם-התיקון המתחיל בעולם-האצילות שבו נמצאות בצורה מתוקנת ויציבה עשר הספירות הידועות, ומשם משתלשל ויורד לעולמות התחתונים עד לעולם שלנו.

עולם התוהו מתואר כנקודות אור היוצאות לחוץ, בזו אחר זו, מתוך המקור האלוקי העליון ("אדם קדמון"), אולם כל אחד מאורות אלו נשבר ומת מיד עם יציאתו, כיון שהכלים לא יכלו להכיל את האורות. זהו הסוד של "וַיִּמְלֹךְ… וַיָּמָת" שנאמר על שבעת מלכי אדום הראשונים, כל אחד מייצג אור מסוים היוצא ומיד נשבר. רק על המלך השמיני הֲדַר לא נאמרה בתורה מיתה, ומבואר שהוא מייצג את תחילת התיקון.

אמנם, לא מדובר רק על 'היסטוריה' של בריאת העולם. הרי הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וממילא התיאור על מה שקרה בבריאה הוא – במידה מסוימת – מה שקורה כל הזמן ברבדים עמוקים של המציאות. כך למשל, העבודה שאנו צריכים לעשות בעולם היא "בירור ניצוצות" – וניצוצות אלו הם שברי-שברים שנפלו והתפזרו מעולם התוהו שנשבר (אך לא נעסוק בכך כעת).

מכל מקום, זהו כלל גדול שבכל תופעה בעולם התוהו קודם לתיקון, כמו שרואים כבר בתחילת התורה, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ…  וַיְהִי אוֹר", ובלשון אחרת נאמר "קליפה קדמה לפרי". את הסדר הזה ניתן לזהות בהרבה עניינים כלליים בתורה, למשל: החושך לפני האור, בעלי-החיים לפני האדם, ששת ימי-המעשה לפני שבת-קדש, עשו קודם ליעקב ושבעים האומות בכלל לפני ישראל, ומציאות הגלות לפני הגאולה השלמה. אחד הטעמים לכך שהדברים צריכים להופיע בדרך כזו דוקא, כלשון חז"ל "ברישא חשוכא והדר נהורא", הוא שכך שומרת הקליפה על הפרי ומאפשרת לו להתפתח.

עוצמת התוהו

מה גרם למלכי-התוהו להשבר ולמות? בלשון הקבלה, בעולם התוהו היו "אורות מרובים וכלים מועטים". כלומר, כל אור מופיע בשיא העוצמה ושואף 'לתפוס את כל הבמה' ולהציף אותה בגוון המיוחד שלו. בהקשר של המלכים, נקראת תופעה זו "אני אמלוך" – כל מלך בא בכל הכח והתוקף ואומר: אני כאן, ורק אני! עוצמה כזו של תוהו "שוברת את הכלים", כפשוטו וכסודו של הביטוי; הכלים שאמורים להכיל את האור ולתת לו מציאות ממשית נתפסת (ולא רק מהות עקרונית) –  אינם עומדים בעומס אלא מתפוצצים ונשברים, כמו שקורה לחומר מוליך גרוע שלפתע עובר בו זרם חשמלי של מליון וולט.

מסיבה זו עצמה, בעולם התוהו האורות אינם יכולים 'לחיות בשלום' זה עם זה. המלך השני יכול להופיע רק לאחר מות המלך הראשון, שהרי "אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד", ודאי לא מלכים כאלה שהישות שלהם חפצה לכבוש ולהתפשט עוד ועוד. עצם מציאותו של האחד מאיימת על השני ואינה יכולה לסבול את קיומו.

בעולם התיקון, לעומת זאת "האורות מועטים והכלים מרובים". האורות אינם מופיעים בעוצמה כה רבה, אלא במהדורה מוקטנת, עדינה ומרוסנת. לכן האור אינו שובר את הכלי שלו, אלא מצליח להתאחד איתו ולהגיע לקיום יציב שאינו נשבר. מסיבה זו, בעולם התיקון האורות כולם נמצאים בו-זמנית, למרות שהם בהחלט שונים זה מזה, ואין צורך שהאחד ימות כדי שהשני יוכל להופיע. לאורות השונים אין ישות מתבלטת, אלא ביטול ביחס למקורם, ולכן  שורר השלום בעולם התיקון. רק השלום הזה הוא "כלי מחזיק ברכה", וכך מצטרפים יחד כל האורות למערכת אחת הרמונית, המהווה פרצוף שלם.

מרווקות לזוגיות

החסידות מבארת את סודות הקבלה העמוקים ביותר כפי שהם משתקפים בנפש האדם, ככתוב "ומבשרי אחזה אלוה". בנושא שלנו, ניתן לומר שבמידה מסוימת המצב של רווקות נחשב יחסית כעולם התוהו, וחיי הנישואין נחשבים לעומתו כעולם התיקון.

הדבר בולט במיוחד במי שנותר רווק בגלל היותו 'תקוע' בדפוסי-חיים שאינם מאפשרים לו נפשית להחלץ מהבדידות וליצור קשר זוגי אמיתי ובר-קיימא. פעמים רבות, מדובר באדם שיש לו הרבה 'אור', הוא רוצה לעשות המון דברים, להתקדם ולרכוש ולכבוש, יש לו תוכניות גדולות ורצון עז להגיע למימוש עצמי. הבעיה היא שהוא חי בעולם שבו יכול להיות רק אדם אחד – הוא עצמו. זוהי תופעה מובהקת של "אני אמלוך", הישות שלו אינה מאפשרת לו להכניס באמת מישהו נוסף לעולמו (אלא רק כאובייקט שאפשר להנות ממנו, אך לא כאדם).

נשים לב שבפרשת מלכי אדום בתורה נאמר על המלך השמיני "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל" אבל על שבעת המלכים הראשונים לא מוזכר כלל שהיתה להם אשה. אכן, מלכי התוהו במהותם אינם מסוגלים לקשר זוגי אמיתי, ומבחינת התורה הם רווקים זקנים (וגם אם בפועל הם נשואים, אין להם זוגיות אמיתית, מקסימום שותפות עסקית משתלמת…). רק המלך הדר, המייצג את ראשית התיקון, יכול באמת להתחתן.

אם הרווק שלנו כבול בתוך עצמו, בעולם זר וקר ומנוכר – עליו לעבור תהליך של תיקון עצמי, המתחיל שכך שישבור במידה מסוימת את עולמו הנוכחי. ראשית, יתכבד נא וימצא שאי-שם בתוכו מסתתרת גאוה (מטופשת, יש לומר), מחשבה של "אני ואפסי עוד" שלא מותירה דריכת-רגל למישהו אחר. אחר כך, יבין שאפשר "להנמיך את האורות" (ולא לסנוור את כל מי שנוסע מולך…), להקטין את העוצמות שאתה משדר ולהתחיל לשמוע קולות אחרים. ובמילים אחרות, במקום להמתין לנסיכה המושלמת שתכבוש את לבבך, מוטב שתבדוק שמא לבך ערל ואינו פתוח למעט ביטול כלפי אחרים.

אכן, המעבר מתוהו לתיקון יכול להיות כרוך במשבר, בתחושה של אבדן וויתור על מה שאתה חושב שהינך. אבל המשבר משתלם, כי כאשר ימצא ידידנו את האדם הנוסף ויפתח איתו מערכת יחסי-אנוש חמים ואוהבים, אזי יבנו שניהם את הכלי הרחב ביותר שבתוכו יתנוצצו בהרמוניה האורות של שניהם גם יחד ויהדהדו זה את זה, וממכלול האורות יעלה 'פרצוף' של משפחה שלמה, בית יהודי.

מציונות למלכות ישראל

נתבונן מעט בתחום נוסף על-פי המודל הזה של תוהו ותיקון. בדורות האחרונים, ניתן לזהות בתנועה הציונית בכללה סממנים בולטים של עולם התוהו. נדגיש שאין הכוונה לעצם הרעיון של חיבת-הארץ, העליה לארץ וההתיישבות בה. גם לא לרעיון של חידוש השלטון היהודי בארץ. כל אלו אינם המצאה של הציונות, אלא מושרשים היטב במסורת ישראל המקורית, להלכה ולמעשה. הכוונה לתנועה המסוימת שהפכה להיות גורם מרכזי בתהליך שיבת-ציון בדורותינו, תנועה שהאידיאולוגיה המובילה שלה היתה שלובה במגמה של עזיבת התורה.

מתוך המקור העתיק של היהדות, התפרצה ויצאה הציונות בעוצמה רבה. היא הלהיבה רבים, הניעה את גלגלי ההיסטוריה ויצרה מציאות חדשה בארץ. העוצמה הזו של התנועה בכלל, כמו העוצמה שקרנה מדמויות של יחידים שנחנו בעזות מהפכנית ומסירות חלוצית יוצאות-דופן – היה בה השתקפות של כוחות 'תוהים', אורות מרובים.

אבל היתרון הוא גם החסרון. העוצמה הזו לא היתה מתוקנת בנקודה המרכזית שלה: היא התיימרה לקבוע, לשלוט, לנווט ולהנהיג – אבל לבד, בלי עול מלכות שמים. "אני אמלוך" כמיטב המסורת של מלכי התוהו, ולחובבי הרמזים נוסיף כי הריתמוס החוזר בפרשת מלכי אדום, "וימלך וימת" עולה בגימטריא ציונות.

הציונות קיימה היטב את האמרה "אם אין אני לי – מי לי?" אך שכחה את ההמשך "וכשאני לעצמי – מה אני?". והרי כבר בתורה אנו מוזהרים מהנפילה הזו, ודוקא בהקשר של ישוב ארץ-ישראל: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזָּה". זהו המסר ששידרה הציונות (והמשכה במדינת ישראל עד היום), "נסתדר לבד…", בדומה לטעותו של בר-כוכבא בשעתו שאמר כלפי מעלה "לא תעזור ולא תכשיל".

ה'אורות' של הציונות, שאינם חדורים ביטול יסודי למקור, סופם בהכרח להשבר, ולא קשה לזהות בציונות משברים ושברים, עד כדי חידלון (צא ולמד מה בין השמאל הציוני של פעם לבין 'הימין' של היום, המגרש יהודים ומקים במו ידיו את מדינת האויב בלב הארץ ר"ל). גם בצורת השלטון שאימצה הציונות יש את הסממן של התוהו, כל פלג רוצה להנהיג ומאבק-כוחות תמידי נטוש בין הצדדים השונים, כשבכל פעם מישהו אחד תופס את קדמת הבמה ונוטל את המושכות.

אך העיקר הוא, כמובן, להבין שעלינו לעבור, סוף-סוף, מן התוהו אל התיקון. היו דברים יפים ומועילים בעולם התוהו, כקליפה השומרת את הפרי הגדל בתוכה, אבל צריך לבסוף להחלץ מן הקליפה ולהגיע אל הפרי עצמו.

ומהו הפרי הבשל? הלא הוא מלכות ישראל שאליה אנו מצפים לאורך כל דורות הגלות, ומתפללים בכל עת לחידושה. יסוד-היסודות של מלכות זו הוא הביטול כלפי ה', "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". רק כך ניתן להבטיח שהאורות יתישבו היטב בתוך הכלים, ורק כך ניתן להבטיח שנגיע לשלום אמיתי בינינו – לא שלום של סוחרים או שביתת-נשק, אלא שלום שלֵם, שבו העם היהודי כולו הוא כגוף אחד חי אשר כל השבטים השונים והמגוונים שבו מקבלים באהבה זה את זה וזה מזה, וכולם יחד מקבלים באהבה את סמכות התורה ואת מלכותו של אותו מלך נכסף מבית דוד.

ולבסוף, אמנם עולם התיקון מתאפיין באורות מועטים, ולכאורה אנחנו מפסידים בהכרח את עוצמת האורות המרובים שהיו בעולם התוהו. אך באמת מבואר שהתכלית, בסופו של דבר, היא להמשיך חזרה את כל האורות המרובים של עולם התוהו בתוך "כלים רחבים" של עולם התיקון. כל ה'אקשן', ההרואיות והעֹז, קולות הרעם של מהפכה ותיקון-עולם, כל היופי והציפיות הגדולות שמלווים צעדים ראשונים בעולם חדש – לא ילכו לאיבוד אלא יאירו בתוך עולם התיקון שייבנה כאן. זו נוסחת הפלא של "אורות דתוהו בכלים דתיקון" והיא היא סוד הגאולה.

השארת תגובה