מפקד בני ישראל – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מתוך מעין גנים בעריכת איתיאל גלעדי.

מנין של חביבות

פרשתנו היא מקור עיקרי למושג החשבון בתורה, בהיותה הפרשה היחידה שפירוש שמה – פקודי – הוא חישוב. בחסידות מבואר ש"פקודי" הוא גם מלשון פקידת איש את אשתו. בתורה יש קשר מובהק בין מנין לבין יחוד פורה בין איש לאשתו – כבפסוק "ומספר את רֹבע ישראל", "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעותיהם של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה"[א].

הקב"ה סופר את כל בריותיו, כנאמר בכוכבים – "המוציא במספר צבאם" – והספירה היא ביטוי לחביבות. כשיש חיבה יתרה לדבר הוא נמנה פעמים רבות – כשם שבעליהם של מרגליות יקרות סופר אותן שוב ושוב. מנין מבטא גם חשיבות ויחוד לכל פרט מנוי, ובלשון ההלכה: "דבר שבמנין אינו בטל"[ב].

שתי התכונות שמגלה המנין מתבטאות ביחס הקב"ה לישראל. החביבות שבמנין מתבטאת במנינים החוזרים של בני ישראל במדבר: "… כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מנין ישראל…"[ג]. החשיבות והיחודיות שבכל פרט מנוי מתגלה בגאולת ישראל – "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל", כשגאולת כל יהודי בפני עצמו חשובה והכרחית. ישראל עצמם מבטאים במנין את חביבות וחשיבות כל אות בתורה: "לפיכך נקראו הראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה"[ד].

עיניך ברכות בחשבון

לכאורה, על כל חשיבות וחביבות המנין ישנה קושיה פשוטה: ידוע ש"אין הברכה שרויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין"[ה], ואם כן כיצד יש חביבות וברכה במנין? מבואר שהברכה (או הנזק ח"ו) במנין תלויה במונה ובכוונתיו – רוב המנינים הם שליליים ובטלים, אך מכיון שהמנין בפרשתנו הוא "על פי משה" יש בו ברכה ויש לו קיום נצחי[ו]. גם הפתיחה "אלה פקודי" מלמדת על נדירות החשבון הרצוי, שהרי "כל מקום שנאמר 'אלה' פוסל הראשונים"[ז] – "אלה פקודי" פוסל כל מנין אחר, ומלמד שרק מנין "פקודי המשכן" הוא ראוי ומבורך. על המנין המברך נדרשבקדושת לוי הפסוק "עיניך ברכות בחשבון" – יש חשבון, המיוחד לעיני ישראל הטובות (אותן תיקן משה – הפוקד של פרשתנו – כנאמר "אשר עשה [תיקן] משה לעיני כל ישראל"), המהוה מקור של השפעת ברכה. מהו שרש ההבדל בין המנינים?

מוסבר בחסידות שישנו מנין של "רע עין" – שאב הטיפוס שלו הוא בלעם הרשע[ח] – אשר במנינו מפריד, מפורר ומציב כל פרט כדבר נפרד ועצמאי, הנפרד ממקורו האלקי (והיינו "דבר שבמנין אינו בטל" לגריעותא, שאינו בטל למקורו, ממנו נשפע קיומו, וממנו הוא מסוגל להתברך). מנין זה שולל המשכת ברכה וריבוי בדברים הנמנים, בנתקו אותם משרש ברכה וריבוי והעמדתו אותם כנפרדים ובודדים במוגבלותם. לעומת זאת, יש מנין של "טובעין", המגלה את קשר הפרטים לאין האלקי שבתוכם[ט] – מקור הויתם – וממשיך בהם תוספת וריבוי ברכה. פרט שהוא שיקוף, המשכה והתנוצצות האין האלקי בתוך המציאות, הוא דווקא מקור ברכה – דרך לגילוי ופירוט השפע במציאות.

סוד האין

בפרשה 'חשבונית' ראוי למצוא רמז מספרי למה שהוסבר, ובראש הפרשה שני רמזים-עדים לכך שהמנין והפקידה כאן קשורים לאין האלקי: ראשית, מנין האותיות בפסוק הראשון הוא ששים ואחת – אין. וכן, ראש, תוך (האות ה-לא – אמצע הפסוק) וסוף הפסוק הם אותיות אין – "אלה… על פי… הכהן"!

במלה אין מתבטאים היחוד והביטול שבמנין מבורך: מחד משתקף באין ביטול הפרט בכלל, ה-א ה"בטלה בששים" (ין). מאידך, ה-א היא ראש ועיקר המלה אין. הפרט מקבל חשיבות דווקא מתוך היותו בטל, ובכך מהוה אחיזה ממשית באין האלקי – פרט המתהוה מהאין האלקי וממחיש אותו באופן מסוים ובמבט מסוים עליו. תכונת מנין זו נובעת מהאמונה – ה-א המונה פרטים, כשהוא משרה בהם ביטול לאין (המשוה קטן וגדול בקנה מדה אחיד, ושולל את הישות המנופחת והיחודית). דווקא בכך מתבטלות מוגבלות ופרטיות היחיד ונחשף בו ממד אין סופי של יניקה מהאין הכללי, עד למתן חשיבות אין סופית לכל פרט – "ואתם תלקטו לאחד אחד", כשכל פרט חשוב למנין הכלל.

ובאופן נוסף: הברכה אינה שרויה בדבר מנוי, משום שספירה 'מחליטה' את הכמות, ואיננה נותנת מקום לצמיחה והתפתחות נוספות, הנובעות משאיפה לאין האלקי – מקור הברכה הבלתי מדוד ומוגבל. לכן נאסר לספור את ישראל עצמם. גם בספירתם על ידי מחצית השקל מודגשים מדידה ומנין – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". לעומת זאת, עיקר תרומות המשכן הן נדבה – ביטוי לרוחב לב האדם, ללא קביעת גדר. נדבה מבטאת ריצת לב לאין שמעל למספר (והרמז: נדבה עולה אין). ובכל זאת, בסופה בא חשבון המבטא את שלמות האין, את ה"שוב" הפנימי (של המח) לתוך המציאות, לאחר ה"רצוא" (של הלב) שחרג ממנה (והרמז: חשבון עולה ו"פ אין, שלמות צירופי המלה אין).

בהסבר זה מסתמן הקשר הפנימי בין פקידת איש את אשתו לפקידה במובן של מנין ומספר: היחס בין נדבה, השואפת לאין, לבין חשבון מדוד ומנוי הוא יחס של "רצוא ושוב" (כנ"ל). ה"רצוא" בכלל הוא תנועת הנפש של האשה, העליה בכלות הנפש אל האין – עליה מסורה ובלתי מדודה כלפי בעלה (ובלשון הקבלה: העלאת מ"נ). זו עלית המקבל בתשוקה למשפיע, תוך ביטול כל ציור אישי מצומצם כדי לקבל שפע חדש ושונה[י] (בעליה זו מתבטא האין – מתאינות הגבלות המקבל – ומתגלה מהאין כח פוריות להוליד ולהתרבות). לעומת זאת, ה"שוב" בכלל הוא התנועה הנפשית של האיש, היורד לפקוד את אשתו כתגובה לעליתה אליו (ובלשון הקבלה: המשכת מ"ד). ה"שוב" מממש את האין הנעלם, ומגלה אותו כיצירה חדשה, מדודה ומדויקת בתוך המציאות[יא].

פקד יפקד

"רצוא" לאין, לכלל, ומימושו ב"שוב" לפרטי המציאות הספורה הוא סדר הגאולה: כפילת הפקידה – "פקודי… אשר פֻקד" – היא רמז ל'סיסמת הגאולה' "פקֹד יפקֹד" ("פֻקד" אותיות "פקֹד"; "פקודי" אותיות "יפקוד" בכתיב מלא, והנה, פקד יפקוד עולה משיח הוי'). ביטוי זה נדרש[יב] כ"'פקֹד' – לעילא, 'יפקֹד' – לתתא" – פקידה רוחנית בעולמות העליונים, שבעקבותיה ולאחריה מגיע מימוש הפקידה גם בעולמנו. דבר זה מתבטא בעבודת הנפש לקראת גאולת ישראל: מצדנו צריכה לנבוע שאיפה לגאולה מהשתתפות בצער השכינה (עד שכחה ואיון של כל צער פרטי, ברצוא לשכינה – מקור כל פרטי ישראל), הגורמת רצון אדיר לכך שה' יפקוד את שכינתו. זהו קיום "'פקֹד' לעילא". מתוך הפקידה העליונה של השכינה וגאולתה מצערה מתממשת פעולת "שוב" – "'יפקֹד' לתתא" – כשה' פוקד וגואל את כל היהודים מגלותם, תוך התיחסות למנין כל היהודים, כשכל יהודי בפרט משקף את צער הכלל, כנ"ל.

[א] נדה לא, א.

[ב] ראה ביצה ג, א.

[ג] במדבר רבה ב, יט.

[ד] קידושין ל, א.

[ה] בבא מציעא מב, א.

[ו] ראה זהר ח"ב רכא, ב, רכב, א.

[ז] תנחומא משפטים ג. ראה אור החיים בריש פרשתנו.

[ח] וכשעיין בלעם במנין המבורך – "ומספר את רבע ישראל" – נסמית עינו.

[ט] טוב העין פוקח את העין העוורת הרואה את הנפרדות והרוע במציאות, ומגלה את האור האלקי במציאות – הוא הופך את העור לאור, מגלה בפנימיות העין את האין.

[י] עלית המלכות כ"נקודה תחת היסוד" היא תכונת התאינות קודם לחידוש ועיבור, שגם היא מבוטאת בשרש פקד, במובן של העדר וחסרון – "ויפקד מקום דוד", וד"ל.

[יא] שהרי, גם מקור השוב והמנין המדויק הוא ב"אין" הקודם למנין זה, עליו נאמר בספר יצירה "לפני אחד מה אתה סופר" ("מה" הוא בסוד האין והביטול של משה, שאמר על עצמו "ונחנו מה"). מנין כל אחד ואחד מתוך האין הוא סוד האמונה – א מונה, כנ"ל.

[יב] על דרך דרשות הזהר, וראה מלכות ישראל ח"א מאמר "פקד יפקד" באריכות.

השארת תגובה