משה קובר את התאווה – הרב יצחק שפירא

כיצד מתמודדים עם התאווה לבשר…

עם תחילת המסע מהר סיני לכיוון ארץ ישראל, מתחילות לצוץ הבעיות. "ויהי העם כמתאוננים… והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה… מי יאכילנו בשר".

משבר מנהיגות?

בתוך המשברים והנפילות שעובר העם, נראה לכאורה שמתגלה כאן גם משבר בהנהגה. הדברים נראים כאילו משה רבינו אינו יכול להתמודד עם המשבר, והוא הולך ומתנתק מהנהגת ישראל: "האנכי הריתי את כל העם הזה… כי תאמר אלי שאהו בחיקך?… מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה… ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג…". והקב"ה אכן מוסיף שבעים זקנים שיעזרו למשה במשא העם. על הרקע הזה, נשמעת נבואת אלדד ומידד – "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (רש"י) – כשיקוף של המציאות, שהרי משה עצמו העלה הצעה דומה!

בקיצור, הנה הגיע הזמן שהנבואה מתפשטת בישראל, ונראה שכבר אין צורך דוקא במשה. ואכן בהמשך, מדברת מרים ואהרן במשה: "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר!". דוקא עכשיו מתברר לפתע שמשה פרש מן האשה, ונראה שהכל מוביל לאותה מסקנה: משה אינו מצליח להתמודד עם העם, ועם הנפילה לתאוות, כשם שאינו מצליח לחיות עם אשה.

הכל ממשה

כל זה כמובן במבט שטחי. אך בסיום הפרשה אנו למדים שעלינו להתיירא מ"לדבר בעבדי במשה", אשר "תמונת ה' יביט", ה"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". אם כן, מה בדיוק התרחש כאן בשעת משבר ההנהגה?

נחזור לשבעים הזקנים, הנבחרים לשאת במשא העם. בתורה מודגש שהזקנים מקבלים את נבואתם רק מכוחו של משה: "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים" – "כי אין נבואתם רק [-אלא] מן הרוח אשר ידבר במשה, וממנו הוא להם" (רמב"ן). "ההנהגה החדשה" יונקת את כל כוחה ממשה רבינו עצמו! זו גם משמעות תגובתו של יהושע בן נון, שאינו מש מאהלו של משה, לנבואת אלדד ומידד: "אדוני משה כלאם" – "הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם" (רש"י). יהושע מזדעק כנגד מה שנראה כמנהיגות חדשה בלי משה, וכאילו אומר לאלדד ומידד: נראה אם תצליחו להנהיג בעצמכם! רק עם השראה מרוחו של משה, כחמה המאירה ללבנה, ניתן להנהיג את ישראל.

קברות התאוה

ועדיין עלינו להבין כיצד דוקא דמותו של משה רבינו מסייעת להחלץ מן הנפילה הנוכחית, מחטא התאוה. משה עצמו אינו מוכן לסבול את התאוה, משום שכאשר התאוה מושלת בכיפה "אין עם מי לדבר" והכל מתמסמס. כאשר רוצים רק את הבשר, הדעת מתעלמת ומי ישים לבו אל הרוח? אם זה מה שהעם רוצה, משה אינו מוכן לשאת אותם ואיתם, גם אם אין לו פתרון: "הרגני נא הרוג". גם כאשר אומר ה' כי יתן לעם בשר, משה "אינו מסכים": "הצאן ובקר ישחט להם.." – "מאחר שאינן מבקשין אלא עלילה לא תספיק להם" (רש"י), וכך אי אפשר להמשיך.

פירוש הדבר שמשה פונה אל הקב"ה שהוא יפתור את הבעיה: אני לא הריתי וילדתי את העם, אבל אתה כן! ולכן אתה ה' תספק להם את צרכיהם, אך מבלי שיפלו לתהום התאוה!

ומה קורה לבסוף לאותה התאוה שמשה לא היה מוכן להשלים איתה? – היא מכלה את עצמה ונקברת ב"קברות התאוה". לכאורה אין זו פעולתו של משה, אך לאמיתו של דבר זוהי תוצאה ישירה מעמדתו של משה. אילו היה משה מתחיל "להתעסק" עם התאוה, היא לא היתה נעלמת כה מהר. רק מפני שמשה לא זז מעמדתו התקיפה – השוללת את התאוה הנמוכה ולא מוכנה לשאת ולתת עמה – רק בזכות עמדה זו, התאוה ממצה את עצמה ומושלכת אל הקבר, ואילו רוח הנבואה מתפשטת בעם, "ומי יתן כל עם ה' נביאים".

במלים אחרות: צריך אמנם את הממוצעים בין משה לבין העם – אהרן ומרים, שבעים הזקנים ויהושע בן נון – אבל הם יכולים לשאת במשא ההנהגה רק בהאצלת ובהשראת כוחו של משה העומד בראש, הוא משה שה' מדבר בו "פה אל פה", "ומראה ולא בחידות". משה, שפרש מן האשה על פי הדבור, מייצג את המבט האלקי, "ותמונת ה' יביט", ובזכות עמידתו מנגד לעם המתאוים מסתיימת פרשת התאוה ב"קבורת חמור" במדבר.

  • ●●

העולם המודרני מציף את בני האדם בקסמי התאוות המפתות הקורצות מכל עבר. עולם מלא של דמיון ו"חופש" פורש את רשתו הנוצצת, ללכוד את האדם בכבלי התאוה ולהפילו למחשכי התהום. התשובה היהודית האמיתית לכל זה היא בשני הצדדים המשלימים בדרכם של רועי ישראל: דרכו של משה רבינו – האוחז באמת הנצחית, אינו מפחד מן התאוה ואינו מתפשר עמה – ודרכם של שבעים הזקנים – המצטרפים לשאת במשא העם, שדרכם מתפשטת רוח הקודש לכל המון ישראל, "כל עם ה' נביאים". לנוכח זה, התאוה הנמוכה מכלה את עצמה, נרקבת ויורדת אלי קבר, ולבסוף יזכו ישראל לטעום בעץ-החיים את טעם התאוה הקדושה האמיתית. "תאות צדיקים אך טוב" (משלי יא, כג).

השארת תגובה