משה רבינו מול עגל הזהב – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

משה רבינו הוא "ממוצע מחבר" בין ישראל לה', ואילו עגל הזהב הוא "ממוצע מפסיק". מעובד מדברי הרב.

עומק פרשת כי תשא הוא ההתמודדות בין משה רבינו – מייצג ה' בפני עם ישראל – לבין העגל אותו מנסים בני ישראל ליצור כתחליף, משהם חשים ש"זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". בפשטות, יש בחטא העגל כפירה במשה רבינו יותר ממה שיש בו כפירה בה' או עבודה זרה. חטא העגל מגלה שלבני ישראל היתה תפיסה לא נכונה של משה רבינו ושל תפקידו, והתפיסה הזו הולידה בשעת משבר את חטא העגל.

עמידה על עומק הדבר דורשת עיון במשמעות דמות הצדיק, משה רבינו, ובעיקר כפי שהיא מתגלה מתוך פרשתנו. באופן פשוט ניתן היה לומר כי חטא העגל מוכיח שיש בעיה בתאוות המימוש וההגשמה של ה', בחיפוש של דמות אלקית במציאות, וה"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" בה מושווה העבד לקונו הוא בעיה המביאה בסופו של דבר לחטא העגל. אכן, כשמעיינים בפרשה מתברר כי באופן יוצא דופן מודגש בפרשתנו – כמה וכמה פעמים – כי משה עבד ה' הוא מימוש של ה' בעולם, "עצמות ומהות כפי שהלביש עצמו בתוך גוף". לכן ברור שעומק העימות בפרשה הוא בין התפיסה הנכונה של צדיק האמת, משה רבינו, כממוצע מחבר בין ה' וישראל – המביא את דבר ה' לעם ומגלה את האלקות לעיניהם – לבין תפיסה מעוותת של ממוצע כזה, המביאה לעבודת עגל הזהב.

3 פעמים בפרשה מוזכר ה', ובאופן סמוי מדובר בכנוי למשה רבינו עצמו: אחר חטא העגל אומר משה "מי להוי' אלי… כה אמר הוי' א-להי ישראל שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו…". חז"ל מלמדים אותנו שמשה "תלה בכבוד של מעלה" באומרו "כה אמר הוי' א-להי ישראל", ובעצם הציווי הוא ציווי של משה רבינו. כאן מתברר ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ובו מתגלה "הוי' א-להי ישראל". ורמז מופלא: "הויאלהי ישראל" עולה משה רבינו (וכן הוא עולה תריג, לרמז שגם הוראה זו, מדעת משה, היא אלקית ככל תריג מצוות התורה)!

מהחטא נטה משה את אהלו מחוץ למחנה – "והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" – ופרשו כי "מבקש הוי'" הוא "מבקש משה".

הבטוי "הוי' א-להי ישראל", החוזר רק 3 פעמים בתורה, מופיע עוד פעם בפרשה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדֹן הוי' א-להי ישראל" – בזהר נדרש פסוק זה על גלגולו העיקרי של משה: "מאן 'פני האדֹן'? דא רבי שמעון בר יוחאי". דרשה זו, פנימיות דרשת חז"ל ש"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", מובנת היטב בשל האור האלקי הקורן מפני משה, כמתואר בפרשתנו.

כדי להבין בכל זאת מהו ההבדל המהותי בין תפיסה נכונה של משה כממוצע המחבר את ה' לעולם לבין תפיסה – דומה אך שגויה – הגורמת לחטא העגל, ננסה לעיין בתפקיד משה ותורתו בהבאת ה' לעולם:

בכלל, תפקיד משה ותורתו הוא חיבור בין ה' לעולם כך שהעולם (וישראל בפרט) יחושו את ה' במציאות. בכל התורה ה' 'נותן את עצמו', אך בפרטות יש בכך שני ממדים: הפן הגלוי בתורה הוא הלכות מעשיות – ה"תרגום" של רצון ה' למציאות המוכרת, לשפת העולם. במובן זה התורה היא ממוצע מפסיק בין ה' כפי שהוא לעצמו לבין עולמו, אך דווקא דרך הפסקה זו מתבצע תרגום המאפשר להכניס את דבר ה' לעולם. הפן הנסתר בתורה הוא רזי התורה, המתארים את האלקות בשפתה שלה – למרות שסודות אלו לא נתפסים לגמרי במח האדם, הם יוצרים אצלו תחושת הפלאה עמוקה ביחס לה' וגורמים לו להתבטל אליו לחלוטין. במובן זה התורה היא ממוצע המחבר ומביא את האלקות עצמה לעולם כך שישראל יוכלו להבטל אליה.

בפן הגלוי מודגש למוד תורה, כשהלומד לא מתימר לחוש בה' וברצונו העצמי – שלעתים, במקרים בהם נדרשת "הוראת שעה", לא כתוב בתורה הגלויה – ואילו בפן הנסתר הדגש הוא על קשר לה' כפי שהוא לעצמו, כשהלומד יכול לזהות רצון סמוי מהפן הנגלה בתורה ולחוש בו 'מדעתו'. דבר זה מתבטא כבר בהופעה הראשונה של משה כ"הוי' א-להי ישראל", כשמשה פועל בהשראה אלקית שמעל לתורה הגלויה ומורה מדעתו – ו"שכינה מדברת מתוך גרונו" – הוראה המופרכת לפי הכללים הרגילים של התורה הנגלית.

מתברר שתפיסת הפן של הממוצע המפסיק (הקדוש) במשה ובתורתו, היא שהביאה בסופו של דבר לחטא העגל. ראית התורה רק מהפן החיצוני-האנושי, בו עובר אור ה' דרך הפסק ותרגום, עלול להביא להפסק מוחלט – ליחס רק ליצוג 'מציאותי' של ה' וריחוק מה' עצמו. בעומק, מתברר שגם בממוצע מחבר שלא חודר לגמרי לעולם האדם יש חסרון, שתרם גם הוא לחטא העגל. ונסביר:

יש הבדל פנימי בין שני סוגי חבור ה' לעולם: בנגלה שבתורה יש ממשות למשה ולעולם של שומעיו, הכל נאמר בשפת העולם והעם יכול לשמוע בלי להתבטל ולצאת מקיומו בעולם. בפנימיות מודגש הבטול בפני ה', משה בטל וכשישראל מתחברים לאורו הפנימי הם בטלים עמו באלקות. אם ישראל לא תופסים את משה כראוי – לא חשים שפנימיות התורה דורשת את בטול האנושי בפני ה' (הגורם לגילוי ה' באדם) – אזי כשנעלם ה'ציור' החיצוני של משה בבטול לה' אין הם אוחזים בו ועולים עמו, אלא מחפשים לו תחליף בעולמם.

העם חש שה' מאיר במשה, אך חשב שגילוי זה שייך לחיצוניות דמותו של משה – ולכן שייך למשה בלבד, ולא לכל יהודי. לו ידעו ישראל שגילוי ה' במשה מופשט מכל ציור, היה מובן להם שהעלמות דמותו משה החיצונית מגלה בו פן עליון – את היותו ממוצע מחבר המאפשר גם להם לפשוט את דמותם החיצונית ולגלות בעצמם את ה', כבמשה. מתברר שלמעבר מתפיסה משה בחיצוניות (תוך מיקוד בדמותו, או בתחליפיה) לתפיסתו בפנימיות דרוש תהליך. התהליך מתחולל בשלשת גילויי משה כ"הוי' א-להי ישראל" אחר חטא העגל:

שלשת השלבים מכוונים, כבכל תהליך מתוקן, להכנעה-הבדלה-המתקה: בשלב הראשון מתגלות פני ה' במשה כבאות להכניע את ישותם החיצונית של ישראל – לעשות דין באלו שמעיזים לתת 'ציור' לגילוי ה' בעולם (ובמי שרואה את עיקר דמות ה' בחיצוניות התורה); בשלב השני מתגלה פני ה' במשה היוצא אל מחוץ למחנה ונבדל ממציאות העם, וכל מבקש ה' מוזמן להיבדל מהקיום במחנה האנושי; בשלב השלישי מאיר ה' מפני משה ל"כל זכורך", שוכן בתוכם וממתיק את מציאותם – מתברר שאין זה יחוד משה לבדו, אלא של כל צדיקי האמת ושל כל ישראל. כפי שאמר רשב"י על עצמו "אנא סימנא בעלמא" – אני סימן בעולם לכל יהודי כיצד לגלות את עצמות ה' (ה"חלק אלו-ה") שבקרבו.

מתוך עלון 'הרכבת נוסעת' מס' 83

השארת תגובה