ניסן במקדש – ר' עודד כי-טוב

הפרק השני מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".

א. נס הדילוג

חודש ניסן "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כל עניניו של חדש זה בקפיצה ובדילוג – "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", וכך שמו "ניסן" – על שם הנס ועל שם הניצן. מתוך תרדמת החורף הנצו הנצנים לפתע ומתוך אפלת מצרים הופיע ונגלה החדש-החידוש ונוצר עם, ונולדה תורה. מן המצר קראתי – ענני במרחב; "עבדי פרעה" – או "עבדי אחשורוש" – נעשו "עבדי ה" בשעתא חדא, ברגעא חדא!

וכן הדבר גם באשר למקדש: אם בחודש אדר נתבלט לעינינו מימד ההכנה והתרומה האנושית-ארצית למקדש, הכיסופים הבאים דווקא מתוקף הריחוק – החל מ"פרשת שקלים" ועד לנס פורים של חוצה-לארץ, נס ההצלה בארץ-העמים, בלא מלכות ובלא מקדש – הרי שניסן כל-כולו היפוכו-של-מצב. באחת ובפתאום נעשה המקדש "קרוב" ו"מובן" לגמרי, נראה בעין וברור כשמש בצהרים, כולד הזה המגיח ויוצא שלם באבריו ומפסיק באחת את צירי הלידה הקשים המתמשכים של האשה היושבת על המשבר, או כגוש עפר שהוטלה בו נשמה ועמד וקם על רגליו.

והמשכן שעשה מפורק זמן ארוך ו"מתסכל", סוף סוף "כלו הקמותיו" ועמד על תילו, כלול בהדרו בראש חדש ניסן; והאש שהכל עומדים ומצפים לה משך זמן רב, יורדת בפתאום מן השמים – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

ונתבהרו כל הספיקות, וסרו כל הפקפוקים ונמוגו כל החששות וספו-תמו כל הפחדים והיו כלא היו, כיקיצה מחלום רע אשר היקיצה גופה היא פתרונו לטובה – "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". "ונגלה כבוד ה' – וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" – מראש מקדם.

כי הנה זה משמעה של השראת שכינה במקדש שמתבהרת בו ההוויה כולה וכל הנכנס בו נעשה "בר לבב" כבריה חדשה טהורה ומאירה הרואה "אך טוב", כמו שאמר אסף (תהלים עג) "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב", אימתי? כאשר "אבוא אל מקדשי א-ל, אבינה לאחריתם… כחלום מהקיץ… ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, כי הנה רחקיך יאבדו… ואני קרבת אלקים לי טוב" וגומר. כל קושיותיו העצומות ותהיותיו של המשורר על דרכי-טובו של א-ל עליון, ועמהם כל יסוריו ונגעיו, נמוגים ומתבררים לו למפרע, תיכף לבואו אל מקדשי א-ל.

המבט הבהיר והזך, המבורר מכל פסולת, נקי מ"קליפות" ושמור מכל חימוץ, מבט של חירות המתגלה לנו בניסן-ראש-חדשים, ראוי לו למלוך בכיפה ולשמש מגדלור מורה דרך לכל בית ישראל בכל מסעיהם לארך ימות השנה. לאורו נסע ונלך גם אנו בדורנו, ומכוחו נקום ונתנער למשוך ידים מעבודה זרה ולהכנס בפשטות של ילד לעבודת ה' במקדשו.

שכן אין לך חודש בשנה שבו ברור לכל כי "מה העבודה הזאת לכם" היא שאלת רשע, כחודש ניסן. ואף אתה הקהה את שיניו בעוז ובתמימות ואמור לו: "בעבור זה"! והסדר הנערך בבתי כל ישראל אין כמוהו משמר ומזכיר מעין-טעם של חבורות עושי פסח בטהרה בזריזות בנקיות ובור לבב. עד שהפה נפתח מאיליו לומר שירה בשמחה עצומה, "כזיתא פסחא והלילא – פקע איגרא". באותה שעה של פתיחת-לב אומר, כמדומה, כל אדם מישראל בכנות גמורה: "כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו" – אמן כן יהי רצון.

אשרי מי שנוטל מלילה זה הבהיר עוז ותעצומות לכל השנה כולה!

ב. עשר עטרות

אמרו חכמים: אותו היום (=אחד בניסן של שנה שניה ליציאת מצרים) נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית (שהיה אחד בשבת); ראשון לנשיאים (שהקריב בו נחשון בן עמינדב הנשיא ליהודה); ראשון לכהונה; ראשון לעבודה; ראשון לירידת האש; ראשון לאכילת קדשים; ראשון לשכון שכינה על ישראל; ראשון לברך את ישראל (=ברכת כהנים); ראשון לאיסור הבמות; ראשון לחדשים" (שבת פ"ז).

וכן בבית שני – "באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל" (עזרא ז, ט). בו ביום קיבל נחמיה בדורו רשות לעלות לירושלים לבצר חומותיה (נחמיה ב, א), ובו ביום כילו בימי עזרא להפריש את העם מנשים נכריות ולהבדילם מטומאת גויי הארץ (עזרא י, טז).

ובמקדש שיבנה במהרה בימינו מזומנים אנו להקריב בו קרבן מיוחד למילואים, ככתוב בספר יחזקאל (מ"ה) "בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר וחטאת את המקדש".

הרי שיום זה מזומן ובא מששת ימי בראשית לפתיחת שערי טהרה וקדושה וברכה בשפע גדול ובמלא חפניים, לכל בני ישראל לדורותם. על אותו יום הכתוב אומר (שיר השירים ד) "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" (במדבר רבה י"ג).

אכן בשעה זו של קרבה יתירה וירידת שכינה, ראוי להזכיר ולהזהיר דוקא לקרובים ביותר לבל יגשו אל המלך אשר לא כדת, בקלות ראש שמתוך אהבה יתירה, כי כן באותו יום מתו נדב ואביהוא באשר נכנסו "שתויי יין" ו"פרועי ראש" ויקריבו לפני ה' אש זרה וקטרת זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. ואף על פי כן לא השבית האסון את החופה – הכהנים בעבודתם הלויים על דוכנם בשיר וישראל במעמדם וכבוד ה' נראה אל כל העם!

והלקח לדורנו כמדומה שעיקר ענינו – השמרות ממעשי נערות כנדב ואביהוא שנערים היו, "לא נשאו נשים ובנים לא היו להם" – בכל הנוגע להר ה' ומקדשו, מעשים פזיזים ונמהרים גם כשהם באים מתוך להט קדושה, אינם נקיים מאש זרה המכלה ושורפת כוחות ואינה מקדמת בנין של קבע. אעפ"י שהחלצות למקדש דורשת זריזות, וכן אכילת פסח מצרים ב"חפזון" – לא בחפזון של בהלה ומנוסה נלך, אלא כפתגם רבינו הבעש"ט זי"ע: "זריזות – במתינות" בישוב דעת ושיקול דעת, מתוך אחריות ציבורית, לבל יהא ח"ו במעשינו משום "בנין נערים – סתירה".

ולא יצאו הדברים גם מידי פשוטם: אזהרה וזירוז לעולים בהר ה' על טהרת הגוף וקדושת הפה וכובד-הראש הנאה לבאים בהיכל המלך, שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו חס ושלום.

ג. ראש השנה למקדש ולמלכות

אחד בניסן שהוא ראש השנה למקדש – שבו מרימים תרומת-שקלים חדשים לקרבנות השנה – אף הוא ראש השנה למלכי ישראל, כי ממנו ובו החלה מלכות ישראל ביציאת מצרים, במצות "החדש הזה לכם" (אותיותמלך) – מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, וענינה – משיכת ידים מעבודה זרה וכניסה לעבודת שמים בקרבן הפסח.

שכן אתה מוצא בכל מקום מלכות אמת ומקדש באים לעולם כרוכים. בכניסתן לארץ נצטוו להעמיד מלך – ולבנות בית הבחירה (סנהדרין כ); ולעתיד – בשכר שלשה "ראשון" יזכו למקדש שנקרא ראשון – כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו – ולשמו של מלך המשיח שנקרא ראשון – ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן (פסחים ה). ולא זכה דוד למלכות עולם אלא בשעה שבקש לבנות מקדש, כפי שעולה מן הכתוב בשמואל (ב, ז) ובתהלים (קל"ב).

כי כן, יציאה משעבוד-זרים, ופרישה מעבודה זרה לעבודת שמים, ענינם אחד: יניקה ישירה ובלבדית מן המקור הישראלי העצמי ללא תלות בגורמים זרים. בסדרן של החדשים לעומת השבטים, חדש ניסן עומד כנגד שבט יהודה (אשר הוא גם-הוא המקריב בראשון של ניסן) אשר גבר באחיו ומלך עליהם, ובמה גבורתו? – שהוא "נקרא כולו על שמו של הקב"ה" כדרז"ל, ובו צירוף אותיות השם המיוחד כסדרן (הצירוף המיוחד לחדש ניסן, כידוע בחכמת האמת). כלומר הוייתו שלימה ומיושרת, כי "הכופר בעבודה זרה – מטבע מהותו – נקרא יהודי" (מגילה פרק א'). אי אפשר לפרוש מעבודה זרה ומהשפעה זרה אלא על ידי "ישיבה לפני ה'", כלומר קביעות גמורה במוח ולב בבית ה', כדוד המלך ע"ה אשר כל מעיינו במקדש, וכשהובטחה לו מלכות עולם מיד – "ויבא המלך דוד וישב לפני ה" (שמואל-ב ז), ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד' וכן שלמה בנו שעמד בניסן והחל מיד לבנות המקדש, קודם לבנין ביתו, נאמר בו "וישב שלמה על כסא ה' למלך".

אמור מעתה: כל פעולה שנעשית לכינון המקדש, אף היא פועלת פעולתה לתיקון וביאת מלכות-אמת בישראל; שחרור מ"מנטאליות" נכרית וגילוי מקור השפע העצמי – מים חיים היוצאים מן המקדש.

אותה מלכות ישראלית-מקורית שהופיעה בניסן, גם אם נתאחרה להתגלות בעולם, הנה סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה – מחשבה שבטרם הבריאה, וכדברי רבי יהושע שאומר "בניסן נברא העולם", וככר אמרו ראשונים כי כנים הדברים מצד המחשבה הקדומה, וכידוע בדברי רז"ל "ישראל עלו במחשבה" ו"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"; וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פ"ג): בית המקדש קדם לעולם, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון. ולפיכך לאמיתו של דבר "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, ומה טעם פתח בבראשית? – משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שלא יאמרו אומות העולם" וכו'. כלומר מצד המצב הנתון לאחר האכילה מעץ הדעת; מצד המנטאליות הנכרית-המנוכרת, החוקרת ומסתפקת, פתחה התורה ב"בראשית" לפתח בתוכנו אט אט את ההכרה בא-ל עולם ומשפטו, אבל ההתחלה הראשונית המקורית שמצד עץ החיים, מצד "הדברים כהווייתן" בו הנברא מתמסר ומתמזג וחש את בוראו כדבר קרוב ומובן מאליו – "ידע שור קונהו" – הרי היא דווקא "החדש הזה לכם" – "עמא פזיזא" שהקדימו נעשה לנשמע.

טבע ראשוני זה, הנלהב לעבודה ומתמסר-מאליו בתום וטוהר ובלא חקירות ודרישות, מתגלה בתינוק, "ניר חלק" המלא פעילות בלתי אמצעית; הקשור וסופג את הטבע המתרונן לקראת אלקיו בפשטות גמורה כבגן-עדן, "בטרם ידע הנער". לפיכך מימים קדמונים בישראל החלו לקרוא עם התינוקות בספר ויקרא (הנקרא בציבור בראשית ניסן) – "יבואו תמימים ויעסקו בקרבנות תמימים". התינוק חסר המודעות העצמית המנכרת, הרי הוא כבעל-חי במובן החיובי, והוא לבדו מרגיש וחי את הקרבנות כמות שהם.

חדש האביב, "בוקרן של ישראל", מגלה בכל שנה מחדש את הילדות התמימה שבתוך כולנו. הבן שואל והאב מספר ומשיב לו כמדתו – ואגב כך הוא עצמו מגלה את התינוק שבקרבו; מחדש את נעוריו ונעשה כבריה חדשה. גילוי מטהר זה, הוא מתמצית ענינו של הקרבן בכלל, וזבח הפסח, הקרבן הראשון, בפרט.

ד. ביעור חמץ

מצות השבתת שאור בשנה, היא כידוע המקבילה העיקרית לביעור יצר הרע, "השאור שבעיסה" השוכן ב"חורים ובסדקים" של הנפש, וכן של מחיית עמלק בעולם – מצוה הזוקקת לבנין המקדש. אעפ"י שעיקרו של המאמץ הזה שייך לאדר הסמוך לניסן, שלשים יום קודם הרגל – סוף הדבר בדרך זכיה, נעשה בניסן עם שריפת החמץ. וכן אמרו חכמים (פסחים ה): בשכר ביום הראשון תשביתו שאור, זכו להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון – "ויצא הראשון אדמוני".

ולא בחימוץ בלבד אמרו, אלא כל קרצוף וניקוי וכיבוס וחיטוי וליבון הבתים מכל מיני טינוף ולכלוך וערבוב, שישראל עוסקין בהם לקראת הפסח, יש בהם בנותן-ענין לטיהור הבית הגדול והקדוש מכל שמץ פסול וטומאה. וכך מצינו במסכת מדות שבניסן היו "מלבנים את המזבח" – לקראת הרגל, וכמובן – טהרת הגוף במי-חטאת עיקרה בניסן, שבשני בו נשרפה הפרה.

[וביותר מסור ענין זה לאשה אשר פתחה בקלקלה והוטלה בה זוהמא, ואף היא פותחת בטהרה תחילה לאנשים. כידוע בדברי רז"ל הנשים לא נשתתפו בחטא העגל והן שהקדימו לעבודת המשכן בטהרה, ולפיכך ניתנו להן בפרט ראשי חדשים שהן משמרות יותר מן האנשים (פרקי דרבי אליעזר). והכיור, מקור הטהרה במקדש – עשוי דווקא ממראות הנשים הצובאות פתח אהל מועד].

ה. פסח ועומר

לא כאן המקום לנסות להעלות תיאור ראוי לשמו, ולו דומה-לדומה, של יום קרבן הפסח בירושלים. התאור במשנה, גם אם ניכרת בו חגיגיות מסויימת, מתרכז בצד ההלכתי בעיקר. בכתבי נכרים מאותה תקופה יש בידנו תיאור "סביבתי" רחב יותר על ה"אוירה" המיוחדת ששרתה בעיר ועשתה רושם גדול על הרואים מבחוץ שהיו תמהים ואומרים: אשרי העם שככה לו! [ובספר שבט מיהודה לר' שלמה אבן וירגה אחר שמביא תיאורו של נציב רומא, מסיים לאמור: "ואני הדל שלחוני קהלות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה, ושם בחצר המלך בקשו הגוים להקריב קרבן הפסח, ועשו בפועל מזבח, ושורות כהנים עם כלי כסף ומשוררים אומרים הלל, ותמה העם והשרים מאד, ואמר המלך: יהודים שכך ראו ואבד מהם – טוב מותם מחייהם!"].

ואולם ישראל-עם-קדושים לעולם אינם מסתפקים – כמדת יון – בתחליף פיוטי נוסטלגי או דרמתי למציאות שהיתה ועברה מן העולם, אלא אוגרים כח ומכינים עצמם לקראת העתיד הקרב ובא בו נטעם טעם פסח בזמנו בפועל ממש ביתר שאת וביתר עוז מבראשונה. ואשרי המחכה ויגיע ויראה.

אך בל נשכח כי "פסח מצרים מקחו בעשור" – כי כן אי אפשר לטעום טעם חירות שלימה ברוב עם, בלא מעשה בחירה שיש עמו מסירות נפש מצד היחיד באשר הוא שם. ועיקר ענינה של לקיחת השה לשם זביחת "אלהי מצרים" לעיניהם – זניחת קני המידה של התרבות המקובלת, המצירים ומגבילים, מחשיכים עינים ואוטמים אזנים מלשמוע קול הדוד הדופק. ועם זאת – ביקור הקרבן מכל מום, שענינו בנפש – טהרה ונקיות מכל מיני נגיעות וכוונות זרות-לגופו-של-ענין.

וממחרת הפסח – עומר התנופה הבא מן השעורים, שגם הוא בעסק גדול נעשה כמתואר במשנה. אחר פתיחת הלב כפתחו של אולם ביום הפסח לשכינה המתגלית לשעה קצרה בדרך דילוג ושוב נעלמת, באה העת לעבודה רצופה ומתמשכת, כדי שיהא אותו האור הבהיר נקבע בנו בקנין על ידי "ספירה", התקדמות קצובה ומבוקרת, למן עומר השעורים – מאכל בהמה הרומז על קטנות מוחין – ועד ל"מנחה חדשה" מהודרת הבאה מן החטים, מאכל אדם בדעת שלימה ומיושבת בתורה שניתנה בו ביום מתנה להיות לנו אור עולם שאינו פוסק. וכבר המשילו חכמים אחרונים את ימות הפסח לראייה ראשונה של חתן וכלה, ואת מתן תורה בשבועות לקידושין – "וארשתיך לי לעולם".

בימים של ערב-מקדש, נוכל להחיל את המבנה הזה בנפש האדם: ה"התפסות" לחזון המקדש הנעשית באחת, הענות הלב והתפעמותו לקול הקורא – הרי היא ממדת ניסן ומסגולת הפסח; אמנם אין לבוז ל"יום קטנות" שלאחר מכן, כי רק במעשים קטנים, רצופים ומתמידים גם בעתות של העלם, תאחז השלהבת בגחלת אחיזה של אמת עד שתהא "עולה מאליה" ואינה צריכה ניפוח. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה"!

כתיבת תגובה