ניסן – חיבור הראש והרגליים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ניסן – חיבור הראש והרגליים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ניסן הוא "ראש חודשים" והוא ראש ל"שלשת הרגלים". מכאן ניתן להתבונן בחיבור הראש והרגליים. מתוך דף 'התחדשות' מעובד ע"י ניר מנוסי.

במשנה מוסבר כי ישנם "ארבעה ראשי שנים" – ארבעה ימים המשמשים כראש השנה לעניין אחר. המפורסם ביותר הוא א' תשרי, ומוכר מאוד הוא גם ראש השנה לאילן, אך שני האחרים אינם ידועים., אחד מהם הוא א' ניסן, ראש החודש הנוכחי, אותו מגדירה המשנה כ"ראש השנה למלכים ולרְגָלִים". "למלכים" פירושו שאת שנות כהונתם של מלכי ישראל מונים מניסן (בניגוד למלכי העמים הסובבים שמנו את שנותיהם מתשרי). "לרגלים" פירושו שהסדר הנכון של שלושת החגים בהם היו כולם עולים לרגל לירושלים מתחיל אף הוא מניסן (ולכן הינו פסח-שבועות-סוכות ולא כפי שמקובל לסבור). לשני עניינים אלו כל מיני השלכות מבחינה הלכתית, אולם אותנו מעניינת כאן המשמעות הפנימית. כלל הוא, כי אפילו לנושא הלכתי 'יבש' יש רובד פנימי נסתר הנוגע לחיינו כאן ועכשיו. מה המשמעות העמוקה של מלכים ורגלים, ומה הקשר ביניהם?

נשים לב, שמלך הוא בבחינת ראש בעוד שרְגָלִים הם מלשון רַגְלַיִים. המלך מתפקד כ'ראש' העם הניצב מעל כולם ופוקד על כל האברים מלמעלה למטה; חגי העליה לרגל לעומת זאת מבטאים את 'הלך' רוחו של העם – כולל פשוטי העם המשמשים כ'רגליים' שלו – העולה ממקומות מגוריו לבית המקדש, מלמטה למעלה. בשתי מלים מבטאת המשנה שתי תנועות הפוכות, וכן את שתי השכבות הקיצוניות ביותר של העם. אך מה משמעות החיבור ביניהם, ומה פירוש הרעיון שהם חולקים 'ראש שנה' אחד?

מטוטלת הדיקטטורה והדמוקרטיה

מה משמעות הדבר כי א' ניסן הינו ראש השנה למלכי ישראל דווקא? פירושו שביום זה מסתתר לקח לגבי המודל היהודי למנהיגות. האנושות פיתחה שיטות משטר רבות וייצרה מנהיגים רבים. התורה אינה מבקשת להמציא מחדש את הגלגל המדיני, אך היא כן מבקשתלהעלות אותו – 'לשדרג' את חזון המשטר המתוקן כך שיכיל גם יסוד של קדוּשה.

העידן המודרני עומד בסימן קונפליקט בין שני דגמי שלטון בסיסיים: הדיקטטורה והדמוקרטיה. נכון לעכשיו, דומה שהמודל הדיקטטורי פשט לחלוטין את הרגל והאדם המודרני נטש אותו סופית לטובת הדמוקרטיה – שלטון העם דרך נציגים נבחרים. הדמוקרטיה אינה מאפשרת לאדם אחד לצבור כח מוחלט, ודואגת 'לבדוק את דופק' העם אחת לארבע שנים כדי לוודא שהשלטון מייצג אותו. קשה למצוא היום אדם שלא יברך על שינוי זה, ושלא מרגיש בר-מזל על שזכה לחיות בדמוקרטיה.

אלא שמבט ישר ונוקב מגלה שגם השיטה הדמוקרטית לוקה בכשלים מהותיים מאוד. מה מכשיר את האדם ברחוב, אותי ואותך, לקבל החלטות מדיניות, צבאיות וכלכליות? האם יש לנו דוקטורט ביחסים בינלאומיים או נסיון רב שנים בניהול ממשלות? להנהיג צריך מי שכשיר לכך, אך המנהיג הדמוקרטי אינו נבחר לפי כשירותו אלא לפי דימויו הפופוליסטי, לא מאוד שונה מכוכב רוק. הוסיפו לכך את מיגבלותיו הרבות של המנהיג: ראש ממשלה נבחר יודע כי ברשותו ארבע שנים קצרצרות בכדי להרים בהם מהלכים מדיניים (כאשר בנוסף עליו להתמודד עם כל ה'בלאגן' שהוריש לו הדייר הקודם במשרתו). אין לו שום אפשרות לפתוח במהלכים של עשרים או שלושים שנה למשל. מעבר לכל זה, נראה שנבחרינו, מרגע שהם עולים לשלטון, אינם מרגישים כלל מחויבות לייצג את העם או להוועץ עמו במשאלים, ומתפקדים בפועל כ'מיני-דיקטטורים' – מה שמעלה את השאלה מה בכלל השגנו? אכן, דומה שאלמלא הדיקטטורה היתה נושפת בערפה של הדמוקרטיה – בגללה כל ביקורת עליה נענית מיד במשפט "ומה עדיף, דיקטטורה?!" – היו הרוב מודים שמדובר בשיטה די גרועה.

מלך מפזז ומכרכר

ומה עדיף, דיקטטורה?! לא, אך זה לא פוטר אותנו מלחפש אפשרות שלישית שתוציא אותנו מהמטוטלת ותשלב את מעלות שני קצותיה. והנה, במשנה הנ"ל בדבר המלכים והרגלים – שאינה אלא קצה קצהו של מאגר עשיר של מקורות בנושא מנהיגות יהודית – מקופל בדיוק כזה חזון. שכן מהי דיקטטורה אם לא רודנותו של ראש המנותק מגוף העם ומתיימר להתנשא מעליו, ומהי דמוקרטיה אם לא 'הצבעה ברגליים' של תרבות ההמונים הצועדת חסרת ראש ונטולת חזון? חיבור הראש והרגליים של ניסן רומז על חיבור אפשרי בין הריבון והעם, שאינו מוכר בעידן המודרני.

המפתח לחיבור הראש והרגליים טמון בפסוקים הראשונים בתורה העוסקים במינוי מלך. מצד אחד מתייחסים הכתוב ל"מלך ככל הגויִם", כלומר למודל הסטנדרטי של מלך מאותה תקופה, ואומר "שום תשים עליך מלך". אולם מייד לאחר מכן הוא מציב שורה של 'רפורמות' שנועדו לשנות כליל את דמותו ומעמדו של המלך הזה: "לא ירבה לו סוסים… ולא ירבה לו נשים… וכסף וזהב לא ירבה לו מאֹד". מדובר במלך שסמכותו מוגבלת, מלך הכפוף לחוקה. שיאו של מיעוט המלך הוא בהוראה כי על המלך לשאת עמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו. מדוע? "לבלתי רום לבבו מאֶחיו". המלך היהודי כפוף בעצמו למלך-על – "מלך מלכי המלכים" – שביחס אליו חווייתו הבסיסית אינה של ריבון הניצבמעל נתיניו אלא של נתין הניצב לצד אֶחיו. קיומו של מלך-העל אליו כולם עולים יחדיו לרגל מאפס את ההיררכיה המעמדית ומציב את הראש בקומה אחת עם הרגליים. שויון זה מעוגן בחוקי התורה, שלצד הסמכויות הרבות שהם מעניקים למלך רואים בו כמחויב במצוות בדיוק כמו נתיניו. מגבלה זו דואגת לכך שמעמדו של המלך לא 'יעלה לו לראש' אלא להפך – שירגיש כל הזמן שהוא חלק מהרגליים. מדובר אם כן במערכת שילטונית שיש בה מן המונארכיה והדמוקרטיה גם יחד.

דמותו של מלך כזה התבטאה באופן השלם ביותר ברגע בו דוד המלך העלה את ארון הקודש לירושלים. באותה שעה, מתואר כי היה "מפזז ומכרכר" עם העבדים והאמות – רוקד בפשטות עממית ישירות מתוך רגליו. אכן, לפי הקַבלה השמחה הספונטנית של הרגליים שורשה מעל הראש – ברבדי הנשמה הנעלים שהראש השכלתן אינו משיגם. אשתו של דוד, מיכל, בזה לו בלבה על 'השתטות' זו, אך הוא מסביר לה: "ונְקַלֹתי עוד מזאת והייתי שָפָל בעינָי" – אני אולי ראש העם, אך אינני מרגיש את עצמי נעלה יותר מהרגל הכי נמוכה.

כתיבת תגובה