נתתיך אלהים לפרעה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מתוך מעין גנים לפרשת שמות. בעריכת איתיאל גלעדי.

לפני שעשה משה מופתים לפרעה נאמר לו: "ראה נתתיך אלקים לפרעה". בפשט, משה מצטווה 'לשחק אלקים' מול פרעה, מה משמעות הציווי הזה? המדרש[א] דן באדם העושה עצמו אלו-ה מול זה הנדרש 'לשחק אלו-ה', ומקבל כחות מיוחדים לשם כך. הטעם ל'משחק' משה כ"אלקים לפרעה" מפורש במדרש: "אמר לו הקב"ה למשה: פרעה הרשע עשה עצמו אלו-ה, שנאמר 'לי יאֹרי ואני עשיתני', לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלו-ה". משה מופיע כ"אלקים לפרעה" כדי לבטל את יומרת פרעה להיות אלקים בעצמו.

באמירת "לי יאֹרי ואני עשיתני" מתימר פרעה להיות אלקים בשני תחומים: הוא טוען לשליטה בטבע המציאות – ביאור המשקה את מצרים, ושעשה את עצמו – שהוא בנה את כחו ושולט בעצמו, וממילא אין לו ממה לחשוש. הבנת ההתמודדות עם טענה כזו נוגעת מאד לדורנו, בו מתימרת התרבות כולה להציב את האדם כאלו-ה שליט – המדע מתימר להבין את הטבע ולשלוט בו, ובמישור האנושי דמות המופת היא האדם ש'עושה את עצמו' (self made man). לפי המדרש, הרי שבדורנו על היהודי להתיצב מול התרבות הזרה כ"אלקים לפרעה", לערער את תוקפה, ומתוך כך לתקנה.

נעמיק מעט ב'משחק' היהודי כאלקים, במשמעיותיו ובסכנותיו:

והייתם כאלקים… טוב ורע

בחסידות[ב] שתי דעות הפוכות ביחס לצורך משה לנהוג כ"אלקים לפרעה":

מחד, מבואר שזו דרגת האלקיות הגבוהה ביותר של משה: משה מכונה "איש האלקים", אך שיא גילוי האלקות בכינויו "אלקים" ממש – הניתן לו כדי להתמודד עם שיא הקליפה – עם פרעה (היונק ממקור עליון, כדלקמן). מאידך, יש דעה שהצורך 'לשחק אלקים' הוא ירידה עצומה ומסוכנת למשה. יומרת האדם להיות אלקים היא מעשה הרשעים – ורק כדי להתמודד עם הקליפה מוטל על הצדיק להתנהג כך. לכן צריך הצדיק להזהר שלא 'יתפס' ביומרנות זו – משום שאם יתגאה בהופעתו כאלקים יפול בעצם הרשעות שעמה התמודד.

בפנימיות, שתי ההתיחסויות תלויות זו בזו: האדם או התרבות המציבים עצמם כאלקים מקבלים כחות משרש הקליפה הגבוה ביותר – מהאור האלקי עליו נאמר "אם צדקת מה תתן לו". באור עליון זה נדמה ה' הגדול מכל כאדיש ל'פרטים קטנים' בעולם שברא, ואזי הטוב והרע משתוים (והרע מסוגל לינוק – דווקא בשל חוצפתו – כח רב). התמודדות עם כחות אלו זוקקת כח אלקי עליון יותר – גילוי הכוונה שבבריאת העולם, בה אכפתי ה' למעשי התחתונים ומעונין דווקא בטוב ה'מפנה מקום' לבורא בעולמו. צדיק המופיע כאלקים זוכה לכח האלקי העליון ביותר, אך מאידך, תכונת האור האלקי המגלה את תכלית הכוונה – "דירה בתחתונים" – היא לשרות דווקא במקום הענוה והביטול לה'. כלומר: היכולת להיות "אלקים לפרעה" תלויה בענוה (כענות משה), ואם יזקוף האדם את הכח לעצמו ויחוש "אלקים" – יפול לקליפה, והאור האלקי – ייעלם.

האפשרויות ההפכיות של העמידה כ"אלקים" – בגאוה או בענוה – עולות מהמדרש עצמו. מחד, מלך החושב עצמו ל"מלך הכבוד" חייב מיתה: "בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים… התחיל שלמה אומר 'שאו שערים ראשיכם… ויבוא מלך הכבוד', אמרו לו השערים 'מי הוא זה מלך הכבוד'? אמר להם 'הוי' צבא-ות הוא מלך הכבוד סלה'… מיד שככו, אילולי כן בקשו לרוץ את ראשו". ומאידך, המדרש מלמד שה' נקרא "מלך הכבוד" בהיותו "חולק כבוד ליראיו", ומדגים דווקא משלמה: "מלך בשר ודם… אין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו, שנאמר 'וישב שלמה על כסא הוי' למלך'"[ג].

חלק אלו-ה ממעל ממש

מול המלך הרשע שעושה עצמו אלו-ה מתיצב הצדיק כ"אלקים", אך מול תרבות שעושה מכל אדם אלו-ה צריך להתיצב כל יהודי כאלקים, הכיצד? שש דוגמאות במדרש לכך שה' "חולק כבוד ליראיו" – חמש מציינות כחות להם זכו צדיקים, ואחת מתיחסת לתכונה שזכו לה כל ישראל: "מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הקב"ה. ומהו לבושו של הקב"ה? עֹז, שנאמר: 'לבש הוי' עֹז התאזר'. ונתנו לישראל, שנאמר: 'הוי' עֹז לעמו יתן'". לבוש בעֹז האלקי מתיצב היהודי כ"אלקים לפרעה" לפני העולם כולו. היהודי מופיע כאלקים, אך יודע וחש שהופעה זו היא לבוש בלבד, השאול מה'.

יהודי המופיע בעזות, כאלקים, מנצח את הקליפה האוטמת עצמה לבורא (באמירת "ואני עשיתני"), ועושה לה' "דירה בתחתונים" בלבו: "'ושכנתי בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד מישראל"[ד]. במצב זה כל יהודי נדמה כ"אלקים", כשה' מתגלה בו כ"עצמות ומהות שהלביש עצמו בתוך גוף".

בלשון התניא, זהו מעבר ממצב בו לבוש האדם (– החלוק של נשמתו) הוא אלקי, למצב בו מתגלה שהוא עצמו "חלק אלו-ה ממעל ממש"[ה]. והנה, מהציטוט בו פותח התניא – "משביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומר לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" – מובן שהשמירה ל"אלקים" שבאדם טמונה במודעות הנכונה ל"אלקים" זה:

לפי התניא יתפרש "תהי צדיק" כ'תהי אלקים', משום שהכח להיות צדיק נובע מהיות נשמת האדם "חלק אלו-ה ממעל ממש". האזהרה "היה בעיניך כרשע" היא תשובה למחשבת האדם כאילו הוא, מצד עצמו, צדיק כאלקים (– "צדיק הוי'"). בפנימיות, "היה בעיניך כרשע", אינו מתאר את האדם ללא החלק האלקי שנותן לו ה', אלא את כך שאומרים לו "צדיק אתה" (במשמעות "אלקים אתה") – דווקא כשהאדם חש כרשע העושה עצמו אלו-ה, ומכיר שהמחשבה שהוא "אלקים" היא שפלותו, הוא שומר את גילוי ה"אלקים" האמיתי בתוכו.

תשית לראשו עטרת פז

הוסבר שהיהודי משקף "אלקים" לשם נצחון על העושה עצמו אלו-ה באופן שלילי. אמנם, ראוי ששיקוף האלקות יהיה בעל ערך עצמי, ולא רק כלי המתגבר על גסות העולמות או הנשמות בה מוסתר ה'. אכן, חמש מהדוגמאות במדרש מתארות פעולות כ"אלקים" כלפי העולם: שלמה ישב על "כסא הוי'" לדון את העולם בצדק; ישראל לבושים בעֹז ה' כדי לנצח את המציאות; אליהו רוכב על 'סוס' ה' (– "בסופה ובשֹערה דרכו") כשעולה חי בסערה השמימה, כדי לגלות שהגשמיות רוחנית גם היא; משה עושה מופתים לשינוי המציאות ב"מטה האלקים", ואף נקרא בשמו של ה' – "אלקים" – כדי לגבור על פרעה.

הדוגמה הששית מתיחסת למשיח: "הקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח… 'תשית לראשו עטרת פז'". העטרה אינה מתיחסת לפעולת ה' בעולם, אלא ל"שעשועי המלך בעצמותו". בזכות הפיכת העולם ל"דירה בתחתונים" לה' יתברך, זוכה המשיח – ובעקבותיו כל יהודי – להשתתף בחויות הכמוסות בעצמות ה' ממש, שלמעלה מכל יחס לעולמות, ובכך לקיים את רצון ה' מראשית הבריאה: "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם".

[א] שמות רבה פרשה ח, א-ב.

[ב] ראה מגן אבות ונועם אלימלך ד"ה "ראה נתתיך אלהים לפרעה".

[ג] מהדוגמאות לכך שה' חולק מכבודו ליראיו, "כסא הוי'" הוא הנמוך ביותר, ולכן שלמה הוא הממצע בין אדם שהוא "אלקים" באופן חיובי לבין מלך העושה עצמו אלו-ה באופן שלילי, ובו מופיע מעין חשש נפילה מהכח האלקי ליומרת הקליפה.

[ד] ראשית חכמה שער האהבה פ"ו.

[ה] ואצל ה' החלק משקף את העצם כולו, שהרי "התופס בחלק מהעצם תופס בכולו".

השארת תגובה