סוד הפסים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

למה מרמזת כתונת הפסים של יוסף הצדיק.

מתוך מעין גנים, בעריכת איתיאל גלעדי

פסים בתנ"ך – התאפסות וריבוי

"כתנת הפסים" תופסת מקום מרכזי בסיפור שנאת האחים ליוסף ומכירתו. הביטוי "כתנת פסים" (או "כתנת הפסים") נזכר שלש פעמים: פעם אחת בציון העדפת יוסף על אחיו ("כתנת פסים"), ופעמיים במכירתו ("כתנת הפסים") – כשהאחים פושטים מיוסף את הכתנת, מטבילים אותה בדם ומביאים אותה ליעקב. חז"ל מיחסים לכתנת זו חשיבות רבה, ורואים בה את עיקר 'חטא' יעקב שגרם להשתלשלות מכירת יוסף, עד לירידת בני ישראל למצרים[1]. מה ענין הכתנת, הנשזרת שוב ושוב בסיפור? נעמיק מעט במשמעות כתנת זו:

ראשית, יש למצוא בתנ"ך דוגמאות נוספות ל"פסים" כדי לדעת כיצד לפרש את שרש המלה פס – פסס. חמש פעמים מופיע השרש בביטוי שאצלנו – "כתנת פסים" – שלש פעמים בפרשתנו ופעמיים כלבושה של תמר במעשה אמנון ותמר[2]. עוד פעמיים מופיעות מלים אחרות משרש זה – ומהן ניתן ללמוד על פירוש השרש: בפסוק "פסו אמונים מבני אדם" משמעות השרש היא "פסקו" או "אפסו" – כליון והתאפסות מוחלטים. לעומת זאת, בפסוק "יהי פסת בר בארץ" משמעות השרש הפוכה – שפע וריבוי גדול (ולפי פסוק זה יש שפרשו "כתנת פסים" ככתנת משופעת ורחבה, עשויה מבד רב). שני הפירושים (ההפוכים) – "פסים" כאיפוס ו"פסים" כריבוי – ינחו את ההתבוננות בכתנת:

יש – אין – יש

לשם הבנת הדברים נקדים 'ווארט' מהמגיד ממעזריטש: הקב"ה ברא את העולם 'יש מאין' והמגיד לימד שתפקיד הצדיקים ("ועמך כולם צדיקים") לעשות מעשה הפוך – להחזיר את העולם לאין, לעשות 'אין מיש'. כמובן, אין כוונת הרב המגיד לביטול העולם, הפיכתו לאין – ודי. שהרי, קיימת מטרה בעצם הבריאה. אלא, עומק הכוונה היא שמתוך איפוס המציאות הקיימת, נוכל לברוא מהאין מציאות חדשה וטובה יותר – מציאות של גאולה וגילוי אלקות.

לאור זאת, שני פירושי ה"פסים" רומזים לתפקיד יוסף הצדיק – עליו לאפס את המציאות ("פסו"), ולחדש מציאות טובה יותר, משופעת ברב ברכה ("יהי פסת בר בארץ"). במדרש דימוי נאה לכך – חז"ל דורשים "פסים" כ"פס [– כף] היד", ומפרשים שהכתנת "היתה דקה וקלה ביותר, ונטמנת בפס היד"ב. כתנת המתכווצת לנקודה אחת בכף היד, ולאחר מכן נפרשת שוב ככתנת רחבה ומשופעת מבטאת בדיוק את איון המציאות ובריאתה מחדש מנקודת האין הזו.

כח ופועל

קשר "כתנת הפסים" לסוד הכף – "פס היד" – רמוז גם בראשי התיבות "כתנת פסים". ראשי התיבות הללו רומזים בכלל ליכולת להחזיר מציאות לאין ולהוותה מחדש – היכולת 'לשחק' בין הכח לפועל. קיום המציאות תלוי ב"כח הפועל בנפעל" – הכח האלקי הבורא, ה"אין", הנמצא ב"יש" הנברא. החזרת מציאות לאין היא החזרת ה"יש" למציאותו שבכח – "כח הפועל" שבו. בריאת המציאות מחדש היא הוצאת מציאות טובה יותר מהכח אל הפועל. סוד הכף הוא הכח הנפשי של האדם להוציא מהכח אל הפועל את הטמון בו – כחה של כף היד, המבצעת ומוציאה לפועל את הטמון ביכולת האדם בכח.

לפי הקבלה רומזת האות כ לסוד הכתר[3] – לאין הפנימי המהווה את המציאות. ב-כ, בכתר, טמונה וגנוזה כל המציאות בכח, כרצון עליון ונעלם לברוא מציאות זו. סוד ה-ף – מילוי האות כף – הוא היכולת להוציא לפועל את הטמון בכח בעצם ה-כ (המילוי המעובר באות הוא העתיד להוולד בפועל).

עבודה בשמחה

כיצד מוציאים לפועל את הכח הנפשי של הכף? כיצד מחזירים את המציאות לאין ובוראים אותה מחדש, טובה יותר? הרבי מליובאוויטש מסביר שהדבר תלוי ביכולת לעבוד בדרך בה אין פגעי המציאות מזיקים לשמחה ולתענוג שבעבודה. אין זו התעלמות מהמציאות, אלא יכולת לזהות בפנימיות ה"יש" הרע של המציאות את ה"אין" המהווה מציאות זו – את "כח הפועל בנפעל". נקודת האין האלקית חיובית תמיד, וכשהאדם מזהה אותה ומתעצם עמה, הוא מחזיר את פגעי המציאות לאין ומסוגל לברוא מהאין מציאות חדשה.

העבודה בקו השמחה גם כשהמצב נדמה קשה – כהדרכת החסידות – משנה את המציאות ב'דרכי שלום', ללא מאבק קשה ומתיש בתקיפותו של ה"יש" הרע. עבודה זו היא דחיסת כל המציאות לכף היד, ופריסתה מחודשת וטובה יותר. על עבודה זו נאמר "טוב מלֹא כף נחת ממלֹא חפנים עמל ורעות רוח": 'נקודת הנחת' הפנימית במציאות קטנה ומצומצמת – שהרי היא נקודת "אין" – "מלא כף נחת", אך היא טובה יותר מהמציאות השלילית הרחבה – ה"יש" התקיף – "מלֹא חפנים עמל ורעות רוח". ועוד: "מלֹא כף נחת" הוא לא רק 'נעים' יותר, אלא גם מאפשר שליטה מוגברת במציאות, שהריהו "מועט המחזיק את המרובה" – נקודת ה'בכח' של כל הפרטים המופיעים 'בפועל'.

תכונת ה"כף" המתגלה בעבודת השמחה לא רק מחזירה את המציאות לנקודת ה'בכח' ומוציאה אותה שוב לפועל – היא גם מאפשרת לאדם להוציא לפועל את הטמון בכח בו עצמו. גלות מצרים, ואחריה כל הגלויות, היא חוסר יכולת להתבטא – כליאת התוכן הפנימי במיצרים שאינם מאפשרים להביאו מהכח אל הפועל. השמחה היא 'עולם החרות' ועליה נאמר "כי בשמחה תצאו" – בכח השמחה יוצאים מהמיצרים, וזוכים לגאולת הפנימיות הכלואה, לגילוי כל יכולות האדם ולהוצאתן מהכח אל הפועל. גילוי זה הוא עצם הגאולה.

יג מדות הרחמים

ה-כ רומזת לכתר, בו טמונה 'בכח' המציאות כולה. סוד הכף –ההוצאה מהכח לפועל – הוא ב-יג מדות הרחמים. יג המדות הן 'שערות הזקן' – המשכות אור מפני-פנימיות הכתר למציאות החיצונית – גילוי לפועל של הטמון בכתר בכח. נקביל בקיצור נמרץ יג סודות שלכף ליג מדות הרחמים:


א-ל
כח פועל
"א-ל" פירושו כח, כח להוציא מהכח אֶלהפועל.
רחום כתנתפסים "רחום" פירושו 'אהוב' – "וישראל אהב את יוסף… ועשה לו כתנת פסים".
וחנון כלילת יפי "וחנון" מרמז לסוד החן – שלמות היפי.
ארך כלל פרט המדה הרביעית ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, המכוונת כנגד המדה הרביעית במדות הרחמים.
אפים כוספרעה "אפים" רומז לדין פרעה (הבא לפועל בכח הכוס).
ורב חסד כהן פאר "ורב חסד" הו"ס כהנא רבא – "כחתן יכהן פאר".
ואמת כפתֹרפרח "ואמת" הוא אור הפנים – סוד ה"כפתר ופרח" בקני המנורה – "אל מול פניהמנורה יאירו…".
ונֹצר חסד כרתיפלתי כרתי ופלתי הם הסנהדרין ו"האורים-ותומים" המוציאים את התורה מהכח אל הפועל משרש ("מזל") נשמות ישראל – מזל "ונֹצר חסד".
לאלפים כמהפעמים "לאלפים" היינו הוספה בריבוי – כמה פעמים.
נֹשא עון כפרתפנים כפרת הפנים היא הבקשה לנשיאת העון.
ופשע כשרפסול ב"פשע" שני צירופים: שפע ו-פשע, כשר ופסול.
וחטאה כל פה מדת "וחטאה" מכונה 'פומא קדישא' – סוד הפה.
ונקה כתם פז ממזל "ונקה" יונק אור אמא, מקום הזהב (פז) –האהבה רבה שהיא "כמעלת הזהב על הכסף".

[1] בראשית רבה פד, ח.

[2] כתנת פסים של תמר היא לבוש בנות המלך הבתולות, סמל שמירת הברית, מדת יוסף. קנאה בכתנת הפסים והכתמתה בדם היא קנאה בשמירת הברית של יוסף, שעיקרה מצד יהודה, ה'נכשל' בפרשתנו במעשה יהודה ותמר. מעשה אמנון ותמר הוא גלגול מעוות של מעשה יהודה ותמר (ראה מלכות ישראל ח"ב מאמר "זאת קומתך דמתה לתמר").

[3] כ רומז לכתר, עולה עשרים כמנין כתר, וכן כ הוא מנין הספירות ב-ב פרצופי הכתר.

השארת תגובה