על רכילות ותקשורת – הרב יצחק שפירא

בתורה יש משהו חשוב יותר מאשר "זכות הציבור לדעת"…

"המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך"… אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר, כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת" (הלכות דעות לרמב"ם, פרק ו).

בעולמנו המודרני, שבו התקשורת תופסת מקום רחב כל-כך, צריך לחזור ולהסביר את הדברים הפשוטים הללו: מדוע באמת לא לספר על מה שאירע לפלוני? אם היה מדובר בדבר שקר, ניחא, אבל מדוע לא לספר את העובדות האמיתיות? והיכן "זכות הציבור לדעת"?

הרכיל העומד על הדם

בכדי להבין מעט את הפגם שברכילות, נשים לב לפסוק השלם בתורה: "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך" – חז"ל כבר עמדו על סמיכות הדברים: "עוון גדול הוא [איסור רכילות], וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך" (מדברי הרמב"ם שם). אך אין הכוונה רק להשתלשלות העניינים היכולה להגרם מן הרכילות, אלא לקשר מהותי יותר:בפנימיות, ההולך רכיל הוא כמי שעומד על דם חברו! וכפי שנסביר כעת:

נתבונן לרגע מה עומד בראשו של "צרכן התקשורת" הממוצע – המאזין לרדיו (הרגיל), הצופה בטלויזיה, והקורא את העיתונות (הגרועה). בדרך כלל, הלה רוצה "להיות בעניינים" – או כדי להרגיש כצועד בקצב-החיים, או משום שבאמת מעניין אותו לדעת על כל הדברים המתרחשים. לכן ברור שצרכני התקשורת מעוניינים בעיקרון בתקשורת אמינה ואובייקטיוית, וגם התקשורת מצידה, באופן רשמי, רוצה להיות כזו כמה שיותר (ולא נעסוק כאן בעיוותים ובמגמות מרושעות המסתננות לתקשורת, אם מעט ואם הרבה).

ובכן, מה כל כך רע בזה? הרי "על הנייר" לכאורה אין כאן מגמה שלילית?

אלא שכל המגמה הזו בעצם מנצלת את מה שקורה לזולת בכדי לייצר מזה חדשות. כאשר אני כל הזמן קורא ושומע ורואה על הפשע שעשה פלוני או על מה שאירע לפלמוני, הרי שאינני מתעניין באמת באנשים עצמם, אלא בדבר המעניין שקרה מסביבם. הנה יש כאן חדשות! הדמות שעליה מספרת לנו התקשורת הופכת להיות כלי בידיה בכדי לייצר את ה'מדיה'. כך, אם מישהו עשה משהו שאינו מעוניין לפרסמו והתקשורת "חושפת" אותו, הרי היא עומדת על דמו הנשפך ועושה מזה רווח. ביסודה של התקשורת המודרנית מונח הניכור והשימוש באנשים כדי לעניין אנשים אחרים. שטף הידיעות הזורמות מן התקשורת אל הקהל יוצר אשליהשל מעורבות. הקהל מתרגל להיות "כאילו" מעורב, אך באמת אם לפלוני כאב משהו הרי למי ששומע על כך לא ממש כואב, אלא שהוא "מרויח" הצצה לעולמו של הזולת.

כנגד כל זה עומדים הציוויים "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך": הרצון לדעת על מה שאירע עם פלוני צריך זהירות גדולה. אם אין כאן מגמה המביאה לידי תיקון, לעורר רחמים וקשר אמיתי – אזי העברת המידע מזיקה יותר מאשר מועילה.

ואהבת לרעך כמוך

על הגישה התורנית החיובית הצריכה לעמוד בבסיס החברה היהודית אנו לומדים בפסוקים הבאים: "הוכח תוכיח את עמיתך.. ואהבת לרעך כמוך" – היחסים בין אדם לחברו צריכים להתייסד על הערבות והמעורבות האמיתית, על האחריות לתיקון.

אם התקשורת הרגילה וצרכניה רוצים רק לדעת, להיות בעניינים, מתוך אובייקטיויות וניכור – הרי הקב"ה מצוה אותנו להתייחס אחד לשני באמת, לרצות בטובת רעך כמוך. לכן, אסור להיות "אובייקטיוי", אסור רק לרצות לדעת על מה שאירע לפלוני! אם אין אתה עצמך נוגע לענין – אם אינך הולך להגיש עזרה או להוכיח את פלוני (כדי לתקן), וגם אינך צריך לדעת כדי לשמור על עצמך – אזי אסור לך לדעת!

לפי התורה, אין ערך עצמי של "זכות הציבור לדעת". הערכים האמיתיים הם: זכות כל אחד מהציבור שלא ידעו עליו כ"אובייקט", וחובת הציבור להתייחס לכל אחד "כמוך". זהו הבסיס לחיי העם היהודי: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".

  • ●●

כצרכני תקשורת, מוטל על כל אחד ואחד מאתנו שלא לתת את ידו לתקשורת הקלוקלת שאינה מיוסדת על פי התורה. זאת מלבד הטומאה הגודשת כיום את מרבית כלי התקשורת – הרחוקים מאוד מהכיוון היהודי של "קדושים תהיו", וממלאים את הארץ זימה, ה' ישמור.

נצרוך ונתמוך רק בכלי התקשורת ההולכים בדרך היהדות, והאמונים על שמירה מלשון-הרע רכילות והוצאת שם רע. ברוך ה', תקשורת שכזו כבר קיימת היום, ועלינו לשמור עליה ולפתחה כראוי.

השארת תגובה