עצמותו של משה רבינו – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מעין גנים בעריכת איתיאל גלעדי.

פרשת תצוה נקראת בסמיכות ל-ז' אדר (ובשנה מעוברת, ז' אדר א') – יום הולדת ופטירת משה רבינו. והנה, למרבה הפלא, זו הפרשה היחידה (לאחר הולדת משה) ששם משה לא נזכר בה כלל. יש שפירשו את 'העלמות' משה מהפרשה כרמז להסתלקותו. אמנם, החסידות[1] מסבירה כי דווקא הפרשה ממנה נעדר שמו של משה היא הפרשה הקשורה ביותר עם עצמותו של משה רבינו:

שם האדם מאפשר לזולת להתיחס אליו – לקרוא לו או לדבר עליו. מצד האדם עצמו אין לשם כל חשיבות, וכשהוא נמצא בינו לבין עצמו אין הוא משתמש בשמו. ההתיחסות לאדם עצמו, ולא רק לשמו, מעידה על התיחסות עמוקה יותר – התיחסות לעצם האדם כמות שהוא, ולא לשם ה'מאיר' ומתגלה ממנו אל הזולת. כך, הזכרת משה רבינו בשם יוצרת מרחק, ומאפשרת יחס רק לחלק הגלוי של נשמתו. לעומת זאת, ההתיחסות הישירה למשה (ללא קריאה בשם) – "ואתה תצוה… ויקחו אליך" – היא פניה ישירה לעצם נשמתו.

בהעלמות שם משה הוא עולה ממציאותו בעולם הזה – בה הוא זקוק לשם כדי להתיחס לזולת – אל שרש נשמתו העליון. בשרש הנשמה העליון, ב'מזל' הנשמה, אין משה מוגדר בשם – זהו ה'אין' של נשמתו, העצם הגבוה מכל יחס והגדרה. אמנם, מכיון שמשה – ככל נשיאי ישראל – קשור בעצם לעם ישראל, אין בהסתלקותו מגילוי ממד השם (= משה) עזיבת הזולת. אדרבה, משה מעלה את העם כולו לדרגתו העצמית. הקשר מודגש בצווי ישראל להביא את השמן[2] דווקא "אליך" – אל משה – אף שלא הוא עתיד להשתמש בו.

"ואם אַיִן – מחני נא"

בזהר[3] נדרשת 'העלמת' שמו של משה מפרשת תצוה כתוצאה מאמירתו "ואם אַיִן מחני נא מספרך אשר כתבת", כשבקש מחילה על חטא העגל. "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה", ואף שה' נשא את החטא נתקיימה קללתו במקצת, ושמו 'נמחה' מפרשתנו. הוסבר שהעלמת השם מבטאת דרגה עצמית וגבוהה בנשמת משה, ולפי הזהר משתקפת בכך תגובה לחטא העגל, הכיצד?

בפנימיות, חטא העגל, החטא הגדול והעיקרי בתולדות ישראל, זוקק גילוי מדרגה עליונה, ממנה תמשך עליו מחילה. לשם תיקון חטא העגל צריך ישראל לעלות עד דרגת ה'אַיִן' של הנשמה – דרגה גבוהה ועצמית בה לא פגם החטא – ולהתעצם עמה. כלומר: 'מחית' שם משה מפרשתנו כתגובה על חטא העגל היא עליה לעצם הנשמה – ממנו נמשכת הכפרה לעם ישראל. אמירת משה תתפרש כך: "ואם אַיִן" – אם לנשיאת חטא העגל דרושה עליה לדרגת ה'אַיִן' – "מחני נא מספרך אשר כתבת"[4]. ה'אַיִן' אליו מעלה משה את ישראל הוא שרש נשמתם – ה"אַיִן מזל לישראל"[5]. שם מתגלה כי לא רק ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", אלא שישראל מעולם לא חטא וכל מעשיו נבעו מדבקות עצם נשמתו בה' וברצונו. זהו הגילוי העיקרי והעצמי שיתחדש בתורתו של משיח.

ובאופן נוסף: על המן נאמר "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". עלית משה ב'מחית שמו' היא חזרה ללידתו. מלידת משה עד שמצאה אותו בת פרעה (לאחר שלשה חדשים) לא היה לו שם, ורק נאמר בו "כי טוב הוא". ב"תורת משה" נתחדשו מצוות ועברות, אך בדרגת משה כ"טוב" מתגלה כיצד כל מעשי ישראל טובים תמיד – "אך טוב לישראל".

"ואתה תצוה" – תורה חדשה

פרשתנו נפתחת בשני פסוקים המהווים פרשיה בפני עצמה, שהיא המעבר מפרשת תרומה (– צווי המשכן וכליו) לפרשת תצוה (– צווי בגדי הכהונה). כל 'ממוצע' כולל שני קצוות, השייכים למחובר על ידו מלפניו ומאחריו. הפסוק הראשון בפרשה מדבר במשה רבינו, ה"שושבינא דמלכא", שתפקידו לקרב לישראל את ה' ולהשרות את שכינתו ביניהם. יעוד זה מתממש במשכן, הנקרא על שם משה – "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". פסוק זה מתחבר לצווי המשכן בפרשת תרומה. הפסוק השני מדבר באהרן הכהן, ה"שושבינא דמטרוניתא", שתפקידו לקרב ולהעלות את נשמות ישראל לקב"ה – דבר הנעשה בהעלאת נרות המנורה, שבפנימיות היא העלאת והבערת נשמות ישראל לה'. הפסוק של אהרן מתחבר, כמובן, לצווי בגדי אהרן ובניו שבפרשת תצוה.

עלה, שעיקר הופעת משה בפרשה היא בפרשיה הפותחת. כפי שהוסבר, הופעת משה ללא שם היא הופעה עצמית, העולה מ"תורה צוה לנו משה", בה יש זכויות וחובות לישראל, ל"ואתהתצוה" – תורת משיח המלמדת שישראל מעולם לא חטאו וכל מעשיהם נבעו מה'אַיִן' בשרש נשמתם, זכים וטובים. רמז לכך שפרשיה זו היא בגדר "תורה חדשה" – יחידה תורנית עצמית ושלמה – בפתיחתה וסגירתה: התורה כולה פותחת ב"בראשית" ונגמרת ב"ישראל", וגם פרשיה זו פותחת ב"ואתה תצוה" – העולה בראשית – ונגמרת ב"ישראל"!

תורה חדשה ומשיחית המלמדת שאין חטא בישראל היא 'תורה נשמתית', הנובעת מעצם נשמת משה (ולא נאמרת לו מבחוץ). קריאת משה בשם מגדירה אותו כדמות העומדת מול ה', וכשמשה עצמו מדבר מתוכו את התורה, אין שמו נזכר – אישיותו 'נעלמת' והוא מיצג רק את השכינה המדברת מתוך גרונו. אכן, בזהר[6] נדרש "ואתה" כיחוד ה-ו, גילוי האלקות, בתוך ה"אתה" של משה. מהגילוי של משה כי בשרש נשמתו מתיחד הקב"ה וכל דיבוריו הם דיבורי ה', הוא מסוגל לגלות זאת גם לגבי כל יהודי, ולברר כי כל מעשי היהודי הם פעולות ה' המתלבש בתוכו ופועל דרכו – לגלות כי "השכינה שורה בישראל".

"ואתה תצוה" – מאמר סתום

המגיד ממעזריטש מציין עוד נקודת יחוד לפרשיה בה דנו, המתקשרת לדברים שהוסברו: בפרשיה זו לא נזכרו דבור או אמירה של ה' אל משה (שלא כלשון הרגילה – "וידבר הוי' אל משה" או "ויאמר הוי' אל משה"). משום כך, אומר המגיד, היחס בין צווי זה לשאר צוויי המשכן דומה ליחס המצוי בעשרת המאמרות בהם נברא העולם – היחס בין ט המאמרות בהם נאמר "ויאמר א-להים",  לבין המאמר הראשון – "בראשית ברא א-להים". הגמרא מלמדת כי "בראשית נמי מאמר", אך הוא "מאמר סתום" החסר את לשון האמירה. במאמר זה כלל ה' את כל שאר המאמרות בהעלם, וממנו הם יוצאים ונפתחים לגילוי – זהו המאמר התמציתי עליו נאמר "והלא במאמר אחד יכול להבראות".

כך גם פרשית העלאת הנרות, החסרה לשון אמירה או דבור, היא ה"מאמר סתום" של המשכן, הכולל את עיקר ותמצית ענינו. כיצד? המגיד מסביר שדבור הוא ירידת צווי ה' עד לגילוי מוחלט – דבור מודע וגלוי המנהיג את העולמות (כ"דבר אחד לדור"). לעומת זאת,אמירה מורה שהצווי עוד מכוסה, ומגיע רק לדבורי הלב (– "לך אמר לבי"). זהו דבור נסתר, "אותיות המחשבה" שמאירות רק לנשמות, אך עדיין בגדר של מחשבה מודעת ומוגדרת. אמנם, ללא לשון דבור או אמירה, הצווי הוא הארה עליונה ועל-מודעת – כזו שאינה מתגלה במודע כמחשבה או דבור. במנורה מתגלה 'מודעות טבעית' של הקב"ה – פעולה 'ממילאית' של השראת שכינה, שאינה נתפסת בכלי הביטוי הרגילים, זהו עצם גילוי האלקות[7] – ה"מאמר סתום" שהוא תכלית כל כוונת המשכן.

גילוי פלאי זה קשור להעלאת הנרות, ולנר המערבי בו "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"[8]. כלי המקדש ובגדי הכהונה מיועדים לכפרה, אך המנורה אינה מכפרת – היא מעידה על השראת ה' בישראל, ומגלה שאין צורך בכפרה, משום שכל מעשי ישראל נובעים מהשראת השכינה בנשמתם.

[1] ראה קדושת לוי בריש פרשתנו.

[2] והשמן מסמל את ישראל עצמם, כמבואר באריכות שמות רבה בריש פרשתנו.

[3] ח"ג רמו, א.

[4] וביותר יומתק לדעת המפרשים שחטא העגל הוא 'כפירה' ב(דמותו הגלויה של) משה, ולא בה' עצמו. לכן, העליה ל'אין' של משה – בו לא פגע החטא – מאפשרת מחילה על החטא, ולאחר מכן המשכת אמון חדש ועמוק יותר במשה רבינו.

[5] שבת קנו, א. ופירש הבעש"ט שה"אַיִן" הוא המזל – שרש הנשמה – של ישראל.

[6] ח"ב קעט, ב.

[7] יש להתבונן כי הדבור מקביל להנהגת העולמות, האמירה לגילוי לנשמות, ורק הצווי ה'ממילאי' הוא עצם גילוי האלקות – שהוא הוא תכלית כוונת המשכן, וד"ל.

[8] רש"י (על פי המכילתא) ויקרא כד, ג.

השארת תגובה