עקבות משיחך – יוסף פלאי

על יוסף ויהודה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

פרשות השבוע העוסקות ביוסף ואחיו הן הזדמנות טובה לעסוק במשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. נפתח ביוסף הצדיק, שהוא ה'אב טיפוס' למשיח בן יוסף.

על יוסף ניתן לומר שהוא פשוט 'מוצלח' בכל העניינים. מחונן ומוכשר, יפה תואר ויפה מראה, מוצא חן בעיני כל, חכם ונבון, מפענח נעלמים ופותר חלומות, גאון כלכלי ומושל בחסד. אישיות יציבה ובוטחת, מופת למי שעומד בניסיון ואינו נכשל, ולא לחינם הוא היחיד שזכה לתואר 'צדיק', "צדיק יסוד עולם" ושומר הברית. אמנם אין זה צדיק שעסוק רק ב"עולמות העליונים", אלא כולו חפץ להשפיע על המציאות, להגשים ולאמת את החלומות הגדולים בעולם המעשה על פי תכנית ברורה ולתקן את העולם, פשוטו כמשמעו. "חכם הרזים" הזה אוהב לעסוק גם בתיאוריות מופשטות וגם במדע יישומי ובמנהל עסקים… על כן, מכל האחים נראה שיוסף, "נזיר אחיו", הוא המועמד המתאים ביותר למלוכה, ואכן הוא המלך-בפועל בממלכת מצרים האדירה במשך שמונים שנה!

משיח-בן-יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. וכך עולה מן הספרים הקדושים שמשיח בן יוסף הוא דמות פלאים של צדיק עליון, כזה שכל מעיינותיו בגילוי התורה וסודותיה ורצונו לשנות את המציאות ולהצעיד אותה לקראת גאולה. כידוע, היו מבין גדולי ישראל במשך הדורות שנאמר עליהם שהם משיח בן יוסף שבדורם, והבולט שבהם הוא האר"י הקדוש, מגלה סודות התורה בחכמת אלוקים מופלאה. והפועלים בדרכו של משיח בן יוסף בדורות עקבתא דמשיחא הם "אנשי אמנה" העוסקים בתורה ובבניין ירושלים בקדושה באתערותא דלתתא, כמסורת המקובלת בזה בשם הגר"א.

סכנת מוות

אולם דרכו של משיח בן יוסף איננה קלה. הדבר הבולט ביותר במשיח בן יוסף הוא סכנת המוות המרחפת מעליו; בכמה מקומות נאמר במפורש שהוא יהרג במלחמה עם אומות העולם ומספד כבד יהיה עליו, ובמקומות אחרים נאמר שאנו מתפללים עליו שלא ימות, ושמשיח בן דוד מציל אותו ממוות. מהי המשמעות של כל זה?

משיח בן יוסף אינו מצליח להגשים את חלומותיו בשלמות, במיוחד כשהוא צריך להלחם ולהאבק עם כוחות הרוע העומדים בתוקף על שלהם. המיתה מתחילה בעצם התסכול על חוסר ההצלחה, וכשלבסוף הוא נפטר מן העולם נותר חלל ריק, וגדול הוא השבר כגודל הציפיות שנכזבו. האור הגדול, רצונו החזק להשפיע על המציאות, לא התקבל יפה בכלים ולא נתפס היטב בעולם, ונראה שבינתיים היתה זו אפיזודה חולפת, כוכב שביט שהאיר ונעלם.

ביתר עומק: הדמות הזוהרת של הצדיק עדיין אינה גאולה לעולם. צריך שהשפעתו תיקלט היטב והמציאות כולה תשתנה ותתהפך לטובה, וזה כבר לא פשוט. הדמות ה'יוספית' באה אל העולם מלמעלה למטה, אבל מתברר ש"תכל'ס בשטח" המציאות כאן למטה לא נענית לחלומות הגדוליםוהעם לא הולך עם אותו הצדיק. אדרבה, דוקא הדמות של הצדיק יוצרת לכאורה בעיה, מפני שהיהודי הפשוט אומר לעצמו: "אני הרי אינני צדיק מופלא שכזה, ויודע אני את נגעי נפשי המועדת לנפילות". הוא אולי מאמין בכוחו המופלא של הצדיק אבל אין לו אמון בעצמו, וכשאין אמון מגיע היאוש. הצדיק נותר למעלה ו'עמך-ישראל' נותרים אבודים בגלותם.

לאחר מותו של משיח בן יוסף המצב עלול להחמיר יותר: מהספיחים של הצדיק האמיתי צומחים אנשים שהם חיקוי לדמות הצדיק ויש בהם משהו מכוחו; גם הם אנשים חזקים ומלאי עוצמה הרוצים לשנות את המציאות ולהגשים בה את חלומותיהם, אך אבוי, במקום לדבר בשם ה' ולייצג אותו בעולם, כיוסף הצדיק "אשר רוח אלוקים בו" – הם אומרים "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ורוצים להשכיח שם שמים. במקום הצדיק עולה למלוכה הרשע מצאצאיו של יוסף שכוחו טמון בו, המשך מעוות שלו, מעין קריקטורה (ואולי נאמר 'מוטציה'), כירבעם בן נבט וכאחאב שהיה גנוז בהםניצוץ משיח בן יוסף, כדברי המקובלים (וכיוצא בזה דברי הראי"ה קוק בזמנו על התנועה הציונית החילונית).

המוֹצָא

בכדי להציל את משיח בן יוסף ממות חייבים לחבר אותו עם משיח בן דוד. שהרי בסופו של דבר, מלכות יוסף היא רק הקדמה נצרכת למלכות יהודה, "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבא שילה".

בדוד המלך, מזרע יהודה, יש משהו שיוצר הזדהות עמוקה ואמיתית של העם; לא רק השתאות לנוכח איש פלא אצילי שאין לנו השגה בו, אלא תחושה שעם כל רוממותו של המלך הזה יש בו משהו מאודאנושי, והוא הוא "לב כל קהל ישראל".

יהודה ודוד לא נקראים צדיקים כיוסף, אלא טיפוסים של בעלי תשובה. יוסף אינו נופל גם בניסיון הקשה ביותר – אבל יהודה ודוד כן נופלים אך יודעים את הסוד כיצד לקום, הם יודעים להודות, לומר "חטאתי לה'" ולעשות תשובה. יהודה ודוד אינם באים לתקן את המציאות מלמעלה למטה, הם המציאות עצמה ועל כן פניהם כלפי מעלה בתפילה תמידית אל ה', "ואני תפילה", מתוך תחושה קיומית של הזדקקות לה' הסומך נופלים. יוסף משפיע וכובש ומאיר כלפי חוץ – ודוד חי כל העת בתחושת שפלות,"והייתי שפל בעיני", תחושת חסרון וריקנות המתמלאת רק ברחמי ה', כלבנה שאין לה מעצמה כלום. על כן, דוד המלך הוא המייצג את כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, והוא הזוכה בכתר מלכות לדורות עולם – מלכות הקשורה לעם בקשר עצמי. כמובן, בעל התשובה, השפל בעיני עצמו, כופף עצמו לפני הצדיק ומקבל ממנו; יהודה מקבל את השפע מיוסף ורק מתוך כך הוא עצמו עולה למלוכה.

משיח בן דוד כולל באופן מופלא את שתי הדמויות גם יחד. כיוסף הוא מגלה חכמת אלוקים ורזי תורה לכולם, כיוסף הוא משפיע על המציאות בעוצמה אדירה ומעצב אותה מחדש, כדוד הוא חש תלות מוחלטת בה' המחיה אותו בכל רגע, שכן מצד עצמו הוא נֶפֶל, "בר נפלי", וכדוד הוא כולו תפילה וכל אחד מישראל רואה בו את עצמו. כמסופר על מורנו הבעל שם טוב, מגלה אורו של משיח בעולם, שר' אלימלך מליזנסק ראה בחזיון את הבעש"ט כשהוא עומד על ראש ההר ומפיל עצמו מן ההר "ונעשה ששים ריבוא ניצוצות לכל אחד ואחד מישראל"…

גם כיום, עלינו ללכת בדרך הזו, היא דרך המלך. ומובטחים אנו שעץ יוסף ועץ יהודה יהיו לאחדים, ובראש כולם "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם".

השארת תגובה