עקדת אברהם ויצחק – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

לפי הקבלה עקדת יצחק היא התכללות בין אברהם ויצחק.

מעובד מדברי הרב ע"פ מעין גנים לפרשת וירא. נדפס בעלון הרכבת נוסעת

בסיום פרשתנו חלה 'עלית מדרגה' בעבודת אברהם אבינו. חיי אברהם עד לעקדה הם הסיום המוצלח לשליחותו הראשונה (שהיתה 'עלית מדרגה' ביחס לכל עבודת ה' הקודמת שלו, כנ"ל בסוף פרשת לך לך) – "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". תכלית היציאה מחרן לארץ ישראל מומשה, אברהם פרסם אלקות בארץ, והוא אף זכה לפרסום טבעו בעולם ולבן (מימוש ה"להנאתך ולטובתך" שבהליכה זו). העקדה היא שלב חדש, הפותח שוב בצווי בסגנון של שליחותו הראשונה: "ולך לך אל ארץ המֹריה… על אחד ההרים אשר אֹמר אליך   ".

בקבלה ובחסידות מבואר שתכלית העקדה היא התכללות בין אברהם ליצחק בנו – 'לעקוד' את תכונותיהם של אברהם ויצחק זו עם זו. אברהם הוא איש החסד, מידתו היא חסד ובמידה זו הוא משפיע לכל, בנסיון העקידה "מקבל" אברהם מיצחק את מידת הגבורה-יראה – "עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה". במקביל, גבורותיו של יצחק מתמתקות ומקבלות ממידת החסד של אביו אברהם. בגבורותיו של יצחק מתגלה אהבה, אין זו אהבה זורמת כמים אלא "אהבה כאש", אהבה בוערת השואפת לדבקות בה' אשר את כח בעירתה מקבלת מגבורותיו של יצחק.

כמו כן, יצחק מקבל את הכח לפעול במציאות – ללדת ילדים כתוצאה מהתכללות זו: בפנימיות, תכונת הגבורה המוחלטת של יצחק היא נשית מדי – כמבואר בקבלה ש"בנין המלכות [– האשה] מן הגבורות" – ואין בו כח גברי ללדת. רק התכללות מדת החסד בנשמתו מאפשרת לו להתחתן וללדת ילדים.

בעומק יותר, מתוארת עקידת יצחק כעקידה וחיזוק הקשר בין אברהם האב ויצחק הבן: בהתבוננות בפשטות הכתובים נראה שאברהם כאב היה יותר קשור לישמעאל מאשר ליצחק. ראשית אנו פוגשים זאת עוד לפני הולדת יצחק בבקשת אברהם לה': "לו ישמעאל יחיה לפניך", לאחר מכן אנו רואים שהנסיון הקשה ביותר שהיה לאברהם לפני העקדה (מתוך ראיה של סדר עולה ברמת הנסיונות) הוא קיום רצון שרה (ע"פ הוראת ה'): "גרש את האמה הזאת ואת בנה", ועד כדי-כך שלאחר שה' אומר לאברהם "את בנך, את יחידך אשר אהבת" ישנה עדיין אפשרות מבחינת אברהם שמדובר בישמעאל.

נסיון העקדה מהווה עבור אברהם מעין "משפט שלמה": הדרישה להעלות את יצחק לעולה מעוררת באברהם את רגשותיו האמיתיים כלפי יצחק.

לאורך פרשת העקדה מוזכרת כמה פעמים הליכתם של אברהם ויצחק יחדיו, הליכה המבטאת את ההתקרבות וההתאחדות ביניהם, כאשר הפעם המשמעותית ביותר היא החזרה יחדיו לבאר שבע. לאחר חזרה זו אברהם מכיר ביצחק כממשיך דרכו, דואג לחתונתו (מעין הסכמה ותמיכה בהבטחת ה': "כי ביצחק יקרא לך זרע") ונותן ליצחק את כל אשר לו.

הכרה משמעותית של אברהם ביצחק כממשיך דרכו מתבטאת באמירת ה' לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה", עד עתה אברהם סימל את מידת החסד ויתכן שהזדהותו עם תכונה זו מנעה ממנו להכיר ביצחק – בעל מדת היראה – כממשיך דרכו, עתה במהלך ה"עקדה" אברהם זכה גם לחלק ממדת היראה של בנו יצחק.

מוסבר בתורת החסידות כי ישמעאל קיבל מאביו אברהם את מידת החסד, אך זו נבנתה אצלו בצורה לא-מתוקנת ולא מבוררת; חסדו של ישמעאל נקרא 'חסד דקליפה', השפעה – אך השפעה מקולקלת. כל מידה בקדושה צריכה להכלל גם במידה הפכית כדי לבוא לידי ביטוי בצורה מאוזנת ומתוקנת, ניתן אולי לומר כי גם אצל אברהם – כל עוד מידת חסדו לא באה לידי התכללות במידת הגבורה, חסרה שלימות בעבודה, ולכן הוא מעדיף את ישמעאל (שדומה לו יותר – בחיצוניות). רק לאחר העקידה, בה מתגלה באברהם גם מידת הגבורה-יראה, הוא זוכה לאיזון ושלימות אמיתית – ומתוך כך להכרה האמיתית ביצחק כממשיך דרכו.

כאמור, בסיפור העקדה בולט בעיקר התהליך אותו עובר אברהם – רכישת מידת היראה והגבורה, ואילו השינוי ביצחק – רכישת מידת החסד אצלו – פחות בולט לעין.

שינוי זה יתגלה בעז"ה לעין כל לעתיד לבוא – כאשר יצחק יתגלה כאב האמיתי של עם ישראל – "כי אתה אבינו". אז יזכה יצחק למילוי הצמאון שב"אהבה כאש" ולהפיכתה ל"אהבה בתענוגים" מלאת צחוק ושעשוע.

השארת תגובה