פקחות אנושית או בחירה אלקית – הרב יצחק שפירא

רק "האיש אשר יבחר ה' – הוא הקדוש".

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי… ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" – "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן… וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש" (רש"י).

טענתו של קרח היא ש"כל העדה כולם קדושים", ולכן כולם ראויים לעמוד בראש, לכהונה ומלכות. ממילא, טוען קרח, הראשים צריכים להבחר על פי "מפתח" מסוים של כישורים ומעלות, ואין זה הוגן שמשה ואהרן נוטלים לעצמם ולמשפחתם את כל השררות. קרח היה לא רק פיקח, אלא גם בעל רוח-הקודש – הרואה את מי שיעמוד מזרעו – ומתברר שלמשפחתו יש נטיה מיוחדת לנבואה והשראה עליונה, וממנו יצא שמואל הנביא הגדול. אם כן, קרח הוא איש-המעלה הראוי לקבל תפקיד בכיר בהנהגה!

זוהי טענתו של קרח, אך מהי טעותו?

אשר יבחר ה'

לקרח יש באמת כישורים מצוינים. הוא ממשפחה חשובה ומיוחסת, הוא חכם ובעל רוח-הקודש, דוגמא למופת של מיזוג החכמה והנבואה. לכן, אם אנו היינו צריכים לבחור בכהן או במלך, אי אפשר היה להתעלם ממועמד רציני כזה!

אלא שכאן לא אנחנו מחליטים. זוהי בחירה של הקדוש-ברוך-הוא, כדברי משה רבינו: "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו". הבחירה של ה' אינה באה לגלות מעלות מסויימות שלא הבחנו בקיומן – לומר: הנה פלוני ראוי להבחר מפני שבאמת הוא צדיק וחכם מכולם וכדו'. אם זוהי משמעות הבחירה, היה באמת מקום לדרוש ולהבין על מה ולמה נבחר דוקא פלוני ולא אלמוני. אבל ה' בוחר ב"בחירה חפשית" לגמרי, בבחירה הנובעת מן החופש העליון שאין עליון ממנו.

כאשר ה' בחר במישהו להיות כהן, אין זה אומר שיש בו מעלה מיוחדת. אם כן, העיקר הוא עצם הבחירה האלקית – בחירה הבאה לידי ביטוי בתפקיד המוטל על הכהן, "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו". מצד המעלה, יכול להיות שהכהן יהיה עם-הארץ, ואז יש כאלה שראוי לכבדם יותר ממנו, "ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג, א) – אבל רק הכהן הוא שנבחר להיות כלי-שרת, ולכך לא יגיע התלמיד-חכם לעולם, כל כמה שיעלה במדרגות החכמה והיראה.

ואותה הבחירה האלקית, היא היא הנותנת לנו את החיות, השמחה והטעם – כי הקב"ה מתערב כאן ומגלה את רצונו ובחירתו. כשם שהקשר האמיתי בין בני-זוג הוא בהיותם בוחרים זה בזה.

כולם שוים ואחד נבחר

השראת השכינה בישראל באה דוקא בדרך של בחירה מיוחדת – בחירה באנשים מסוימים, בחירה בזמנים מסוימים ובמקומות מסוימים – כדברי משה רבינו למאתים-וחמשים נשיאי העדה: "אמר להם, בדרכי הגוים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה ואין כולם מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה?!" (רש"י).

באמת אין כל הבדל בין מאתים-וחמשים האנשים לבין אהרן הכהן. כולם באו לעבוד את אותה העבודה עצמה, באותן הכוונות ובאותם התנאים. ההבדל היחיד הוא במי בחר ה', "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".

זהו גם פשר האות במטה אהרן. מבחינה פיזית כל המטות שוים לגמרי, לכולם יש את אותו הסיכוי לפרוח, וליתר דיוק: לכולם אין סיכוי לפרוח. אך מטה אהרן פורח מפני ש"האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". ביחס להשראת שכינה, לדבקות בקודש העליון, כולנו כעצים יבשים, והסיכוי היחיד לפרוח וללבלב הוא על-ידי הבחירה האלקית. וגם כשהמטה פרח, הוא לא נהפך לעץ, אלא למטה פורח, מקל ככל המקלות שבו מופיעה הבחירה האלקית בפרחים ושקדים.

ממלכת כהנים

בחירת ה' בכהנים אינה כברירת "אוכל מתוך פסולת" חלילה. בחירה זו אינה פוסלת בכהוא-זה את שאר ישראל. אדרבה, כאשר ה' בוחר בכהנים מתוך ישראל, מתרומם העם כולו. כעת נהפכים כל ישראל להיות "ממלכת כהנים" ממש – כי ה' מתייחס אליהם, בוחר מתוכם כהנים לעבודתו ובזה נותן משמעות לכל העם כולו, שהרי הכהן לא נבחר לעצמו אלא לשרת ולעבוד עבור כולם! ממילא, כאשר נבחר הכהן מתוך ישראל, נבחרים גם ישראל להיות "ישראלים". כולם נבחרים. אילולא הבחירה האלקית, היה הכל "סתמי" וללא רוח-חיים של ממש, אך כעת הכל הופך להיות מואר בהתייחסות אלקית ישירה: "יאר ה' פניו אליך".

כל היהדות, כל התורה והמצוות, סובבים על ציר הבחירה האלקית. ה' בחר בנו מכל העמים, בחר באהרן ובבניו, בחר בדוד ובזרעו, בחר בירושלים ובהר המוריה. רק מכח הבחירה הזו אנו יכולים לקלוט, כאן בעולם הזה, את הקדושה האלקית המוחלטת והאין-סופית. דרך נקודות הבחירה המיוחדות, שופע אור ה' אל כל הסובב, אל כל ישראל ואל העולם כולו.

השארת תגובה