פרשת אחרי מות לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: הדרך לבטוי האהבה

"ראשון" פותח ב"אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימֻתו" – איזה ממד של חסד ניתן למצוא בפסוק קשה זה? רש"י מביא את משלו של רבי אלעזר בן עזריה על ההפרש בין רופא שהזהיר את החולה שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב, לבין מי שהזהירו לבל יעשה זאת שלא ימות כדרך שמת פלוני – "זה [האחרון] זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר 'אחרי מות שני בני אהרן'". לפי זה, איזכור המות – עם הקושי והתקיפות שבו – נובע מאכפתיות אמיתית לחיי המוזהר, זו הגבורה שבחסד, תקיפות הבאה מתוך אהבה כנה ואמיתית (ודווקא רופא המזהיר כך ראוי לכינוי "רופא ידיד"). הזירוז היתר באזהרה זו – הנאמרת אל אהרן הכהן – אופייני לכהנים הזריזים, אנשי החסד המצטיינים ב"זריזותיה דאברהם" (והדבר מזכיר את הזירוז ב"ראשון" של פרשת צו).

ועוד, בפסוק אין כל איזכור לחטא בשלו מתו בני אהרן, אלא רק לרצונם העז להתקרב אל ה' – נדב ואביהוא רצו להתקרב אל ה' באהבה רבה, אך לא ידעו כיצד לעשות זאת באופן הראוי (וכלשון בעל אור החיים הקדוש – שהוא המדייק כי בכאן לא נזכר חטא בהקשר למות בני אהרן – על פסוק זה: "דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה', פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן"). על רקע זה באה הפרשה ללמד כיצד ראוי לבטא את האהבה לה' וכיצד להתקרב אליו באופן רצוי. גם בענין זה, הלימוד איך להתקרב אל ה' ולאהוב אותו הוא בבחינת גבורה שבחסד – הוא מציב את הגבולות הנדרשים לביטויי אהבת ה', מסייג ומאפק אותה. הפרשה מלמדת את אהרן כי אין לבא בכל עת אל הקדש, וכי ישנו סדר מסודר לכניסה אל ה' – "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (בפנימיות, מורה הדבר לאהרן – השושבינא דמטרוניתא, המעלה את נשמות ישראל ליחוד עם ה' – כי צריך להגיע ליחוד זה דרך המלכות, המכונה "זאת", בה יש משטר מסודר וזמן קצוב לכל דבר וענין).

[סוד ה"זאת" – "בזאת יבא אהרן אל הקדש" – מרמז גם לדברי אדמו"ר הזקן על הפסוק "וזאת לפנים בישראל". אדמו"ר הזקן באר כי כל העליות המסודרות של הנשמה – המכונה "זאת" – המפורטות בקבלה (עליות בדרך החיים בכלל, ועליות בסדר התפלה בפרט) היו נכונות רק "לפנים בישראל". הסדר המדורג הזה שייך רק לנשמה שזו לה הפעם הראשונה בעולם, בטרם נתלכלכה בחטא ובטרם נתגלגלה ובאה לצורך תיקונים שונים למציאות (כך מפרש האר"י בענין הסדר של "בן חמש למקרא", כי סדר זה שייך רק ל"נשמות חדשות", ואיננו נכון לנשמות שחזרו בגלגול לעולם הזה). לפי זה, הסדר של "בזאת יבא אהרן אל הקדש" שייך לנשמה נקיה וחדשה – ראשוניות זו של הנשמה גם היא בסוד החסד (רמז להופעת ה"זאת" בסדר העבודה של פרשת אחרי מות נמצא כבר ב"ראשון" של פרשת מצורע, שיש הקוראים לה פרשת "וזאת תהיה" – זו הכנה לכך שהפרשה הבאה "תהיה" סדר עלית ה"זאת").]

בפסוק השני של הפרשה מפורש כי על אהרן לבא אל הקדש כשהוא לבוש בגדי בד בלבד – ארבעה בגדי לבן. הלבן הוא צבע החסד (כנ"ל ב"ראשון" של פרשת תזריע; כאן נתקן לגמרי צבעם הלבן של הנגעים ונעשה לבגדי לבן של הכהן הגדול). חז"ל אומרים כי בעת כניסת אהרן אל הקדש אל לו ללבוש בגדי זהב, כי בזהב השתמשו למעשה העגל ו"אין קטגור נעשה סנגור" – המטרה היא עשית אהרן לסנגור הממליץ אך טוב וחסד על ישראל, כמיכאל השר הגדול הממונה ללמד זכות על עם ישראל (וכמו כהן גדול, גם מיכאל מקריב קרבנות – הוא מקריב את נשמות הצדיקים על המזבח העליון). ענינו של של הסנגור הוא כמובן חסד, וכמתבטא בכך שמיכאל הוא ראש כל מחנות מלאכי החסד. האר"י מבאר שארבעת בגדי הלבן של הכהן הגדול מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה וארבעת בגדי הזהב של הכהן הגדול מכוונים כנגד אותיות שם א-דני. שם הוי' ב"ה מאיר בספירת החכמה – בסוד "הוי' בחכמה" – שהיא שרש החסד (בה מתפשט שם א-ל, בסוד "א-ל נהירו דחכמתא", וד"ל).

בהמשך "ראשון" מפורשת עבודת יום כיפור. העובדה שה' נותן לעמו יום של סליחה וכפרה על כל עוונותיהם היא החסד הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת (ושוב, גם בהקשר זה, יש סייגים והגדרות לאופן בו ניתן לזכות ולקבל את החסד הזה – אנו נדרשים ל-ה עינויים, המכוונים כנגד ה הגבורות הבונות את הכלים, שרק באמצעותם ניתן להכיל את אור החסד האלקי העצום הזה). "ראשון" כולל בתוכו את כל היקפי הכפרה של יום כיפור – את כפרת הכהן על עצמו ועל ביתו, את כפרתו על שבטו ואת כפרתו על עם ישראל כולו – ועל אף שטרם נסתיימה עבודת היום, הרי ממד החסד שביום זה נכלל כולו ב"ראשון".

העבודה המיוחדת והפלאית ביותר ביום כיפור היא הטלת הגורלות על שני השעירים. בחסידות מבואר כי מה שנראה לעינינו כגורל בין שני דברים זהים לגמרי מבטא את הבחירה העצמית של ה' באחד מהם – בחירה שאיננה מושפעת משום שקולים חיצוניים לעצמות ה' (ואף לא שיקולים רגשיים או שכליים) – וכלשון הפסוק: "בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו". ביום כיפור, בבחירת השעיר לה', מתגלה בחירתו העצמית של ה' בעמו ישראל – התקשרותו ואהבתו העצמית של אלינו (ורמז לאהבה העצמית שבגורל: ראשי התיבות "בחיק י וטלאת הגורל" הן ביאה – קשר האהבה העצמי בין איש לאשתו). גם הגורל השני, על השעיר לעזאזל, מבטא אהבה גדולה של ה' לישראל – במציאות העולם הזה, בו יש קיום גם לרע, זהו חסד עצום להבדיל את הרע מעלינו על ידי שעיר הנושא את עונותינו אל ארץ גזרה.

סיום "ראשון" – "וכל אדם לא יהיה באהל בבֹאו לכפר בקדש עד צאתו" – מעיד שוב כי ביאת אהרן אל הקדש מבטאת אהבה והתקרבות עצומה, עד שיש לדמותו ליחוד החשאי והנסתר בין איש לאשתו. לפי זה, כל ההדרכות של "בזאת יבא אהרן אל הקדש" מדריכות את אהרן כיצד להיות בבחינת "אשה מזרעת תחלה" (כפי שנתבאר ב"ראשון" של פרשת תזריע) באהבה שלמה לה', וכך "ללדת זכר" בהמשכת כפרה וברכה קיימות נצחיות לכל השנה כולה.

גבורה: שילוח השעיר

ב"ראשון" היתה הכנת השעיר לעזאזל, אך עצם שילוח השעיר מתואר ב"שני" (בדומה להכנת כבשי המצורע ב"ראשון" של פרשת מצורע, ושחיטתם רק ב"שני"). מתן השעיר לישראל הוא חסד גדול, כנ"ל, אך שילוחו ל"ארץ גזרה" ודרדורו מראש צוק עד לריסוק אבריו, הן פעולות גבורה מובהקות.

תפארת: "לפני הוי' תטהרו"

ב"שלישי" מסתיים מעשה השעיר המשתלח במצות "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים" – אחרי פעולת הגבורה צריך האיש המשלח לחזור אל תפארתו הראשונה. "שלישי" הוא סיום וסיכום כל עבודת יום כיפור, כפי שבכמה פרשיות הנושא הראשון של הפרשה מתבטא בשלשה קוים ונשלם בתפארת (ה'מושלמת', כיעקב ה"בחיר שבאבות"). בסיכום זה חוזר שוב ושוב המושג "חקת עולם" (שבפרשת שמיני נתבארה שייכותו לנצח) – המדגיש את נצחיות התורה (שבמקום התפארת, ה"עמודא דאמצעיתא" המבריח מן הקצה אל הקצה ללא נטיה ימין או שמאל) כעץ חיים לעם ישראל. בנוסף לנצחיות והיציבות המאפיינת את כל הקו האמצעי, מודגש גם שזו "חקת עולם" לכלל ישראל – "האזרח והגר הגר בתוככם" – בסוד "תפארת ישראל".

כאן מופיע הפסוק העיקרי הנזכר בתפלות יום הכיפור – "לפני הוי' תטהרו" (בפסוק זה מזכיר הכהן י פעמים ביום כיפור את השם המפורש, ואזי העם נופלים על פניהם, משתחווים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"). בקבלה וחסידות מוסבר כי "לפני הוי' תטהרו" היא מדרגת הכתר (= תטהרו) ש"לפני הוי'", המתגלה בספירת הבינה – גילוי עתיקא באמא – אך במדות הלב מאיר האור המתגלה באמא בספירת התפארת (שהרי מתפארת אמא נעשה כתר לזעיר אנפין – הכתר ש"לפני הוי'" המאיר בזעיר אנפין – ועיקר הזעיר אנפין הוא התפארת, בה מאיר יסוד אמא), ו"לפני הוי' תטהרו" מתגלה בלב כ"לב טהור ברא לי א-להים" (שאזי הדגש הוא על עלית התפארת לכתר ועל הקשר בין עתיקא למדות הלב, בסוד "זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותליא").

הדמות העיקרית הפועלת ביום כיפור היא הכהן הגדול, ומכיון שהפרשה כולה דברה באהרן, צריכה התורה לומר כי הדברים אמורים ב"כהן אשר ימשח אֹתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש". ככלל, המשכיות הבנים את אביהם שייכת לנצח (ובפרשת תצוה נתבאר כי היות הבן "ממלא מקום אבותיו" ממש שייכת להוד), אך כאן (מעבר לזיקה הקבועה בין התפארת לנצח, בסוד "איהו בנצח") מדובר בבן שהוא הוא האב ממש – שהרי חז"ל אומרים כי כל כהן גדול נקרא אהרן [יש לומר כי אהרן קרוי על שם הרן, אחי אברהם, ושמו רומז למלים הר והריון (הקשורות זו בזו באופן פשוט, שהרי בטן אשה הרה נראית כהר). פטירת אהרן ב"הר ההר" מרמזת לסוד של "הריון בתוך הריון" הקיים בו – סוד של התכללות כל העלולים בעילתם, "עילת כל העילות", כעובר ברחם אמו. באהרן כלולים בפועל, כעוברים הקיימים ברחם בעת ההריון (ובלשון החסידות: ב"העלם שישנו במציאות") – ולא כזרע הכלול עדיין במח האב ויש בכחו להתפשט באין סוף אופנים (ובלשון החסידות: ב"העלם שאינו במציאות") – כל אותם כהנים גדולים שעתידים לעמוד מזרעו, ועל כן הם חלק ממנו ממש וקרויים כולם בשמו]. חלק ממינוי הכהן הגדול תלוי בלבישת בגדי הקדש (זהו ענין עצמי כל כך בהיות כל כהן הגדול "אהרן", עד שחלק מהמעבר בין אהרן לבנו אלעזר לפני פטירתו הוא הפשטת אהרן מבגדיו והלבשתם לאהרן) – בגדי הכהן הגדול העשויים "לכבוד ולתפארת". מילוי היד האמור בכהן הגדול מתיחס ליד המיוחדת לתפארת, היד הרמה (המתנשאת מעל היד הגדולה של החסד והיד החזקה של הגבורה).

כל עניני "שלישי" מסתכמים באמירה כי יום כיפור נעשה "אחת בשנה". בספרים הקדושים מובא הרמז שראשי התיבות של "לפני הויתטהרו" הם לית – המלה בה מציינת המסורה כל תופעה יחודית בתורה. כל תופעה יחודית כזו מכונה בלשון החסידות תופעה של "אין כיוצא בו" (המדרגה הנעלית ביותר של "אחד", כמבואר במאמרי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש). תופעה יחודית כזו שייכת ליד הרמה של התפארת – החסד והגבורה, היד הגדולה והיד החזקה, נזקקים זה לזה לצורך השלמה ואיזון, אך היד הרמה מתנשאת ועולה לשרש השלם של הימין והשמאל, בטרם כל התחלקות. יום כיפור כולו הוא תופעה של "אין כיוצא בו" – תופעה של "אחת בשנה".

[ניתן לומר כי זוהי גם הסיבה העמוקה לכך שלא נתקן בחוץ לארץ יום כיפור שני, כבשאשר הימים הטובים – זהו יום שלא ניתן 'להכפיל' אותו, ושרשו כה נעלה עד שהוא מסוגל להכריע את כל הספקות בנוגע ליום הנכון לחג. שרש הספקות נעלה מאד, ב-ההספקות שברישא-דלא-ידע-ולא-אתידע, אך ה"לית" של יום כיפור נעלה מהם ומסוגל להכריעם בוודאותו (בסוד "הוודאי שמו כן תהלתו", כלשון הפיוט הנאמר גם היום כיפור). ההכרעה בספק בין שני הימים היא על דרך הכרעת הגורל – היחודי ליום כיפור – בין שני השעירים, ועל גילוי בחינת הגורל עצמה נאמר "אחת בשנה" (כשהשרש העליון לגילוי יחודי זה הוא בפורים, הנקרא על שם "הפור הוא הגורל", שבענין זה יום כיפור רק מתדמה לו, להיות "כפורים", כנודע). הכרעת הגורל היא תמיד לעשות את יום כיפור על פי היום הראשון של ראש השנה, ולא על פי היום השני שלו – לפי הסוד מורה הדבר כי הפנימיות, הנתקנת ביום א' דר"ה, גוברת על החיצוניות, הנתקנת ביום ב' דר"ה.]

נצח: שחוטי חוץ

הענין החדש המתחיל ב"רביעי" פותח בלשון – "זה הדבר אשר צוה הוי' לאמר" – לשון המיחדת את נבואת משה, שמדתו נצח, מנבואת שאר הנביאים. "הדבר אשר צוה הוי'" הוא איסור שחוטי חוץ – "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" – בסוד היציאה לבר של ספירת הנצח. "רביעי" מסיים בכך שדין זה הוא נצחי – "חֹקת עולם… להם לדֹרֹתם" (וכפי שנתבאר ב"רביעי" של פרשת שמיני).

הוד: כיסוי הדם

פרשת שחוטי חוץ ממשיכה גם ל"חמישי" (שהרי על הנצח וההוד כאחד נאמר שהם "לבר מגופא"), ומתחדש בהדגשה כי איסור זה חל גם על "הגר אשר יגור בתוכם" – כל סוד הגיור שייך לספירת ההוד.

דין כיסוי הדם מתחדש כאן – הדם מכוון כנגד ההוד (ב-ז המשקין שמנו חז"ל) וסוד כיסויו הוא המשכה מספירת הבינה המכונה "עלמא דאתכסיא", הכל בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" (המשכה זו נמשכת בכל קו השמאל, עד למלכות הרמוזה בעפר).

סיום "חמישי" הוא הקדמה ופתיחה לפרשת העריות – שפירוטה מתחיל ב"ששי" – הצטרפות ההוד (שפנימיותו תמימות) ליסוד היא סוד "צדיק תמים". חותם "חמישי" הוא הכלל הגדול של "וחי בהם". בהצטרפות ל"ששי" ה"וחי בהם" מרמז ל"צדיק חי עלמין" ולאבר חי הנדרש לזיווג, אך מצד עצמו מלמד כלל זה על מערכת החיסון השייכת להוד. "וחי בהם" מלמד שכל המצוות בונות בישראל את מערכת החיסון המגנה עליהם מהתאים הפגועים והחולניים של ארץ מצרים וארץ כנען – עליהם מוזהרים כאן: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" – ובאמצעותם שומר האדם על חייו הרוחניים והגשמיים. גם הכלל ההלכתי שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה נלמד מ"'וחי בהם' – ולא שימות בהם" – כח דחית התורה (ב"שמאל דוחה" של ההוד) הוא הגנת מערכת החיסון על חיי הגוף כולו גם במחיר דחית מצוה חשובה [על אף שדחית מצוה בשל פיקוח נפש מנומקת ב"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אדמו"ר הזקן מאריך לבאר בתניא פכ"ד כי הגיון דחית המצוות הוא גזרת הכתוב שאין בה כל טעם ודעת – עיי"ש – בסוד ההוד המודה למה שלמעלה מטעם ודעת. כל "גזרת הכתוב" היא שיקוף בתוך הכתוב של אותה מדרגה שלמעלה מהגיון התורה הכתובה לכשעצמה – מדרגת "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – ולכן גזרת הכתוב כאן מדגישה את חשיבות חיי ישראל, למעלה מקיום התורה].

יסוד: דיני עריות

ב"ששי" מפורטים ומפורשים כל דיני העריות – ענין השייך במובהק לשמירת הברית, ענינה של ספירת היסוד.

מלכות: קדושת הארץ

ב"שביעי" נשלמים דיני עריות באיסורי משכב זכור ומשכב בהמה. חומרת משכב זכור היא השחתת מין האדם בכך שהזכר הופך עצמו לנקבה (שעל כן שייך דין זה דווקא לספירת המלכות) – "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". גם משכב בהמה שייך בפרט למלכות – כנודע ששם בן (העולה בהמה) שייך בכל מקום למלכות. איש השוכב עם בהמה ממיר את הנקבה-המלכות של הקדושה לנקבה-מלכות של הקליפה, ואף אשה הנרבעת לבהמה מחליפה את הזכר דקדושה במלכות מקולקלת ולא ראויה.

אחרי שני דיני עריות אלו בא סיכום לכל דיני עריות (בהיות המלכות הכלל לכל מה שלפניה) באזהרת "אל תטמאו בכל אלה" השמה דגש על "ותטמא הארץ" (ענין בולט במיוחד משום שבפשטות אין כל קשר בין איסורי עריות לארץ, והם נוהגים בכל מקום). שמירת הארץ מפני טומאה היא שמירת המלכות. התורה חוזרת שוב ושוב כי כאשר מטמאים את הארץ היא מקיאה את היושבים בה – פעולת ההקאה מעידה חוסר יכולת של הארץ לעכל את יושביה, ומערכת העיכול בכלל מכוונת כנגד ספירת המלכות. גם בכרת הנזכר בסוף "שביעי" מפורשת מהות הכרת (שלא כבמקומות רבים אחרים, בהם נזכר עונש הכרת ללא פירוט) "ונכרתו הנפשות העֹשֹת מקרב עמם" – ככריתת הנשמה מכנסת ישראל, ספירת המלכות.

השארת תגובה