פרשת אמֹר לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: השפעה אין סופית

פרשת אמֹר היא פרשת הכהנים, אנשי החסד, ו"ראשון" בה פותח "אמֹר אל הכהנים בני אהרן". השרש אמר, שעל שמו הפרשה, מודגש בפסוק הראשון – "אמר אל הכהנים… ואמרתאלהם" – ועל פי הסוד מבטא שרש זה את סדר ההמשכה של אור-מים-רקיע, המשכת "אור זרוע" אל המציאות בחסד אלקי. חז"ל דורשים מהכפילות "אמֹר… ואמרת" – "להזהיר גדולים על הקטנים". זו החדרת תודעה לאדם שעליו להיות משפיע לזולת, שעל הגדולים מוטלת האחריות להשפיע לקטנים.

בעומק, הזהרת גדולים על הקטנים – גם במובן של הארת אור וזוהר – היא ההמשכה מגדלות מוחין לקטנות מוחין. מקור הגדלות הוא ה החסדים שבדעת, והשפעת הופכת את הקטן לגדול בענקים – כך אברהם אבינו נקרא "הגדול בענקים" מכח המשכת ה-ה הנוספת לה זכה בברית המילה (ה הרומזת ל-ה החסדים שבדעת). גם טרם שזכה אברהם להמשכת הגדלות הזו הוא היה איש חסד והשפעה, אלא בתחילה היתה השפעתו בבחינת "חסד" בלבד – הענקה הבאה מתוך תודעת שפלות עצמית גדולה, הגורמת לאדם לראות עצמו כטפל לזולת וממילא להעניק לו את כל אשר לו – ואילו אחר כך זכה אברהם להשפיע בבחינת "גדולה" – הענקה מלכותית הבאה מתוך כך שכל השפע הרב שמשפיע האדם אינו נחשב בעיניו מאומה, וממילא אין הוא מעכבו אצלו. בחסידות מבואר כי שתי בחינות אלו – החסד והגדולה – הן החסד במדות הלב האנושיות והחסד האלקי (המתבטא בנפש האדם רק בכתר העל-מודע). הזהרת הגדולים על הקטנים היא הארה מהחסד דאריך אנפין – פנים ארוכות, בבחינת "גדולים" – אל החסד דזעיר אנפין – פנים זעירות, בבחינת "קטנים". זו פתיחת צנורות ההשפעה משרשם ומקורם, המלמדת את כל הכהנים על תפקידם בעולם – להשפיע אור ושפע רב, מהשרש העליון של ההשפעה הרחבה והאין סופית.

הדינים הנאמרים כאן לכהן – דיני טומאתו למת ודיני הנישואין המיוחדים לו – הם דינים הנגזרים מיחוסו הנעלה (כאיש חסד, החס על מאן דלית ליה מגרמיה כלום). דינים אלו מבטאים את גדולת הכהונה, כשתכלית יחוס הכהנים איננה להיות מורמים ונבדלים מהעם, אלא להיות בעלי כח השפעה רב וטוב יותר – דווקא קדושת הכהנים והבדלתם מאפשרת להם להשפיע שפע רב לעם. בפרט נדרשים יחוס ורוממות כשהמגמה היא לעלות מהשפעת החסד המוגבלת להשפעה אין סופית – לעלות (כסדר העליה בדיני התורה כאן) מכהונת הכהן ההדיוט, איש החסד, לכהונת הכהן הגדול מאחיו, שבבחינת "רב חסד" (והיינו העליה מהחסד דזעיר אנפין לחסד דאריך אנפין, לגדולה, כנ"ל).

גבורה: התנזרות מהקדש

"שני" מתחיל עם מומי הכהנים האוסרים עליהם לשרת בקדש. ענינה של ספירת הגבורה הוא הצמצום, המתבטא באופן החריף ביותר בחסרון ומום גופני (בסוד הצמצום הראשון, שהוא סילוק וחסרון האור ולא מיעוטו בלבד, אלא שבשרש העליון צמצום זה הוא מום שבבחינת "נקודת חן", מום שהוא השם האחרון מ-עב שמות, תכלית ההעלם המאפשר "עולם חסד יבנה", ואכמ"ל). מום עולה בגימטריא אלהים – שם הדין והגבורה. גם הרחקת הטמאים מעבודת המקדש בזמן טומאתם – "וינזרו מקדשי בני ישראל" – שייכת לאותו יסוד של הרחקה והפרשה, של צמצום הכהנים מעבודת המקדש (מכיון שיחוס הכהן גורם לו ל'יצר' לעבוד ולשרת במקדש, ההתנזרות כך היא כפיה עצמית – בבחינת "איזהו גיבור הכובש את יצרו"). דיני בת כהן משתייכים ל"שני" משום ש"בנין המלכות [– הנוקבא] מן הגבורות", כנודע.

תפארת: הקו האמצעי

בעוד "ראשון" ו"שני" היו שני הקצוות ההפוכים של החסד והגבורה – "ראשון" עסק בעבודת הרצויה ובמעלת הכהונה, ו"שני" באותם הכהנים שיש להרחיקם ולהפרישם מהעבודה – הרי ש"שלישי", כענינה של התפארת, מאזן את שני הקצוות הללו יחדיו. כמו "שני", גם "שלישי" עוסק בבעלי מומים – במומי הקרבנות – אך קודם לכך פותח "שלישי" באמירה נוספת לכהנים ולכל ישראל בדבר העבודה הרצויה, הקרבת נדרים ונדבות לה' לרצון בני ישראל. הרצון – "לרצנכם תמים זכר" – הוא שרש התפארת (המבריחה מן הקצה אל הקצה) בכתר. על הקרבן להיות תמים – שלם ומפואר. התמימות והרצון הם גם הגדרות הקצה השני כאן – בקרבן בעל מום נאמר "כי לא לרצון יהיה לכם", זהו קרבן שאיננו מפואר וממילא איננו מעורר רצון.

"שלישי" חותם במצות קידוש ה', בה מודגש כיצד ה' מתפאר ומתקדש בעמו ישראל (כלשון הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר") – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מצות קידוש ה' היא המצוה היחידה בתורה שנאמרה בלשון נפעל – זו מצוה שנעשית כביכול "בדרך ממילא", משום שהתפארת עולה עד לפנימיות הכתר, שם נעשים הדברים כולם בדרך ממילא [לכן מבואר במ"א שמצוה זו אף כוללת את התורה כולה, והיא תשאר המצוה היחידה והתמידית בתחית המתים, כשכל שאר המצוות – הבטלות לעתיד לבא – נפעלות דרכה באופן ממילאי; סוד עלית התפארת לפנימיות הכתר רמוזה בפסוק "מי כמכה באלִם הוי' מי כמכה נאדר בקדש" – "מי כמכה באלִם הוי'" רומז לשם הוי', המאיר בתפארת, העולה על ה"אלִם", על השמות א-ל וא-להים שבחסד ובגבורה (וכן המושג "אדיר" שייך לתפארת, כמבואר במ"א). התפארת עולה לכתר, שם זוכים ל"נאדר בקדש" – נוטריקון נקדש – כשמקיימים "ונקדשתי" זוכים לכך שה"נאדר בקדש" של ה' מתגלה "בתוך בני ישראל". אזי ניתן לקרוא גם על כל יהודי "נורא תהלות עושה פלא" – כשיהודי מקדש שם שמים הוא עושה מעשה פלא שאין כל מילים בהן ניתן להללו, כפירוש רש"י ל"נורא תהלות" – "יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמו שכתוב 'לך דומיה תהלה'"]. קידוש ה' מגלה את "תפארת ישראל" – את נקודת העצם הפנימית המשותפת לכל ישראל, ומסתתרת תמיד "בתוך בני ישראל". במצוה זו יש גילוי מושלם של "נר הוי' נשמת אדם" – של הנר ש"בתוך [המלים] בני ישראל".

נצח: מפסח עד עצרת

ב"רביעי" מתחילה פרשת מועדים העוסקת בשלשת הרגלים. המועדים בכלל – הנובעים ממהלך הזמן – שייכים לספירת הנצח, שענינה נצחיות הזמן. בפרט, שלשת הרגלים מכוונים כנגד ספירות הרגלים – הנצח ההוד והיסוד (נצח והוד הם שתי רגלי האדם, והיסוד נחשב לרגל שלישית בקבלה, כדלקמן). כשמקבילים את שלשת הרגלים לספירות נצח הוד ויסוד מכוון פסח כנגד הנצח (ענף החסד, כנגדו מכוון פסח במדות הלב, בשל גילוי חסד ה' ביציאת מצרים), שבועות כנגד ההוד (ענף הגבורה, על שם מתן תורה מפי הגבורה) וסוכות כנגד היסוד (ענף התפארת, מדתו של יעקב ש"נסע סֻכֹתה"). אכן, כאן נכלל שבועות עם חג הפסח, משם שהוא נתפס כאן כ"עצרת" של חג הפסח, המתחברת אליו על ידי ספירת העמר (הופעת שבועות – ששרשו בגבורה – בספירת הנצח היא בסוד "שכל את ידיו" הממשיך את יד שמאל לרגל ימין, וד"ל). בספירת העמר (בתוכה נקראת פרשת אמֹר, וממילא "חיים עם הזמן" באופן המובהק ביותר בפרשה זו) עצמה יש ממד נצחי, שהרי היא מחנכת את האדם לספור את ימיו ורגעיו ולייקר את זמנו – כשאדם נוהג כך הוא ממשיך את הנצחיות אל תוך רגעיו החולפים.

ציווי חג השבועות, חג הקציר, חותמים במצות פאה ולקט – שכבר נזכרו ב"ראשון" של פרשת קדושים. בכללות, הציווי כאן, בנצח שהוא ענף החסד, קצר ו'קטן' יותר מאשר שם. בפרט, רש"י מסביר כי כפילות זו מיותרת, אלא ש"חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין". בעומק, בכל מקום בו חזרה התורה על איסור מסוים יש הפרש קל – על כל פנים במיקום השונה – ומתוך חזרה זו מתחברים המקומות השונים בהם נכתבה אותה המצוה (כחיבור החסד והנצח, לעניננו). אילו היתה זהות מוחלטת בין המצוות אזי "אין איסור חל על איסור", לא היו בכך שני לאוים והתורה לא היתה חוזרת על הדברים. בפשטות, המצוה ב"ראשון" של פרשת קדושים אינה מתיחסת לזמן מסוים, היא התפשטות החסד בשלמות, ואילו כאן מקושרת מצוה זו למועדים ולזמן הקציר – כל נושא הזמן שייך לנצח, כנ"ל, והנצח הוא ענף החסד המכופף ומכניס אותו לתוך הגבלות מסוימות של זמן (אחורי החסד מתגלים בנצח, והרמז: ח חס חסד – סוד האחורים בקבלה – עולה נצח). את נעיצת מצוות פאה ולקט בין המועדים (בין שתי הרגלים – הנצח וההוד) דרש רבי אבדימי ברבי יוסף – "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו". כשהחסד יורד לענף שלו הוא מתקשר לסוד הקרבנות – העולים עד "רזא דאין סוף", סוד "נצח ישראל", כפי שנתבאר בכמה וכמה פרשיות – ונחשב כבנין המקדש והעלאת קרבנות בתוכו.

הוד: הימים הנוראים

כבפרשות רבות, "חמישי" הוא המשך ישיר של "רביעי" – בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא" – והוא ממשיך את פרשת המועדים. אכן, חלוקת המועדים בין "רביעי" ל"חמישי" היא מובהקת: ב"רביעי" מופיעים החגים שבתקופת ניסן (החדשים ניסן-אייר-סיון) – תקופה של חסד, של גילוי אור ישר מן השמים – ואילו ב"חמישי" מופיעים חגי תשרי – תקופה של גבורה, של עלית אור חוזר מהארץ לרקיע (כמפורש בקבלה על היחס בין חדשי הקיץ לחדשי החרף). בפרטות, ב"חמישי" מופיעים רק הימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור – ואילו סוכות נדחה ל"ששי". הימים הנוראים, ימי התשובה והוידוי, שייכים בפשטות להוד. התשובה התתאה היא בסוד עלית המלכות, "איהי בהוד", והתשובה העילאה היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת". גם שופר ראש השנה – "מצות היום בשופר" – הוא בסוד יסוד אמא (ועוד יותר בהבלטה מופיעים הדברים בשופר היובל, בו תוקעים ביום כיפור). גם פנימיות הבינה, גילוי עתיקא באמא, נמשכת עד ההוד – "לכפר עליכם לפני הוי' א-להיכם", בסוד "לפני הוי' תטהרו". עשרת ימי תשובה הם הזמן של בנין המלכות, והוא סוד עלית המלכות להוד ("איהי בהוד") לצורך בנינה. בפרט מבואר באריז"ל כי הוד זה הוא רגל שמאל בפרצוף אריך אנפין, מכחו נבנית המלכות בימים הנוראים (ואם כן תכלית ההוד כאן היא העליה להוד דאריך אנפין, על דרך עלית "ראשון" לחסד דאריך אנפין).

יסוד: הרגל השלישית

ב"ששי" נשלמים שלשת הרגלים – חג הסוכות, המכוון כנגד היסוד (ענף התפארת, כנ"ל), מופיע כאן. הסמל הבולט ביותר ליסוד בחג הסוכות הוא הלולב – שהוא עיקר ד המינים ועליו מברכים – המכוון בין מיני הלולב כנגד היסוד (ג ההדסים מכוונים כנגד חכמה בינה ודעת, ב הערבות כנגד נצח והוד, הלולב כנגד היסוד והאתרוג כנגד המלכות). כשמכוונים אתד המינים רק כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, הלולב הוא בסוד האות ו – הנמשכת מהדעת עד ליסוד. עלית היסוד עד לדעת שייכת גם למצות סוכה, שחיובה והלכותיה נגזרות מחיוב הידיעה –"למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".

מלכות: עבודת הבית

"שביעי" פותח במצוות בית המקדש – העלאת הנרות וסידור לחם הפנים ("ביום השבת ביום השבת", היום השביעי) – מצוות המתארות את ה'אוירה הביתית' במקדש ואת אחריות הכהן כ'בעלת הבית' במקדש (כמבואר במ"א). את סידור הבית, הארתו וסידור האוכל עושה עקרת הבית החרוצה – סוד ספירת המלכות (כפי שנתבאר בכמה פרשות כי ב"שביעי" בולטת המודעות והתפיסה הנשית של סדר ונקיון).

אחרי איסור חילול השם ב"שלישי", מסיימת הפרשה בפרשת נוקב שם ה' (נקיבת שם ה' היא היא חילולו – עשית נקב, חלל ומקום פנוי מנוכחות ה' כביכול). מודגש יחוס המקלל לאמו – "בן האשה הישראלית" – בסוד ספירת המלכות. בפרטות, שלומית בת דברי רומזת לפגם הדיבור (כדרשת חז"ל), פגם המלכות, וכן "מטה דן" (הרומז לשם א-דני, שם המלכות) הוא המאסף הכולל את כל המחנות, כתכונת המלכות. כל דרך הטיפול בנוקב ה' היא 'מלכותית' –הנחתו במשמר והצפיה לכך שה' יפרש להם בדיבור מה לעשות עמו. כל דין "ונוקב שם הוי' מות יומת… בנקבו שם יומת" הוא דין מלכות – "ונוקב" ו"בנקבו" מלשון נקבה, סוד ה"שם" שייך למלכות בכ"מ ("מלך שמו נקרא"), ו"מות יומת" הוא "דינא דמלכותא" ש"רגליה יורדות מות". בסוף "שביעי" מופיעים עוד כמה דיני מלכות, משפטי מלוכה וצדק, והכל חותם בקבלת עול מלכות שמים – "ובני ישראל עשו כאשר צוה הוי' את משה".

השארת תגובה