פרשת בא לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.מתוך מעין גנים תשס"ב. בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: ידיעת חסדי ה'

בשנה זו עוסקים אנו בהקבלת ז הקרואים בפרשה ל-ז מדות הלב – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. לחלוקת הקרואים ישנה מסורת, אך יסודית ממנה היא החלוקה ל-גן פרשות (הנזכרת במדרשים ובקבלה), והחלוקה לפרשיות (בה תלויה גם החלוקה לפרשות), שהיא "הלכה למשה מסיני". תוך העיון בחלוקת הקרואים עולים ביאורים בנוגע לחלוקת הפרשות ובנוגע לקשר בין פרשות ופרשיות השונות – ונראה דוגמה לכך בפרשות וארא ובא:

כפי שהוסבר בפרשת וארא, המכות מופיעות שם מ"רביעי" עד "שביעי" – בספירות נצח, הוד, יסוד ומלכות – כחות המעשה המוציאים לפועל את רצון ה'. והנה, כפי שהורחב שם, "רביעי" "חמישי" ו"ששי" בפרשת וארא מסיימים בכך שעל פרעה לדעת (כתוצאה מהמכות) על גדולת ה': "רביעי" חותם ב"למען תדע כי אין כהוי' א-להינו", "חמישי" חותם ב"למען תדע כי אני הוי' בקרב הארץ" ו"ששי" חותם (באופן המודגש והארוך ביותר) ב"כי בפעם הזאת אני שֹלח את כל מגפֹתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמֹני בכל הארץ. כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראֹתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ". לעומת זאת, ב"שביעי" אין סיומת כזו והיא 'נדחית' לפתיחת "ראשון" של פרשת בא – "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שִתי אֹתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני הוי'".

כמובן, יש הבדל מהותי בין הידיעה בפרשת וארא לידיעה בפרשת בא – בפרשת וארא נאמר כי תכלית המכות היא ידיעת פרעה את ה' ואילו בפרשת בא נאמר כי תכלית המכות היא ידיעת ישראל את ה' (כך גם ב"ששי" של וארא נאמר "ולמען ספר שמי בכל הארץ" באופן סתמי, ללא פירוט מי יספר את שם ה', ואילו ב"ראשון" של בא נאמר לישראל "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך…"). שתי הידיעות הן עומק ה"נגֹף ורפוא" – "נגוף למצרים ורפוא לישראל" – של המכות כולן: ידיעת פרעה היא סוד כל הנגיפה שבמכות, ידיעה גם במשמעות של דין ושבירה (כבפסוק "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"), וידיעת ישראל היא תכלית הרפואה שבמכות, זו הכרת חסדי ה' הנפלאים עמהם (אכן, מתוך שבירת הגוים, גם הם עתידים להלל את ה' על חסדיו עמנו – כמפורש ב"הלל המצרי": "הללו את הוי' כל גוים… כי גבר עלינו חסדו" – וחז"ל אף דורשים כי ה' הציל את פרעה מטביעה בקריעת ים סוף על מנת שיהללו, ובזמן יונה היה פרעה מלך נינוה ועשה תשובה). "ראשון" של פרשת בא פותח בהכרת חסדי ה' עם ישראל – בידיעה המתיחסת לחסד האלקי (ה'דחיה' של הכרה זו מ"שביעי" של וארא ל"ראשון" של בא היא בסוד "נעוץ סופן [מלכות] בתחילתן [חסד]" – המלכות היא התכלית האחרונה, והתכלית האמיתית של כל המכות היא התגלות חסדי ה' עם ישראל).

בעומק, ההבדל בין דעת מצרים לדעת ישראל נוגע להבדל כללי בין פרשת וארא לפרשת בא: עשר המכות מתחלקות ל-ז בפרשת וארא ו-ג בפרשת בא – זו החלוקה למכות שכנגד זהספירות התחתונות (מדות הלב) ו-ג הספירות הראשונות (כתר חכמה ובינה). בכללות, היחס בין ז התחתונות ל-ג הראשונות דומה ליחס שבין הנפש הבהמית והנפש האלקית (כנודע שעיקר משכן הנפש האלקית הוא במח ועיקר משכן הנפש הבהמית הוא בלב, כמבואר בספר התניא) – ידיעת הנפש הבהמית היא ידיעה שיש בה שבירה, ותכלית השגת האלקות בנפש הבהמית הוא העמדתה במקומה (כנוסח הידוע בפתגם רבי אברהם המלאך ש"יש להכות את הסוס עד שידע שהוא סוס"), ואילו ידיעת הנפש האלקית את ה' נועדה להעמיק בה את חוית החסד האלקית (כדי שתספר – במשמעות של הארה, ספירות ובהירות, כמפורש בחסידות – בשבחי ה' ותמשך אליו באהבה רבה).

גם הדרשה העמוקה, בזהר ובחסידות, של הפסוק הפותח את "ראשון" – הפסוק על שמו נקראת הפרשה כולה – מלמד על עומק החסד כאן: הזהר מקשה מדוע נאמר למשה "… באאל פרעה" (ולא "לך אל פרעה"), ומתרץ כי משה פחד ללכת אל פרעה (משום שמשה מכוון לספירת החכמה ופרעה בשרשו ינק מחיצוניות הכתר, ורמז: "בא" היינו הליכת הספירה ה-ב, החכמה, לספירה ה-א, הכתר) וה' אמר לו 'בא איתי'. ה' מגלה למשה כי הוא מלוה אותו לכל מקום וכך ממתיק בחסדיו את פחדי משה. בעומק יותר, במלה "בא" יש סוד של ביאה וזיווג הנעשה מתוך חסד ואהבה – החידוש כאן הוא שעם היות שפרעה הוא האויב שהולכים להכותו כדי להציל את ישראל, הרי מכיון שרוצים להוציא ממנו את רב הניצוצות הקדושים שנפלו למצרים (סוד "וערב רב עלה אתם") יש לבא עם אהבה אל פנימיותו. על המברר להתלבש בלבושי המתברר ולשם כך עליו לאהוב אותו (בפרט על משה ובני דורו להפגין אהבה זו, שהרי ה"ערב רב" שייכים אליהם בפרטות, ובחלקם נפל לבררם – ה' אף אומר למשה כי הם "עמך" – והרמז: "ערב רב" עולה דעת, בחינתו הפנימית של משה וסודו הכללי של "דור דעה"; דעת מובנה התקשרות והתחברות – כבפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" – ועל משה רבינו וכל "דור דעה" לדעת את הניצוצות ולהתחבר אליהם באמצעות ההחסדים שבדעת). ג המכות האחרונות, המכות שכנגד ספירות המוחין, הן הכאה "בדרכי נעם" – הכאה הבאה מתוך אהבה גלויה של המברר לפנימיותו של המתברר, לניצוצות הקדושים שיש לגאול (ובינתיים הם טמונים בתוך פרעה, והאהבה מופנית אליו). זהו הסבר עמוק יותר לפחד משה ולקושי שלו בהליכה אל פרעה – קל יותר להכות את הקליפה בגבורה ודין מלעשות זאת בביאה מתוך אהבה סמויה[א].

ב"ראשון" מתרה משה בפרעה על מכת הארבה – ארבה עולה יצחק, ששרשו בספירת הבינה, אשר בפנימיותה מאירה אהבה רבה, תכלית החסד (וכן בפשט ארבה הוא מלשון ריבוי – תכונה השייכת לחסד – כאמור לאברהם איש החסד "הרבה ארבה את זרעך" אחר העקדה, כשנתכללו הוא ובנו, ודרשו חז"ל כי "הרבה" לאב ו"ארבה" לבן, ודוק; וכן "ומלאו בתיך" רומז לתכונת המילוי של החסד, "ומלא ברכת הוי'"). בתגובת יועצי פרעה להתראת משה יש חידוש, ולראשונה הם אומרים לו "שלח את האנשים" – על אף שבגלוי עצה זו נובעת מפחד המצרים ממכת ארבה, הרי בפנימיות מתחילה להתעורר ביועצים נטית חסד סמויה כלפי ישראל ורצון לשחררם. בעקבות עצת חכמיו והתראת משה שואל פרעה "מי ומי ההולכים" ומשה עונה כי כל ישראל יצאו לדרכם – זו תשובה שיש בה התפשטות והתרחבות של חסד (וראה אגרת הקדש יג שכל מי ששרש נשמתו מקו החסד נוהג באופן של "ואתהלכה ברחבה" – רחבות והתפשטות בהליכה). גם התנגדות פרעה להליכת כל ישראל מתלבשת בלבוש מדומה של חסד, ובאה כביכול מתוך חשש לישראל – "ראו כי רעה נגד פניכם". ההתראה למכה, טרם ביאת המכה בפועל, היא מעין רקע לפרשה (שהרי כאן מוסברת שוב תכלית כל המכות וכו'), כמוסבר בכמה פרשיות ש"ראשון" הוא רקע של חסד לפרשה.

גבורה: "בין חשך לאור"

"שני" פותח במכת ארבה עצמה (בהתראה הרמז – ארבה עולה יצחק –התבאר על שרש יצחק, הבינה, אך במכה בפועל יש לבאר את הרמז על מדת יצחק, הגבורה). בעקבות מכה זו אומר פרעה "חטאתי להוי'" – הוא דן עצמו ב"היכל הזכות", היכל הגבורה המודדת את השכר והעונש (גם אחר מכת ברד, ב"שביעי" של וארא, אמר פרעה "חטאתי הפעם" – בסוד "דינא דמלכותא דינא", שהרי "בנין המלכות מן הגבורות" – אך שם משמע מדבריו כי מתוך המכה מסיק פרעה שיש בו חטא, ואין הוא מכיר בחטא בפני עצמו, ואילו כאן מכיר פרעה בכך ש"חטאתי להוי' ולכם", כאן פרעה מתודה ורואה בחטא עילה לעונש, ולא בעונש הוכחה על החטא – בגבורה, ששרשה בבינה, יש הכרה אמיתית יותר ביחס לחטא; גם הבקשות בעקבות הכרת החטא שונות – בוארא מבקש פרעה אחר 'וידויו' "העתירו אל הוי'" ואילו כאן הוא מקדים לבקשת "והעתירו" את בקשת המחילה "ועתה שא נא חטאתי אך הפעם").

המכה השניה ב"שני" היא מכת החשך, שבסוד עצם כח הצמצום וההעלם של הגבורה, התגברות והתממשות החשך – "וימש חשך" – רומזת לעצמת הגבורה התקיפה (לפי ההקבלה הפשוטה של י המכות ל-י הספירות מלמטה למעלה, ארבה וחשך מקבילות לבינה ולחכמה – על אף שבסדר הפשוט שייכת הגבורה לבינה, בסוד "אני בינה לי גבורה", הרי שבחכמה מתלבשת גבורה נעלית עוד יותר, גבורה דעתיק המתלבשת בפנימיות החכמה של הכתר, מוחא סתימאה דאריך, ומשם מאיר לפנימיות ספירת החכמה עצמה, וד"ל). במכת חשך מתגלה ההפליה הגמורה בין ישראל למצרים, הגבורה מודדת ו'חותכת' כי ההבדל בין ישראל למצרים הוא הבדל מהותי שמן הקצה אל הקצה – שוב אין זו הפליה רק בכך שמצרים מוכה וישראל ניצולים, אלא הבדלה בעצם, "בין חשך לאור", בין ישראל לעמים. מתגלה כי היהודי מזוהה בעצם עם האור והמצרי מזוהה בעצם עם החשך – היהודי הוא המציאות הממשית של האור (עד שגם בבתי המצרים לו מאיר אור) והמצרי הוא המציאות הממשית של החשך. הבדלה זו מובלטת בפסוקים החותמים את "שני": "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם".

תפארת: חן העם וגדולת משה

"שלישי" פותח בדיון בין פרעה למשה על ראיתם זה את פני זה – ראית הפנים היא בסוד התפארת, ששרשה הוא באור הפנים. בהמשך נאמר "ויתן הוי' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד… בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" – ב"חן העם" יש מובן של תפארת ויפי, וגדולת משה היינו תפארתו של משה (ובפרט גדולת משה היא פנימיות התפארת, בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר", כנודע).

נצח: תורת הנצח

"רביעי" פותח בהתראה על המכה העיקרית, התכליתית, שכל שאר המכות טפלות לה – מכת בכורות. כפי שהמכות כולן החלו ב"רביעי" של פרשת וארא – משום שהנצח הוא ה"יוצא לבר" ומוציא לפועל את רצון ה' – כך המכה העיקרית (אליה 'חתרו' כל המכות) יוצאת לפועל ב"רביעי" של פרשתנו. ההוצאה לפועל, ה"יציאה לבר" של הנצח, מתבטאת בלשון ה' "אני יוצא בתוך מצרים" הפותחת את מכת בכורות (יציאת ה' לגלות את אלקותו שוברת את אליליות פרעה, הרמוזה ב"רביעי" של פרשת וארא בפסוק "לך אל פרעה בבֹקר הנה יֹצא המימה", כדרשת חז"ל שפרעה יצא ליאור להסתיר את הצטרכותו לנקביו כדי שיחשבו שהוא אלוה – עשית האדם מעצמו עבודה זרה תוך הסתרת שפלותו מעלה יותר מכל את אף ה' וגורמת לו 'לצאת מעצמו', להתגלות בתוך מצרים ולהיפרע מקליפת פרעה). העונש של "ומת כל בכור" שייך ל"תמורת חיים מות" המאירה בספירת הנצח. לישראל מובטח שיתוף הפעולה של כלבי מצרים – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – ובזהר מובן כי כלב הוא בחינת בן בלעומת-זה, בסוד "ברא כרעא דאבוה" של הנצח. ההתראה על מכת בכורות היא השיחה האחרונה של משה עם פרעה, בה מתחוללת ההתנצחות הסופית ביניהם (גם בה מודגש סוד ה"יציאה לבר", כששרש יצא מופיע שלש פעמים: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי אצא ויצא מעם פרעה…").

ב"רביעי" מתגלה תכלית התורה – הפרשיה ה-אמונה מתחילת התורה היא הפרשיה הראשונה שיש בה מצוות לעם ישראל (בסוד הפסוק "כל מצותיך אמונה" – הרומז שכלמצוה ענינה אמונה בהויאחד[ב]). כל מושג המצוה נועד להביא לצוותא וחיבור בין אבינו שבשמים לבין "בני בכֹרי ישראל" – חיבור הממחיש כי "ברא כרעא דאבוה" וכי עם ישראל מביאים למציאות את "נצח ישראל" האלקי. המצוה הראשונה לישראל – מצות "החֹדש הזה לכם ראש חדשים", המצוה לקדש את החדש לפי חישוב וסידור הלוח העברי ("סוד העיבור") – היא השייכת לנצחיות הזמן (ורמז: תאריך עברי עולה בראשית, וראה לקמן שמצוה זו היא בסוד תחלת התורה כמלה "בראשית", ובכללות סוד התאריך שייך לקו הימין, "חד אריך", ודוק לקמן). אחר כך נזכרת מצות פסח, העולה נצח בגימטריא, כנודע בספה"ק. בין שלשת הרגלים – שהם בסוד הספירות נצח הוד יסוד (הרגלים בגוף האדם, שהן ענפי הספירות חג"ת שכנגד האבות, אליהם מקבילים החגים בדרך כלל) – מכוון חג הפסח כנגד הנצח (ענף החסד, והרמז: נצח עולה חסד באחוריים – ח חס חסד; וכן הזריזות באכילת הפסח מכוונת כנגד הנצח, כנודע שנצח והוד הם בסוד "זריזות במתינות"). גם המושג פסיחה – תכלית קרבן הפסח, "וראיתי את הדם ופסחתי…" – היא דילוג הנעשה ברגל ימין, רגל הנצח. גם מצות הפסח מדגישה את עצמיותו של הזמן, את כך שישראל יצאו ממצרים "בעצם היום הזה" – סוד הנצח בפנימיות הזמן. קרבן פסח הוא הקרבן הראשון בו מצטווים ישראל, וכפי שנזכר כמה פעמים כל קרבן שייך לספירת הנצח, שהרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", עד ל"עומק רום" של "נצח ישראל". בקרבן הפסח עיקר הענין הוא הזאת הדם על המשקוף – בסוד הפסוק "ויז נצחם [– דמם]".

בכללות יותר, הפרשיה הראשונה בה מופיעות מצוות היא מעין התחלה חדשה של התורה (כדברי רש"י בריש חומש בראשית כי ראוי היה להתחיל את התורה מ"החדש הזה לכם ראש חדשים"). רבי אייזיק מהומיל זצ"ל כותב ככלל שכל ההתחלות שייכות לקו הימין – במוחין החכמה היא "ראשית הגילוי", במדות הלב החסד פותח את ההארה כלפי חוץ (ואף מלוה את כל הרגשות), ובתחום של "המעשה הוא העיקר" ההתחלה היא הנצח. שתי ההתחלות של התורה – "בראשית" ו"החדש הזה" – הן שתי התחלות בקו הימין: "בראשית" מתורגם "בחכמתא" (בסוד "ראשית חכמה יראת הוי'", וכאמור במשה שמדתו חכמה "וירא ראשית לו"), והיינו "ראשית הגילוי" של ספירת החכמה (כשענין חומש בראשית הוא תיאור הבריאה – "עולם חסד יבנה", ובפרט היינו ה"יום אחד" של הבריאה, יום החסד – ומעשי אבות, החל מחיי "אברהם אֹהבי"). "החדש הזה" הוא תחלת הצד המעשי-מצוותי של התורה, שענינה העיקרי הוא תיקון המעשים בפועל. קרבן פסח הוא מצות התחלה מהותית – זו תחלת היהדות בפועל (עד שחז"ל נצרכו לשלול את הסברא שכל גר שמתגייר מקריב מיד עם גיורו קרבן פסח, כפתיחה לחייו כיהודי).

הוד: שמירת מצוות

"חמישי" פותח בקריאה נוספת לקיום מצות קרבן פסח – "משכו וקחו… ושחטו הפסח". אחרי המצוה ב"רביעי" חוזר ב"חמישי" הציווי המעשי לקיים מצוה זו בפועל (היחס בין ההכנה לעשייה בפועל הוא פעמים רבות היחס שבין הימין לשמאל) – וסיום "חמישי" הוא "כן עשו", המתאר את העשיה הכנה והתמימה של קרבן פסח (– תמימות כנה היא פנימיות ההוד, כנ"ל בפרשת וארא בסוד הכינים). בעוד שב"רביעי" נתפסה מצות הפסח כדרך לנצחון על מצרים ויציאה ממנה, הרי שב"חמישי" נתפסת המצוה כשמירה והבדלות מהרע. כך הסבירו חז"ל כי "משכו" היינו "משכו ידיכם מעבודה זרה" – זהו חשש מפגם ההוד (שהרי פגם האמונה התמימה של ההוד הוא אמונה דקליפה – אמונות טפלות ועבודה זרה – וכן על טומאת עבודה זרה נאמר "תזרם כמו דוה", בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" להיות "כל היום דוה"). בכלל השמירה בהשארות בבית וסימונו בדם על מנת ש"ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגוף" מבטאת פחד מ"הודי נהפך עלי למשחית" – פחד מהמשחית אשר ניתנה לו רשות לחבל ושוב אין הוא מבחין בין צדיק לרשע. בטוי השמירה מודגש כאן ביחס למצוה – "ושמרתם את הדבר הזה" – והיא נתפסת כגוררת את שמירת ה' על שומריה. השמירה היא בסוד "בינה [האור המקיף השומר] עד הוד [החושש מפגם והשחתה] אתפשטת". גם מושג ה"עבודה" המתאר את המצוה – "מה העבודה הזאת לכם" – נמשך מהבינה (בה נאמר "ועבד הלוי הוא") אל ההוד (בו מאירה "תמורת ממשלה עבדות" וענינו הוא עבודת עבד). מי שמכתיר את המצוה כ"עבודה" הוא הבן הרשע בהגדה של פסח, ששאלתו חותמת את "חמישי" – באם שאלת הבן הרשע נותרת בלא מענה הרי היא בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" (אך כאשר מקיימים בו "אף אתה הקהה את שיניו" – באמירה ש"אילו היה שם לא היה נגאל" – גורמים לבן הרשע להתוודות ולשוב בתשובה, כפי שמבאר הרבי מליובאוויטש שאחר מתן תורה גם הבן הרשע נגאל, משום ש"לא ידח ממנו נדח", וגם הוא עתיד לשוב בתשובה; זהו כח ספירת ההוד, המחדירה בבן הרשע הכרה במעלת האמונה התמימה – לבל יתנשא עליהם בפקחותו המדומה, כמשתמע משאלתו – הכל בסוד "בינה [כח התשובה] עד הוד [הוידוי והתמימות] אתפשטת").

יסוד: כח הברית

ב"ששי" מתממשת מכת בכורות בפועל – הבטחת ה' בנצח (שמדתו הפנימית היא בטחון) מתממשת ביסוד, ב"מדה אמיתית" המקיימת ומגשימה את היעודים המובטחים. ספירת היסוד, המקבילה לדעת בין מדות הלב, אף מכונה "ברא בוכרא" (ועל כן הוזכרה בפירוש מכת בכורות ב"ששי" בפרשת שמות ואף נרמזה ב"ששי" בפרשת וארא). זמן המכה, חצותהלילה, הוא בסוד פעולת היסוד (ה"יורה כחץ") – שני חלקי הלילה הם בסוד נוקבא (חציו הראשון של הלילה, המכונה "ליל") והדכורא (חציו השני של הלילה, המכונה "לילה"), וחצות הלילה הוא זמן היחוד הנפעל על ידי היסוד (הן לטוב והן למוטב – הן באופן של תיקון הברית והן באופן של פגם הברית ח"ו). מות בכורות גורם לקריסה מוחלטת של ההתלהבות והגאוה המצרית – ה"אבר חי" של המצרים קורס והופך ל"אבר מת" – ופרעה עצמו קם לחפש את משה ולגרש את ישראל מארצו. [כשמדייקים, בהתראה ב"רביעי" נאמר כי ימותו "מבכור פרעה היֹשב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים" ואילו במימוש ב"ששי" נאמר כי מתו "מבכֹר פרעה היֹשב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור" – "בכור השפחה" הוא הבכור המסתפח למשפחה המצרית, והדבר מתאים למושגי ההמשכיות והמשפחתיות של הנצח, ואילו "בכור השבי" רומז ליוסף הצדיק השוהה בבית הבור (וכן שבי עולה ב פעמים יוסף), כמתאים למדת היסוד]. שוב נזכר כיצד מוצאים העם חן בעיני המצרים – כשם שהופיע קודם ב"שלישי", במדת התפארת – והוא בסוד יסוד "הידורא דגופא", החן המיוחד ליסוד (ב"שלישי" החן הוא רק "תפארת ישראל", וב"ששי" מתורגם חן זה לרווחים מעשיים, ככח היסוד להגשים ולממש).

"כשזה קם זה נופל", וכאשר הופכים האון והעצמה המצריים (בסוד "כהן און") ל"אבר מת" קם ומזדקף עם ישראל ב"אבר חי" – בסוד "נגוף למצרים ורפוא לישראל" – ויש בכחו לצאת ממצרים ואף לברר ולהעלות עמו את רב הניצוצות (ה"ערב רב" העולה דעת – שבמדות הלב היינו היסוד – כנ"ל; בירור הניצוצות נעשה בכח משה, ה"צדיק יסוד עולם", ובעומק כך מובטחת הנוכחות הנצחית של משה ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא", משום שבכל דור חוזר משה להשלים את בירור ה"ערב רב" שטרם נתערו בישראל מאז יציאת מצרים, כנודע). ישראל מכונים כאן בכינוי נדיר בחמשה חומשי תורה (המופיע פעמיים בלבד, שניהם בפרשתנו[ג]) – "כשש מאות אלף רגלי [בסוד ה'רגל השלישית', היסוד] הגבריםלבד מטף [בסוד טפת הזרע שביסוד]"[ד] – זהו כינוי האיש על שם ה"גבורת אנשים" שבו, כח הגברא של ספירת היסוד (התגברות הברית וקימתה תלויה בהמשכת ה החסדים שבכל ספירות הרגש – החסדים שמקורם בדעת – אל היסוד, והתכללותם ב-ה גבורות, המגבירות את החסד והופכות ל"גבורת אנשים", ועל כן כינוי נדיר זה מופיע לראשונה בפרשה ב"ראשון", בדברי פרעה "לכו נא הגברים", ראשית המשכת החסדים, והרמז: "הגברים" עולה י פעמים הוי', והיינו התכללות ה החסדים ו-ה הגבורות הנמשכות מהדעת, שכולן בסוד שם הוי' כנודע, ביסוד). כאן מופיע המנין הכולל הראשון של עם ישראל – שש מאות אלף שרשי נשמות ישראל שבכל הדורות – השייך ליסוד, הספירה הששית, באופן מובהק[ה].

סיכום יציאת מצרים – "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים" – דומה לפסוק שהופיע ב"רביעי", אלא ששם אומר ה' "הוצאתי את צבאֹתיכם מארץ מצרים" (תוך הדגשת נצחונו שלו) ואילו כאן נזכרים הדברים כסיפור דברים בעלמא. ליל מכת בכורות ויציאת מצרים נקרא כאן "ליל שמֻרים" – זהו הגילוי הגדול של האור בחצות הלילה. ללילה זה צפה ה' ושמר את הבטחתו להוציא ישראל ממצרים – כתכונת היסוד המאמת ומקיים הבטחות (שמירת הברית האמיתית היינו שמירת ההבטחה וקיום הברית). ועוד דרשו חז"ל כי זהו "לילה המשומר ובא מן המזיקים" – החשש והשמירה מן המזיקים ב"חמישי" הופכים ב"ששי" לשמירה טבעית עצמית וחסרת דאגות, לכל בני ישראל לדורותיהם, בסוד הטבעיות של היסוד.

הקשר המובהק ביותר ליסוד ב"ששי" הוא פרשת ברית המילה הנזכרת בו – בפשטות דין המילה ביחס לקרבן פסח צריך היה להופיע בצווי ב"רביעי", אך הוא 'נדחה' למדת היסוד (גם דינים נוספים שמתחדשים כאן לגבי הפסח רומזים ליסוד – הצווי לאכול את הפסח בבית אחד רומז לכח הריכוז הזכרי של היסוד, והדין של "ועצם לא תשברו בו" רומז ליציבות ה"אבר חי" של היסוד)[ו]. דין זה חוזר כאן גם לגבי מילת הגרים, תוך הדגשה כי "כל ערל לא יאכל בו". אחר חותמת התורה כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר", שהרי מצד היסוד ברי כי "ועמך כֻלם צדיקים" – בטבע היהודי העצמי – ועל כן יש לכולנו "תורה אחת".

מלכות: הכרת תודה

ב"שביעי" נזכרות שתי מצוות שענינן הוא הכרת טובו של ה' ומעין תגמול על חסדיו עמנו ביציאת מצרים – אלו מצוות המלוות בעבודה נפשית של "אור חוזר", עבודת המלכות המחזירה את כל ה"אור ישר" הנשפע אליה כלפי מעלה. החזרת הבכור לה' היא "אור חוזר" מוחלט, המחזיר את טוב ה' אליו. במצות פטר חמור ישנה ברירה בין החזרת האור לה' (על ידי הפדיה בשה) לבין עריפת החמור – זהו עומק ה"דינא דמלכותא דינא" הקובע (כמשפט שלמה) שמי שלא מוכן להכיר בצדק ובשייכות הדברים לה' יפסיד אותם.

בפרשיה השניה נזכרת שאלת הבן התם של ההגדה – "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". התינוק הטפש שאינו יודע להעמיק את שאלתו הוא בסוד "נשים דעתן קלה" שבמלכות. בעומק, רומז הבן התם ליהודים הפשוטים עליהם עומד העולם[ז] בעקבתא דמשיחא (כמאמר רש"י "'מחר' – …יש מחר שהוא לאחר זמן"; היהודים הפשוטים הם בני גד ובני ראובן שמזכיר רש"י בהמשך פירושו: "וכגון 'מחר יאמרו בניכם לבנינו' דבני גד ובני ראובן") – בדורות השייכים ל"מלכות דמלכות דעשיה" (רש"י אף מסכם כאן בפירושו, כבמכילתא, את כל ארבעת הבנים – "דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה" – זו התכללות כל סוגי היהודים במלכות, בכנסת ישראל).

שתי הפרשיות שב"שביעי" הן פרשיות התפילין. התפילין (שכוונתם הפשוטה היא קבלת עול מלכות שמים ושעבוד המח והלב לעבודתו יתברך) הם כתר המלכות של עם ישראל (תפילין של ראש הם כתר הדכורא ותפילין של יד הם כתר הנוקבא), ועל כן נאמר עליהם "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' [המלכות מכונה 'שם' ו'הוי" שייך לתפארת, והיינו תפארת המלכות, בסוד 'כבוד מלכותו'] נקרא עליך ויראו ממך" (מפסוק זה דרשו חז"ל כי "'ויקר' אלו תפילין", "ויקר" הוא המלכות ב"אורה ושמחה וששון ויקר", כמבואר במ"א) – זו אימת המלכות של הגוים מפני ישראל, שכולם מלכים ובני מלכים. כינויי התפלין "לזכרון בין עיניך" ו"לטוטפת בין עיניך" מרמזים לכח הדבור של המלכות: הזכרון הוא הזכרה בדבור, וכפשט הפסוק שעל ידי התפילין יזכרו בנסי מצרים וידברו עליהם (אך עדיין זהו דבור זכרי, ה"קול" שבדבור עצמו, אין זה דבור של הנהגה גלויה אלא של זכרון וסיפור דברים בעלמא המניעים את ההנהגה הגלויה והמפורטת, ההנהגה הסמויה בקולו של המנהיג), ו"טוטפת" הוא מלשון הטפה[ח] (כבפסוק "הטף אל דרום", כמובא ברש"י) – זהו עצם הדבור המלכותי המטיף ומנהיג את המציאות בהפקת לקח ומוסר מסיפור הנס שעשה ה' עמנו[ט].

 [הוספה:

ששי: "מרעמסס סכתה" – "קכ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'". התחלת יציאת מצרים בקפיצת הדרך, שייך לצדיק יסוד עולם העושה קפיצת הדרך. בהמשך "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים וכו'" וכופל את הארבעה מאות ושלשים שנה. רש"י כותב על הכפל והדגש "ויהי בעצם היום הזה" ש"כיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום אפילו כהרף עין". באותו "הרף עין" קפצו פתאום מאה ועשרים מיל (מקור ל"בעתה אחישנה" בפשט – כשמגיע הזמן אז יש "אחישנה" מידית, ואף קפיצת הדרך).

בדיני פסח המחודשים אחד מהם זה "ועצם לא תשברו בו" ולא להוציא בשר, רמז ל"עצם מעצמי ובשר מבשרי" באותו פסוק. אצל הצדיק יסוד עולם שאצל ה"אבר חי" – שלכאורה רק בשר – יש עצם בתוך הברית, וזה לא נשבר.]


[א] ורמז: בא היא הפרשה ה-בא (ג) בחומש שמות, והפרשה ה-יה (סוד "שלם וחצי" שתמציתו היחס בין בל-א, ה"בא") מראשית התורה – הפרשה ה"באהבה" (לה רומז השם בא – "באהבה"). חלוקת המלה "באהבה" – אותה אומרים הכהנים בברכת המצוות על ברכת כהנים – הוא לשלש (בא) חמש (ה) ושבע (בה), כחלוקת המילים בשלש הברכות שב"ברכה המשולשת", ברכת כהנים.

[ב] והרמז: יש שש מצוות תמידיות – מצוות הלבבות – וכל אחת מהן היא שרש ל-אמונה מצוות (היינו שהיא המצוה ה-א המונה עוד קא מצוות). ו פעמים אמונה עולה תריב, והמצוה הנוספת היא מצות התפלה (השואפת גם היא להיות תמידית), שהיא בסוד "היכל הקדש באמצע", כמבואר במ"א.

ועוד, כרמוז בפנים, מצוה עולה אמונה הויאחד (וכן אמונה עולה הויאחד במספר סדורי). וראה גם תניא פל"ג שלעתים צריך להתבונן שהמצוה היחידה על האדם היא מצות האמונה, שהיא ירושה לנו מאבותינו (ועם כן המצוה היא רק לשמוח בתכונה הנמצאת בנו בעצם) כדי לשמוח ולהתחיות בקיום כל תריג המצוות.

[ג] עוד פעם אחת בלבד מופיעה המלה "גבר" ככינוי לאיש, בפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה" (ויש לומר שגם כאן בא כינוי זה על מנת להדגיש את ההפרש בין גברים לנשים, על מנת לאושש את ישראל מעבודת הפרך בה הכריחו המצרים את הגברים לעסוק בעבדות נשים ואת הנשים לעסוק בעבודת גברים).

[ד] אנשים זה מגיל 13, וגברים מגיל 20 כפי שכותב רש"י. רמב"ן חולק על רש"י ואומר שגברים מגיל 13 כי טף ממש ילדים קטנים (דוגמה קלאסית של שיקול דעת מה יותר דחוק – לומר שגברים מגיל 13, ומתנגש עם מנין מגיל 20 של שש מאות אלף, או שטף עד גיל 20; בהפשטה זה דוגמה של יסוד בפירוש המקרא – בפרצוף הדעת "שיקול הדעת" זה בתפארת ו"החלטת הדעת" ביסוד. יש שיקולים לכאן ולכאן, יש דוחק בשתי השיטות, וכשהדברים שקולים לגמרי הכרעת הדעת תלויה ביסוד – אין יפי ותפארת בשיקול הדעת הזה; כשר-פסול זה תפארת-יסוד, פסול מלשון "פסל לך" – שיקול כשר בתפארת (מה יותר יפה) ושיקול פסוק ביסוד(מה יותר דחוק). בתפארת זה שיקול של אמת, ביסוד זה שיקול של עדיפות (כמו העדפת היסוד בסידור הגולות, איזו להקדים – לכן גם המושג "סרח העודף" זה יסוד).

[ה] בפרקי דרבי אליעזר (מובא בבחיי עה"פ) מובא כי "כשש מאות אלף" היינו שש מאות אלף חסר אחד, והקב"ה צרף עצמו להמנות עם ישראל – חיבור ה' לישראל נעשה באמצעות התורה (כנודע בסוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה"), והרמז: "כשש מאות אלף" עולה הויתורה ישראל.

[ו] גם הבטוי "כל עדת ישראל" שייך למדת היסוד, המכונה "כי כל בשמים ובארץ". בטוי זה הופיע כבר ב"רביעי", אך שם לא דייק ממנו רש"י מאומה (והדיוק היה דווקא מ"דברו" המתיחס למשה ואהרן – הנצח וההוד – בהדגשה שמשה-הנצח מדבר ואהרן-ההוד נחשב עמו יחד). לעומת זאת, כאן מדויק מבטוי זה שיש ערבות בין נשמות ישראל ובפסח דורות יכולות להתערב משפחות – תוך כדי הריכוז יחדיו בבית אחד – בכח העירוב והחיבור של היסוד.

[ז] כמאמר חז"ל "עם הארץ" – "שבגינם נברא הארץ".

[ח] ה"טף" ב"ששי" וה"טוטפת" ב"שביעי" הם בסוד הקדוש טפטפיה, אותו מכוונים בפסוק "אני הוי' א-להיכם" החותם את "שביעי" של פרשת שלח.

[ט] בפשטות, עיקר הלקח והמוסר מופיע בתורה בפרשת בשלח, אחרי קריאת ים סוף החותמת את נסי יציאת מצרים – ושם חותם הלקח ב"כי אני הוי' רפאך". שרש רפא הוא צירוף פאר – סוד התפילין שנקראו פאר – והיינו פאר המלכות, ודוק.

השארת תגובה