פרשת בחוקותי לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: ברכת הגשם

פתיחת "ראשון" – הבטחת הברכות "אם בחקֹתי תלכו" – מזכירה את הבטחת ברכות ה' לאברהם אם יממש את צווי ההליכה ב"ראשון" של פרשת לך לך (כאשר הפרשות בהר ובחקתי מחוברות נכלל "ראשון" בספירת הנצח, ענף החסד, כח הליכת האדם ויציאתו ממקומו). כל "ראשון" עוסק בברכות החסד, כאשר מבין שלש הברכות המובהקות בפרשה – שלשת הדברים עליהם אומר ה' "ונתתי" – נמצאת בו ברכת "ונתתי גשמיכם בעתם". ברכת הגשם – ההטבה בגשמיות – היא ראשית החסד עם כל אדם (כפי שלימד מורנו הבעש"ט כי יש להקדים ליהודי טובה בגשמיות לפני שמטיבים לו ברוחניות). בפרשתנו, הגשם הוא החסד העיקרי, הכולל את שלש הברכות שב"ראשון", "שני" ו"שלישי" – גשם,שלום, משכן (כמבואר במ"א באריכות). הבעש"ט פרש כי ההדגשה של "גשמיכם" – בשייכות אלינו (בניגוד ל"שלום" חסר השייכות ול"משכני" השייך לה') – היינו גשמיות כפי רצוננו, כפי תפיסתנו את הטוב. "אין רע יורד מלמעלה" וגם ברע יש טוב וחסד נסתר, אך בקשתנו היא לזכות ל"טוב הנראה והנגלה" – טוב על פי רצוננו והבנתנו – והבטחת "גשמיכם" היא לטוב כזה, לחסד גלוי, אמיתי ושלם.

[את שלש הברכות – גשם שלום משכן (המכוונות לשלשת רבדי המציאות עולמות-נשמות-אלקות, כפשוט וכמבואר באריכות במ"א) – ניתן להקביל לשלש הברכות ב"בברכה המשולשת האמורה מפי אהרן ובניו": "יברכך הוי' וישמרך" היינו ברכת נכסים, ברכה גשמית לעולמות. "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" מכוון לשלום הנשמות, הנובע מהארת פנים פנימית הגורמת לנשיאת חן הדדית בין הנשמות כולן. "ישא הוי' פניו אליך" היינו נשיאת העון שמתחוללת במקדש (כשגם גילוי אלקות זה עתיד להתלבש בנשמות – בסוד "ונתתי משכני בתוככם" – בחתימת "וישם לך שלום"), ודוק.]

גבורה: ברכת השלום

ב"שני" מופיעה ברכת ה"ונתתי" השניה – "ונתתי שלום בארץ". ברכת השלום שכאן היא הבטחה על נצחון במלחמה עם כל אויב ומחריד – "ושכבתם ואין מחריד [חרדה היא פנימיות הגבורה] והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבֹר בארצכם. ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב" – ברכת כח וגבורה פלאיים לישראל, שמכחה באים הנצחון והשלום. ברכה זו, החלה "בארץ", היא בסוד "בנין המלכות מן הגבורות".

תפארת: ברכת המשכן

"שלישי" פותח, כ"שלישי" בפרשות קודמות, בברכת שלש שנים – "'ואכלתם ישן נושן' – הפירות יהיו משתמרין וטובים להתישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד". בברכת "ונתתי" השלישית – "ונתתי משכני בתוככם" – מתגלה ה' בעולם "כתפארת אדם לשבת בית". עיקר ה"משכני" הוא בית המקדש השלישי והנצחי (ובפרט לפי חידושו של הגאון הרוגאצ'ובי שטרם נתקיימה במציאות מצות בנין מקדש, כי בחורבן בית ראשון ושני נתברר למפרע שלא היה להם גדר מקדש) – הבית המכוון בין האבות כנגד יעקב אבינו, איש התפארת (ויש לרמוז כי "משכני" היינו משכן י – משכן האות יוד – בית המקדש השלישי בו נאמר "מקדש א-דני כוננו ידיך"). סיום ברכות "שלישי" הוא "ואולך אתכם קוממיות" הנדרש על ידי חז"ל כהליכה בקומתו של אדם הראשון (או פי שתים כקומתו) – כל מושג שיעור הקומה שייך לתפארת, הכל בסוד "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".

ב"שלישי" מתחולל המעבר מהברכות לקללות. זהו המעבר בין החסדים אל הגבורות – שני המרכיבים של איזון התפארת. בפרטות, זהו מעבר מהשליש העליון של התפארת – ה'מכוסה' ומוגן על ידי המוחין, ועל כן הוא נקרא "עץ החיים" המלא רק ברכה וטוב – לשני השלישים התחתונים – ה'מגולים', שיש בהם מודעות עצמית והרגשת ישות שהן שרש ומקור לכל פגם וקללה, ועל כן הם נקראים "עץ הדעת טוב ורע". המודעות העצמית והרגשת הישות הן שרש הליכת האדם בקרי עם ה' – כשהדעת לא מאירה בתפארת, בעקבות פגם האדם, שוב אין הוא מסוגל לדעת ולהכיר את ה' בכל פרטי המציאות, וחש כי הוא חי על פי המקרה, בקרי. בשל ההתפארות הרעה הזו אחת הקללות היא "ושברתי את גאון עֻזכם" – שבירת "תפארת ישראל".

[בכלל, ניתן להבחין בין קללות פרשתנו לקללות פרשת כי תבוא על פי הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כדרשת חז"ל "'אחרי לבבכם' זו מינות 'ואחרי עיניכם' זו זנות" – הקללות ב"שלישי" כאן הן על עבודה זרה (הליכה עם ה' בקרי, באמונה במקרה ובגורמים זרים חוץ מה' יתברך) הנובעת מפולחן עצמי וישות (שעל כן בפרשתנו מרובים בטויי עבודה זרה בקללות) והקללות ב"ששי" של פרשת כי תבוא הן על פגם הברית, על זנות הפוגמת בספירת היסוד (וכביכול שם באות הקללות על "קרי" במשמעות של פגם הברית). גם המתקת החסידות לקללות, על פי הפירוש הפנימי, מתמודדת בפרשתנו עם פגם המודעות העצמית ובפרשת כי תבוא עם פגם הברית. כך פירוש החסידות ל"ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" ענינו תיקון המודעות לאלקות: "עשר נשים" הן פנימיות עשר הספירות – הפנימיות הנשית, הפתוחה להשראת אור ה', בסוד "כתפארת אדם לשבת בית" – וכח האפיה "בתנור אחד" הוא גילוי ה"אחד", אחדות ה', בלב האדם, בסוד יסוד אמא המאיר בתפארת ז"א, ודוק.]

נצח: ערכי אדם

ב"רביעי" מתחילים דיני ערכין בערכי אדם. הערכת אדם על פי גילו היא המודעות לזמן השייכת לספירת הנצח. בהערכה זו, שאינה מתייחסת למצב ול'איכות' של האדם המוערך אלא לגילו בלבד, מתגלה גם "נצח ישראל" השוה בכל ישראל. כל דיני ערכין מופיעים בפרשה בספירות נצח הוד ויסוד ש"לבר מגופא", ובפרט מודגש הדבר בערכי אדם שבספירת הנצח – ראשית היציאה לבר – הערכת אדם את עצמו, את זולתו או את רכושו נובעת מהרגשתו שהוא נמצא מחוץ לגדר הקדושה, והוא רוצה לגדור עצמו בנדר שיכניסנו לתחום הקדושה.

הקדשת בהמות להקרבה שייכת לנצח, כפי שנתבאר כמה פעמים שהקרבן עולה עד סוד "נצח ישראל" – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". עשיית תמורה הוא נסיון אסור להוציא מתחום הקדש את הבהמה (על ידי המרתה באחרת). אכן, כאשר ממיר האדם באיסור "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" – מתברר שתכונת הקדש היא נצחית, בלתי ניתנת להמרה ולהפסקה, והיא אף מתפשטת ו'כובשת' את כל הבא עמה במגע. איסור תמורה (ובפרט המרת קרבן רע בטוב ממנו) היא ענין שלמעלה מטעם ודעת, הנובע מ"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

הוד: שדה אחוזה

אחרי שב"רביעי" נידון מצב בו מקדיש אדם את נכסיו שלו – את בהמתו או ביתו (או אף את עצמו, בדרך של ערכין) – הרי שב"חמישי" מדובר על הקדשת שדה שירש אדם מאבותיו, שדה אחוזה. הירושה (בניגוד לקנין) שייכת לספירות נצח והוד, כפי שנתבאר כמה פעמים, והמשכיות התמימה והישרה של האדם את הוריו שייכת להוד בפרט. אומדן השדה על פי "זרע חמר שעֹרים" רומזת לשייכות לקו השמאל, לו שייכות השעורים. עיקר החשש כאן הוא ממציאות בה "הודי נהפך עלי למשחית", מצב בו השדה נמכר ו"לא יגאל עוד" – על האדם למנוע מציאות כזו ולהיות חרד וזהיר בשמירת נחלת אבותיו.

יסוד: תיקוני הצדיק

אחרי דין שדה אחוזה ב"חמישי", עוסק "ששי" בשדה מקנה – הקנין שייך לספירת היסוד. שדה זה, וודאי שיחזור לבעליו ביובל, וקנינו נעשה תוך תודעה שהזמן בו מקדיש אותו האדם הוא מוגבל. קנין שדה והקדשתו לזמן מוגבל הוא בירור הניצוץ הפרטי השייך לאדם בקרקע זו, כשאחרי הבירור השייך לנשמת הקונה (והנעשה על ידי הקדשת השדה) חוזרת הקרקע לבעליה. מודעות זו מלוה את הצדיק, העוסק בבירור רפח הניצוצות מהמציאות (כש"אשר לו אחזת הארץ" אליו חוזר השדה הוא ה"צדיק יסוד עולם" שהכל שייך לו, ודוק).

הדין הכללי של "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" רומז לכך שכל ערכי ישראל עולים שקל – מנין צדיק יסוד עולם (השקול במספרו ליודע ספר, לחסיד שמח וליהודי פשוט – ארבע בחינות בנשמות ישראל, לפי שרשן ומעמדן בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, כמבואר במ"א). דין קדושת הבכור, בגינו לא ניתן להקדישו בהקדש אחר, שייך ליסוד – השתקפות ספירת הדעת, ה"ברא בוכרא", בתוך מדות הלב. הוספת חומש על בכור בהמה טמאה שהוקדש – "ויֹסף חמִשִתו" רומזת ליוסף הצדיק, איש היסוד.

חתימת "ששי" היא דין חרם שאין לו פדיון והוא קדש קדשים לה'. דין החרם בכלל שייך ליהושע – הצדיק משבט יוסף (המכוון ליסוד) – המחרים את יריחו. מהו ההבדל הפנימי בין חרם להקדש? בהקדש העיקר הוא הנאת גבוה, ואין הבדל אם ההנאה מערכו של הדבר תהיה ממנו עצמו או מתמורתו. לעומת זאת, בחרם אוסר האדם את הדבר מעצמו – מחרים את הנאתו ממנו – ונתינתו לגבוה היא רק תוצאה של ההחרמה העצמית, עד שספק הוא למי נועד החפץ, להקדש או לכהנים (בעומק, הנאת גבוה באה כאן מהחרמת החפץ מהאדם, ולא מערך החפץ עצמו). דרך זו, שלא לקבל הנאה מדברים במציאות, היא תיקון הברית (ורמז:חרם הוא מנין רמח אברי הגוף, הכלולים בברית – האבר הקטן שהוא "מועט המחזיק את המרובה" – ותיקונו הוא התיקון הכללי לגוף).

מלכות: "העשירי יהיה קדש"

הדין הראשון ב"שביעי" עוסק (לפי חז"ל) באדם היוצא לההרג – אדם שדין המלכות, "דינא דמלכותא דינא", פגע בכל תוקף ה"רגליה יורדות מות" של המלכות, שכל הנתפס בו שוב אין לו ערך ואין לו דמים. דיני מעשר – מעשר הארץ (כינוי המלכות) ומעשר בהמה (סוד שם בן, המכוון למלכות; מעשר בהמה מתקדש כשהוא עובר תחת השבט, סוד "שבט מלכות") – שייכים למלכות, הספירה העשירית (בה נאמר "העשירי יהיה קדש להוי'"). החזרה לדין תמורה – שהחל ב"רביעי" – רומזת לכך שראשית בנין המודעות של המלכות הוא בספירת הנצח. מראשי התיבות של הבטוי "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" יוצא אחד מצרופי שםהוי' ב"ה המאירים בחדשי השנה – סוד צרופי החדשים כולם שייך למלכות. בדין כאן, המתיחס למעשר בהמה, חל איסור לבקר בין תם לבעל מום, ו"מה שעשה [האדם המעשר] עשוי" (כגזרת המלך שאין להשיבה) – התם ראוי לקרבן (בסוד ספירת הנצח) ובעל מום ראוי להאכל כמעשר (בסוד ספירת המלכות). שני דיני תמורה – בנצח ובמלכות – הם בסוד תמר אשת יהודה, השייכת לנצח (וראה במאמר "סוד התמר" בספר מלכות ישראל ח"א), וסוד עץ התמר בשבעת המינים, המכוון בין המינים כנגד ספירת המלכות.

השארת תגובה