פרשת במדבר לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: חבת ישראל

כפירוש רש"י בכל החומשים, גם בחומש במדבר מפרש רש"י כי תחלת החומש היא ענין של אהבת ישראל וחבתם – "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם". המנין של פרשת במדבר הוא המנין השלישי, ה"חזקה" של המנינים המגלים את חסד ה', אהבתו וחבתו לישראל. גם מצד ענינו, מנין זה מבטא את תכלית החבה לישראל – מנין שענינו הוא השראת שכינה בישראל (בפרטות, שלשת המנינים הם כנגד החסד שביציאת מצרים, תוקף הדין והגבורה של חטא העגל ו"תפארת אדם לשבת בית" שבהשראת שכינתו יתברך במשכן – היינו שהחסד כאן ב"ראשון" הוא חסד שבתפארת; שלשת המנינים מכוונים גם כנגד התפתחות העם בסדר עיבור-יניקה-מוחין – יציאת מצרים היא לידת העובר, חטא העגל הוא נפילת היונק המטנף את עצמו והשראת השכינה היא גדלות המוחין, וראה עוד ב"שלישי" כי בתוך פרשתנו עצמה מתחוללת ההתקדמות בסדר עיבור-יניקה-מוחין עד לשלמות הגדלות).

מנין ישראל, המבטא את החבה, נעשה "למשפחֹתם לבית אבֹתם" – יחוס ישראל נקבע על ידי האב (שהיחס בינו לבין האם הוא כיחס בין החסד לגבורה, וכן האב הכללי ביותר של ישראל הוא אברהם אבינו, איש החסד). בחסידות מבואר כי אב הוא מלשון אבה (במובן של רצון) ואהבה – לכל אדם יש אהבה וכיסופים לבית אביו (כלשון הפסוק, "כי נכסֹף נכספתה לבית אביך"), ובפנימיות מלמד הדבר כי היחוס בעם ישראל הוא פועל יוצא של האהבה. יחוס האדם לאביו נובע מגעגועי הבן אל אביו – מהרצון הפנימי של כל איש ישראל לחזור לשרשו ולהתחבר למקורו. בזכות אהבת הבן לאב (בדרך של "רצוא" וכיסופים לשרש) הוא יורש אותו ועומד תחתיו בעולם (בדרך של "שוב" למציאות).

משה מצטוה למנות "כל זכר [סוד 'זכר חסדו'] לגלגלתם". על פי הסוד "לגלגלתם" היא מלת המפתח במנין זה, והיא רומזת לחסד דעתיק יומין המלובש בגלגלתא דאריך אנפין (הגלגלת מסמלת את הרצון שאין לו כל טעם מושג ומובן – כל מנין ישראל המפורט בפרשה הוא ענין שאין בו טעם מושג ומובן כבעיסוק במצוות, והריהו ענין שלמעלה מטעם ודעת השייך לגלגלת). גם מנין ישראל מגיל עשרים – העולה כתר – רומז לסוד הגלגלת. כל ראשי ישראל המונים את העם נחשבים כ"גלגלת" ביחס לשבטיהם הנמנים.

כבפרשות רבות, "ראשון" הוא החסד הבונה את הרקע לקראת הביצוע המפורט בהמשך – ביצוע המתחיל מספירת הגבורה.

גבורה: המנין המפורט

אחר הרקע הכללי שבנה "ראשון" ביחס לדרך פקידת ישראל, כולל "שני" את כל המנין המפורט – פרטי הפרטים הדקדקניים שייכים במובהק לגבורה. הצווי על משה להמנע מלפקוד את בני לוי שייך לגבורה – כל מיעוט ואיסור שייך לגבורה, ובפרט אמורים כאן הדברים בשבט לוי שענינו גבורה (בסדר של כהן-לוי-ישראל). הלויים הם היוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל – הם מובדלים מעם ישראל (הבדלה שהיא פעולת הגבורה) לשירות המשכן ומשמרת הקדש (כשכל שמירה שייכת לגבורה), אך כל ישראל יכול לשאוף להמנות על הלוים (כפי שכתב הרמב"ם). גם אזהרות "והזר הקרב יומת" ו"ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל" – הסיבות לשמירת הלויים – שייכות למדת הגבורה.

תפארת: באותות ובדגלים

"שלישי" עוסק בסידור מחנה ישראל "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל" – הסידור של "תפארת ישראל", של חניתם סביב המשכן בסדר ובמזיגה נכונה ומפוארת של השבטים ובריבוי גווני הדגלים. רש"י מפרש כי "באֹתֹת" היינו "באות שמסר להם יעקב אביהם" – אותות שמקורם ביעקב, שמדתו תפארת (לפירושו הראשון של רש"י הדגלים הם האות המאפשר לכל אחד להכיר את דגלו ומקומו – מדת "איזה היא חכם המכיר את מקומו" מכוונת בין מאמרי "איזהו חכם" כנגד ספירת הדעת, נשמת התפארת, כמבואר במ"א).

סדר הדגלים מתייחד גם בכך שהוא הסדר המבוגר והשלם של עם ישראל. ידוע כי המקובלים שלפני האריז"ל כיוונו את חדשי השנה כנגד השבטים על פי סדר תולדתם, והאריז"ל חדש שיש לכוון את חדשי השנה כנגד השבטים על פי סדר חנייתם בדגלים – היחס בין קבלת הראשונים לקבלת האריז"ל, בתחומים רבים ואף בתחום זה, הוא היחס בין הקטנות לגדלות, בין זמן היניקה לבין זמן שלמות המוחין). סדר ההתפתחות עיבור-יניקה-מוחין מכוון כנגד האבות (עיבור מכוון ל"אברהם העברי"; יניקה מכוונת ליצחק שעינינו הצחוק והשעשועים שביניקה, "ושעשע יונק"; גדלות מכוון ליעקב, הבחיר שבאבות), ושלב הגדלות המתבטא בסדר הדגלים שייך לתפארת. ההתקדמות הזו מובהקת במיוחד כשמתבוננים בכך שב"ראשון" בפרשה נזכרו השבטים בסדר המבוסס על תולדתם (בעיקר בסדר בני לאה ובני רחל), ב"שני" הפתיחה היא ב"ראובן בכור ישראל" – הבכור לסדר הלידה – אך השבטים מסודרים לפי דגליהם, ואילו ב"שלישי" נשלם סדר הדגלים לכל פרטיו, העם מגיע לגדלות מוחלטת.

[סוד הסידור השלישי – שבכללות הוא שלמות סוד המנין השלישי, המנין המיוחד של פרשתנו, כפי שנתבאר ב"ראשון" – הוא כנגד יעקב אבינו, ה"בחיר שבאבות". התואר "בחיר שבאבות" מעיד על גדלות מוחין המאפשרת לאדם לבחור את דרכו בשלמות. על דרך זו יש לבאר גם את הכינוי "בית הבחירה": ידוע כי שלשת בתי המקדש מכוונים כנגד שלשת האבות, ואם כן ראוי לקרוא דווקא לבית השלישי – שכנגד יעקב, ה"בחיר שבאבות" – "בית הבחירה". כך, בכל מקום בו מדברת התורה על "המקום אשר יבחר הוי'" היא מכוונת לתכלית הרצויה, שמיד עם כניסתם לארץ יכבשו ישראל את כולה ויבנו בה את המקדש כראוי. מכיון שדבר זה לא קרה בשלמות בכיבוש הראשון והשני חידש הגאון הרוגאצ'ובי כי טרם נבנה מקדש שלם, "המקום אשר יבחר הוי'", ולבתי המקדש הראשונים יש מעין דין של מקדש מעט – שממשיך להתקיים באופן שונה גם בגלות, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. רק המקדש השלישי והנצחי ראוי לכינוי "בית הבחירה" בשלמות – הבית שתכליתו גילוי בחירת ה' בישראל ובחירת ישראל בה' בדרך של גדלות, בבחירה חפשית ועצמית שאיננה נובעת מכל שיקול צדדי או חיצוני (המאפיינים את בחירת מי ששייך ליניקה עדיין).]

נצח: התכללות השמאל בימין

"רביעי" פותח בתולדות אהרן ומשה. בכללות, משה ואהרן מכוונים כנגד הספירות נצח והוד, אך ענין התולדות וההמשכיות שייך לנצח דווקא. התכללות אהרן במשה כאן מודגשת בכך ש"תולדֹת אהרן ומשה" פותחים "ביום דבר הוי' את משה בהר סיני". לאידך, מנויים כאן רק בניו של אהרן, וחז"ל לומדים מכך שגם הם נקראים "תולדות משה" משום שלמדן תורה ו"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (בחסידות מוסבר שכל רב המלמד תורה כאילו ילדו, אך אצל משה רבינו – שמדתו נצח – נקרא התלמיד תולדה ממש, משום שאצלו הלימוד איננו אור שכלי בלבד אלא השפעת העצם ממש).

התכללות הימין והשמאל – התכללות אהרן במדתו של משה – מובלטת עוד יותר בהמשך "רביעי": הקרבת מטה לוי לשרת את בני אהרן (המתחדשת כאן, שהרי קודם נאמר שהלויים משרתים את המשכן ואת ה') היא כלילת גבורות הלויים (שרש ההוד) בחסדי הכהנים (שרש הנצח). בכלל, את הנצח וההוד מאפיינת התכללות הימין והשמאל – בשל תופעת "שִֹכל את ידיו" של התפארת (מדת יעקב) המחליפה בין הימין לשמאל (תופעה המסבירה גם מדוע אהרן הכהן שייך להוד ומשה הלוי שייך לנצח) – בנצח מתכלל גם ההוד ובהוד מתכלל גם הנצח. גם כאן, הימין 'מנצח' את השמאל שיכנע לו ויתכלל בתוכו, ומתוך כך הכהן "מנצח על המלאכה" שעושה הלוי ומגייס אותו לעבודתו.

כמו ש"ראשון" בנה את הרקע למנין ישראל, שנעשה בפועל ב"שני", כך "רביעי" (ענף החסד) בונה את הרקע למנין הלויים, שנעשה בפועל ב"חמישי" (ענף הגבורה).

הוד: מנין ופקודת הלוים

ב"חמישי" מתבצע מנין הלוים – ההוד הוא ענף הגבורה, ההמשך של "שני" בו נמנה עם ישראל (ובו נצטוה משה להפריד את הלוים ממנין שאר העם). בנוסף לפקידת הלוים ישנה כאן גם חלוקת תפקידי הלוים – כל אחד על משמרתו – קבלת פקודה ומשמרת היא משמעת השייכת לענף הגבורה.

יסוד: פדיון בכורות

אחרי השלמת מנין ישראל ומנין הלוים, עוסק "ששי" במנין בכורות ישראל כנגד הלוים. בכלל, היסוד הוא המשקף בין מדות הלב את ספירת הדעת, המכונה "ברא בוכרא", והפסוק "פקֹד כל [כינוי היסוד] בכֹר זכר [השייך ליסוד] לבני ישראל" הוא פסוק יסוד מובהק. בקבלה מבואר ששרש פדיון  הבכור (הדומה לפדיון נפש, אותו נותנים ל"צדיק יסוד עולם") שייך ל-פד תעניות אותן יש להתענות כדי לתקן את פגם הברית. פדיון הלויים כנגד הבכורות הוא בסוד "יוסף יצחק" – המרת "כל בכֹר זכר" השייך ליסוד, מדת יוסף, בלוים ששרשם הגבורה, מדת יצחק – תיקון פגם הברית – פגם יוסף – הוא בצחוק של שעשועי פנימיות התורה.

מספר בולט ב"ששי" הוא מספר הבכורות העודפים על הלוים – 273. זהו מספר הקשור באופן מובהק למדת היסוד ותיקון הברית, בהיותו כפולת כל מספרי הברית המפורשים בתורה: על הארץ נכרתה עם אברהם ברית אחת, על התורה נכרתו עם ישראל שלש בריתות, על קיום העולם נכרתו עם נח שבע בריתות, על ברית המילה נכרתו עם ישראל שלש עשרה בריתות. מספרים אלו יוצרים סדרה מובהקת של מספרי ברית (כמבואר במ"א), וכפולת כל המספרים המפורשים – 1 כפול 3 כפול 7 כפול 13 – עולה 273, מספר ימי ההריון (וכן 273 עולה 13 כפול 21, המספר הבא בסדרת מספרי הברית). מספר זה, ככל מספר לא זוגי, הוא גם חלק מסדרת נקודות אמצעיות היוצאות ממספר זוגי – שרש מספר זה בסוד הנקודה האמצעית (הסוד והיסוד של כל מספר) הוא יח (הנקודה האמצעית של 35, שהוא הנקודה האמצעית של 69, שהוא הנקודה האמצעית של 137, שהוא הנקודה האמצעית של 273), בסוד "צדיק חי עלמין". אם ממשיכים סדרה זו עוד שני מספרים הלאה מגיעים ל-545 ו-1089 (העולה גל בריבוע) – ממוצע ששת המספרים הלא-זוגיים הללו (מ-35 עד 1089) הואמשיח, סוד משיח בן יוסף המכוון כנגד ספירת היסוד.

מלכות: יחוד תפארת ומלכות

ב"שביעי" מתקיימת תופעת "נעוץ סופן בתחלתן" – נעיצת המלכות בחסד – כשהיא פותחת את ענינו של "ראשון" בפרשה הבאה. המלכות הנעוצה בחסד של נשא נכללת במלכות של במדבר בהיותה קשורה ודבוקה בתפארת (ויחוד זה מעלה אותה למעלה ממקומה הרגיל). כאן מתבטא יחוד זה בפקודת בני קהת, המכוונים בין משפחות הלוי – גרשון קהת ומררי – כנגד התפארת.

פקודת הלויים מגיל שלשים רומז לשלשים המעלות בהם נקנית המלכות (ל, כמנין יהודה) – ומכאן למדו כי "בן שלשים לכח" (גם הגבלת הגיל – עד חמשים שנה – שייך להגבלות המלכות). סוד המלכות מופיע במובהק בפסוק "זאת [כינוי המלכות] עבֹדת [עבודה היא ענין המלכות, ובפרשתנו מופיע בטוי זה החל מ"רביעי", מהנצח שהוא ראשית בנין המוחין של המלכות] בני קהת [התפארת] באהל מועד קדש הקדשים [סוד עלית המלכות ביחודה עם התפארת לקדש הקדשים]". עבודת בני קהת כרוכה בשיתוף פעולה מובהק עם הכהנים בני אהרן. זה שיא התודעה המשפחתית החופפת על כל פרשת במדבר, כשסיום "שביעי" מדגיש את האחריות המשפחתית – "אל תכריתו את שבט משפחֹת הקהתי". כל חכמת כיסוי הכלים לפני המסע (בו מודגש הכיסוי ב"בגד כליל תכלת" – עניני מלכות מובהקים) הוא חכמת אריזה של בעלת הבית, כפי שנתבאר בכמה פרשיות כי יש "חכמת נשים" מיוחדת המופיעה ב"שביעי".

כינוי המלכות – "זאת" – חוזר בסיום "שביעי": "וזאת עשו להם וחיו ולא ימֻתו". "וזאת" היינו המשכה מה-ו – התפארת והיסוד – ל"זאת" – למלכות (בסוד יחוד תפארת ומלכות השייך ל"שביעי" כאן, כנ"ל). המשכה זו נדרשת בשביל "וחיו ולא ימֻתו" – למלכות אין חיים מצד עצמה וללא המשכת חיים מהיסוד הרי "רגליה יורדות מות" (כרמוז בחתימת "שביעי" במלה "ומתו"). זו עבודת הכהנים לשמור את חיי הלויים, וכאשר אין הלוים באים לראות "כבלע את הקדש" – ונשמרים בכך מ"ומתו" – מביא הדבר לקיום התכלית של "בלע המות[העולה מחיה מתיםלנצח".

השארת תגובה