פרשת דברים לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: תוכחת מסותרת מאהבה מגולה

כבכל חמשת חומשי תורה, רש"י מלמד כיצד פותח החומש באהבת ה' לישראל: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". מתברר כי "על כל פשעים תכסה אהבה" ואהבת ה' לישראל מכסה על פשעיהם וסותמת אותם (סתימה-סתמיות שייכת לקו החסד, כנודע שתורה עולה סתם דוקא – על שום שילוב הכללים והפרטים שבה – "סתם" מצד החסד ו"דוקא" מצד הגבורה). דברי התוכחה לישראל כאן הם בגדר "תוכחה מסותרת מאהבה מגולה" – תוכחה הבאה עטופה באריזה של אהבה.

כמובן, על אף עטיפת האהבה והסתמיות אין כאן דילוג על דברי התוכחה לפרטי פרטיהם – הם אמורים כך שמי שאליו הם מופנים יבין אותם – אלא שעטיפת האהבה מגלה שהתוכחההעטופה בתוך אהבה נאמרה מתוך אהבה. השילוב בין התוכחה לאהבה יכול להיות רק במקור האהבה – בספירת הבינה – בה מבינים דבר מתוך דבר, ואפשר להכיר כי גם התוכחה היא ביטוי של האהבה הרבה, "כי עזה כמות אהבה". בחיצוניות הבינה, ש"מינה דינין מתערין", ישנה "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", ואילו בפנימיותה –הנחשפת בפרשתנו – מופיעים הדברים כ"תוכחת מסותרת מאהבה מגולה" (עד שבעומק תוכחה זו – למי שמבין דבר מתוך דבר בשלמות – צפון גילוי אוהב שעל אף שהאדם פעל בצורה שלילית, ועליו להבין זאת היטב, יתברר בסוף שעומק כל מעשי ישראל הם אך טוב תמיד).

גם עיתויה של התוכחה – סמוך למיתת משה (כש"אם לא עכשיו אימתי", מאמר הלל הזקן, עמוד האהבה לישראל) – נובע מתוך האהבה והכבוד למי שמוכיחים אותו: "שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהיה חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהיה בלבו עליו, ושלא יהיו המוכיחים מתווכחים". עולה מזה כי בתוכחה יש לחוש – מתוך אהבה רבה למקבל התוכחה – לכל פגיעה או תוצאה שלילית שעלולה להיות לתוכחה (וראה בספרי כי יעקב לא הוכיח את ראובן עד סמוך למטתו מתוך חשש – רחוק עד למאד – שיעזבנו וידבק בעשו). כשהתוכחה נעשית כראוי, מתוך אהבה, כבוד וזהירות מירבית "התוכחה מביאה לידי שלום" ומרבה אהבה ואחדות ישראל. אכן, בשל הצורך להוכיח באופן כה מדוד וזהיר אמר רבי עקיבא "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (וראה ביאור הדברים באריכות בלקו"מ תנינא סימן ח – התורה האחרונה שאמר רבי נחמן, ובה קיים את מצות התוכחה סמוך למיתה).

[בילקוט שמעוני על פרשתנו הובאו שלשה דברים ביחס ליכולת להוכיח:

"אל כל ישראל" מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות. אמר רבי טרפון, העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. אמר רבי אלעזר בן עזריה, העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות. אמר רבי עקיבא, העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין.

מדברים אלו עולה כי יש בתוכחה בחינה ש"הוא היודע והוא המדע והוא הדעה עצמה" – שהמוכיח (עליו נאמר "אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח") הוא גם מקבל התוכחה (עליו נאמר "אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות") והוא גם התוכחה עצמה (על הכרתה נאמר "אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין") – ולכן נדרשו ישראל להיות גם "בעלי תוכחות" וגם "יכולים לעמוד בתוכחות". מענין זה מתבארת יותר תורת הבעש"ט על "הוכח תוכיח" – שעל האדם להוכיח את עצמו לפני שהוא מוכיח את זולתו (על דרך דרשת חז"ל על הפסוק "המול ימול" – שעל המוהל להיות מהול בעצמו). שלשת עניני התוכחה מכוונים כנגד שלש המשמעויות בשער כח המבוארות במ"א – תוכחה שייכת למוכיח, עמידה נוכח היא עמידת מקבל התוכחה, הכח שייך לתוכחה עצמה, שבכחה לפעול ולשנות את מקבל התוכחה (אכן, בשל כח התוכחה צריך להיות המקבל בעל כח "שיכול לעמוד בתוכחות").

הילקוט שמעוני מסיים בסיפור הממחיש את קשר התוכחה והאהבה:

אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבא לפני רבן גמליאל מפני שהייתי קובל עליו והייתי מקנתרו וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת לקיים מה שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

אכן, מי שהוא חכם – בעל בטול (כנודע שבטול הוא פנימיות החכמה) – חפץ להוסיף חכמה על חכמתו ובטול על בטולו. מסיבה זו רבים מגדולי ישראל חפשו לעצמם "מוכיח" שיוכיחם על מעשיהם, ובוודאי הרבו אהבה ל"מוכיח" זה ככל שהרבה להוכיחם. בכלל, כל דרכה של תורה מביאה ל"את והב בסופה" – הלימוד מתחיל בויכוח-תוכחה ומסיים באהבה רבה, כדרשת חז"ל בזה.]

בפסוק "אחד עשר יום מחֹרב דרך הר שעיר" אמר משה לישראל עד כמה היתה השכינה "מתלבטת בשבילכם למהר ביאתם לארץ" עד שגם את הדרך הקצרה בת אחד עשר הימים הם עברו בשלשה ימים בלבד – אהבת השכינה לישראל גרמה לה לפעול ב"זריזותיה דאברהם".

תוכחת משה לישראל באה רק "אחרי הכתו את סיחֹן מלך האמֹרי… ואת עוג מלך הבשן" משום ש"אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה… לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן". הנהגת משה היא מקור להוראת הבעש"ט כי קודם שמיטיבים ליהודי ברוחניות יש להיטיב לו בגשמיות – הטבת משה לעם בגשמיות בהורשת הארץ (שיחסית אליה כל הטבתו לעם במדבר היא רוחנית בלבד) מגלה את אהבתו השלמה להם, מוכיחה שתוכחתו לעם היא טובה ברוחניות ומאפשרת לה לפעול את פעולתה לברכה. אהבת משה מתגלה כאן גם בכך שנהג טוב עין בתורה ו"הואיל משה באר את התורה" לכל, בשבעים לשון.

"ראשון" חותם בברכת משה לישראל: הוא מתאר את ההתפשטות העם הברוכה (בברכת החסד) – "הוי' א-להיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב" (קיום הברכה שנאמרה לאברהם אבינו דווקא). הוא מברך אותם ברכה משל עצמו – "יֹסף עליכם ככם אלף פעמים" – ברכה שהיא המשכת החכמה (מדתו שלו, בה אמור "אאלפך חכמה") לחסד, להכפילו אלף פעמים כך (והוא על דרך זיכוך המח והלב "אלף פעמים ככה" של מי שגומל חסד עם יהודי בגשמיות). פשטות ברכתו של משה מתיחסת לפריה ורביה בגשמיות, אך המשכת החכמה לחסד פועלת גם את "נביעת האין סוף" במוחין, המאפשרת לפרות ולרבות בדברי תורה – "לאפשא בה" עד אין סוף. חותם דברי משה היא ברכת ה', "ויברך אתכם כאשר דבר לכם", הממשיך ברכה אין סופית (מהדרגה בה נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא").

גבורה: "אל תירא ואל תחת"

דברי משה מתחלקים באופן מובהק לדברי ברכה וחסד ולדברי תוכחה – "שני" פותח את חלק הגבורה בדברי משה (בירידה חדה "מאיגרא רמה" של ברכת "ויברך אתכם כאשר דבר לכם" "לבירא עמיקתא" של) "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". על מינוי השופטים אומר משה לישראל "ותענו אֹתי ותאמרו טוב הדבר", וברש"י: "חלטם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים". משה מוכיח את ישראל שגם מה שנדמה כטוב בהנהגתם, יש בו פניות אישיות.

[ה"איכה" שפותחת את "שני" רומזת ל"איכה" בקינת ירמיהו על החורבן והגלות – שעל כן קוראים זאת בשבת חזון, הסמוכה לתשעה באב – עונש על קלקול הדינים והמשפט, כידוע בדורנו. במובן מסוים, מינוי הדיינים הוא 'מקרה אבוד' מתחילתו, שהרי מתוך שבע המדות הנדרשות לדיין (כפי שאמר יתרו) מצא משה רק בעלי שלש מדות, ו"נבונים לא אשתכחו" כלל. "נבונים" הם אלו האוהבים ומעונינים לקבל תוכחה (כנ"ל ב"ראשון"), וכשאין דיינים בעלי בטול וודאי הוא שישותם תביא לעוות משפט, הכל בסוד "דן ידין עמו כאחד" – רק דיין נבון ש"דן" את עצמו "ידין עמו" (על דרך "הוכח תוכיח את עמיתך"), והוא הזוכה לדון "כאחד", כיחידו של עולם (ש"אין דן יחידי אלא אחד").]

פרשת מינוי הדיינים – בה מפורשים כללי הגבורה של משפט תקין וצודק – שייכת במובהק לספירת הדין והגבורה. פרשת הדיינים חותמת בציווי שהוא תיקון הגבורה-היראה – שתיקונה הוא העלאתה כלפי שמיא, שלא לפחד מאף אחד חוץ מה' יתברך – "לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא". בענין זה – כציווי כללי לישראל – חותם "שני" כולו. אחרי המעבר ב"מדבר הגדול והנורא" – מקום גבורה ויראה – בא ישראל לגבול הארץ ומשה מצוה את העם "עלה רש כאשר דבר הוי' א-להי אבתיך לך אל תירא ואל תחת".

תפארת: הרגשת רחמי ה'

תיאור "ותקרבון אלי כֻלכם" – בערבוביא – מבטא פגם בתפארת ישראל, כשההתקרבות למשה נעשית באופן בלתי מתוקן. חטא המרגלים (שהיה בפארן, כנזכר ברש"י בריש פרשתנו על המלה "פארן") פגם ברחמים (פנימיות התפארת) – רחמים הם הרגשה אמיתית של לב הזולת, וכאן ישראל החטיאו לגמרי את ההכרה ברחמים שבלב ה' עליהם (עד שאמרו "בשנאת הוי' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים" – "והוא היה אוהב אתכם, אבל אותם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך"). בהמשך דבריו נסה משה לשדר לעם עד כמה ה' מרחם עליהם, כרחמי האב על בנו – "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך הוי' א-להיך כאשר ישא איש את בנו" (ורמז: "ישא איש את בנו" עולה תפארת) – אך ללא הועיל. העיוות בתפיסת ישראל את ה' הוא קלקול הנובע מכח המדמה – כח הבינה המתגלה בתפארת ז"א.

התפארת שברוח הצדיק היא מדת האמונה (כמבואר באגרת הקדש שרוח הצדיק – המכוונת כנגד המורגש שבנפשו, הספירות חסד-גבורה-תפארת – כוללת אהבה יראה ואמונה). מתוך פגם האמונה הצליחו ישראל להפוך רחמים לרוגז, עד שגם רחמי ה' על משה (המכוון כנגד הדעת, המעוררת בדרך כלל את מדת הרחמים) נהפכו לרוגז – "גם בי התאנף הוי' בגללכם". "שלישי" חותם בכך ש"יהושע [= פנים אל פנים, בסוד קבלתו השלמה ממשה פנים אל פנים, פני חמה אל פני לבנה, יחוד תפארת ומלכות] בן נון העֹמד לפניך [כפרצוף דור המדבר העומד לפני פרצוף ז"א, שעיקרו התפארת] הוא יבֹא שמה [= משיח]" (ועוד רמז ליחוד תפארת ומלכות: "יהושע בן נון העֹמד לפניך הוא יבֹא שמה אֹתו חזק" עולה "מה יפית ומהנעמת אהבה בתענוגים", העולה יחוד יעקב רחל במילוי – יוד עין קוף בית ריש חית למד). הכל חותם במלה "ישראל" – תופעה נדירה יחסית – בסוד "תפארת ישראל".

נצח: חטא המעפילים

"רביעי" פותח ב"וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם… המה יבֹאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה" – זו הבטחה שה"ברא כרעא דאבוה" עתיד לרשת את ישראל ולהנציחם בנחלתם. אחרי המאורעות העוברים על "תפארת ישראל" – "תפארת גופא" – מתברר שהבנים, שהם "לבר מגופא" (מחוץ לספירת הדעת המאירה בתפארת, שלכן מדובר ב"בניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע"), ירשו את הארץ (ובהדגשה רבה: "המה יבאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה").

אחרי תוכחת משה לישראל על חטא המרגלים הוא חוזר לתאר את חטא המעפילים (שהופיע במקור ב"רביעי" של פרשת שלח) – ישראל אמרו "חטאנו להוי'" (תוך הכנה לוידוי האמיתי של ההוד, שיופיע ב"חמישי"), אך מיד אחר וידוי זה הם מתנצחים עם הוראת ה'. חטא המעפילים – העליה בהר, ל"עמק רום" של הנצח – נובע מבטחון עצמי מופרז, קלקול הבטחון העצמי הראוי של הנצח (בו יש להכיר "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", וכשאין זוכרים זאת אזי "אינני בקרבכם"; אכן, ישנו גם בטחון עצמי מופרז בבחינת "אורות דתהו בכלים דתיקון" – בסוד "פרזות תשב ירושלם" – שדווקא מכחה יורשים את הארץ, והרמז: "טובה הארץ מאד מאד" עולה בטחון מופרז, העולה ד פעמים אמונה).

בשל החטא מתקיים "ותשבו בקדש ימים רבים" – תוך חויה שישיבה זו נמשכת לנצח (תיקון "ימים רבים" הוא מדת "ארך אפים", מדת "כמה ארך אפים לפניו" רמוזה בבטוי "ונסב את הר שעיר ימים רבים" העולה כמנין השנים מהבריאה עד המבול) – "קדש" הוא סוד החכמה, ראשית קו הימין המסתיים בנצח). חותם "רביעי" – "ונסב את הר שעיר ימים רבים" – הוא גילוי הסובב כל עלמין בנצח (אלא שבחוית האדם נדמה לו שהוא מסתובב סביב עצמי, סיבוב נצחי וחסר תוחלת; בעומק, ב"ראשון" של הפרשה התגלה המקיף עליו אמור "על כל פשעים תכסה אהבה", וב"רביעי" – ענף החסד – מתגלה רק חיצוניות המקיף, הגורמת לסיבוב נצחי חסר תוחלת).

הוד: "פנו לכם צפֹנה"

ההתנצחות יוצרת מעגל קסם נפשי, הגורם לאדם לסוב סביב עצמו, וכדי לצאת ממעגל קסם זה אומר ה' לישראל "[רב לכם סב את ההר הזה] פנו לכם צפנֹה" – יש לפנות למצפון הפנימי האמיתי (תוך הרחקת המצפון דקליפה, יצר הרע שנקרא "הצפוני", בכח הוידוי האמיתי) ולמדת הצפון הפנימית, ליראה (שההוד הוא ענף שלה) מכחה זוכים ל"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ישראל מגיעים להר שעיר, הירא מישראל, ונאמר להם "ונשמרתם מאד" (בעבודת אתכפיא של ההוד) שלא להתגרות בהם (שעיר, היראה וההשמרות שייכים לגבורה, והם מופיעים בהוד שהוא ענף הגבורה) משום שנחלתם היא ירושתם מעשו – ירושת הקדושה היא מצד הנצח (או מצד התפארת) ואילו ירושת עשו היא המשכת ההוד (שבסופו "הודי נהפך עלי למשחית"). ישראל מצטוים לשאת ולתת באמונה עם המואבים – "אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם" – תכונה השייכת לתמימות ההוד (אליו גם מכוונים כל עניני העסקים והכלכלה). בכך יש גם הכרת טובה – הכרה "כי הוי' א-להיך ברכך בכל מעשה ידיך… לא חסרת דבר" – אמירת תודה בכח ההוד שבנפש. ישראל מקיימים את מצות ה' (תוך וידוי אמיתי המתקן את חטא המעפילים), ביחס לשעיר ובדומה לכך גם ביחס למואב.

רק אחרי שתמימות ההוד, שיש בה כאן ממד של "הודי נהפך עלי למשחית" (שהרי היא מכלה את דור המדבר) מגיעה לשיאה (תוך בטול נצחנות הנצח) – "עד תֹם כל הדור אנשי המלחמה [שהתאפיינו בנצחות הנצח]… עד תֻמם. ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות" – חוזר ומתהפך ההוד לטובה, ונאמר לישראל לעבור את הירדן (תוך ציווי לא להתגרות בבני עמון כבבני אדום ומואב) והם פונים לסיחון (שארצם שייכת היתה למואב – האסורה לישראל – אך "טהרה בסיחון", בסוד טהרת הבינה ש"עד הוד אתפשטת"). בתיאור הימים בהם סבבו ישראל בקדש, מ"[רב לכם] סֹב את ההר" עד "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה", יש רמז לחיתוך הזהב (יפי והדר ההוד) של מאה – חלוקה ל-62 ("סֹב") ו-38 ("שלשים ושמנה שנה").

בפניה לסיחון אומר ה' לישראל "החל רש והתגר בו מלחמה" (אחרי כל איסור ההתגרות והמלחמה עם אדום מואב ועמון נפרץ האיפוק בענין זה עצמו ביחס לסיחון) – "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים… אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (כל פסוק זה הוא המשכת קו השמאל בהוד). אף על פי כן, לפני פתיחת המלחמה שולח משה אגרות לסיחון – כאותן שלש אגרות ששלח יהושע ליושבי הארץ (הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה) – האגרות הקודמות למלחמה שייכות להוד (הכח לגרש את יושבי הארץ, שבמעבר ממנו למלחמה גופא – שהיא כח היסוד – נשלחות האגרות, כמבואר במ"א).

יסוד: ירושת סיחון ועוג

המלחמה בפועל מתחוללת ביסוד, עליו נאמר "תמורת שלום מלחמה". בפרשה זו מסמלים סיחון ועוג – עליהם מתגבר משה – את פגם הברית. כך, רק כאן מופיע ביחס לעוג התיאור "הנה ערשו [השייך לברית, כ'ראשית ערסתיכם' ב'ששי' של שלח] ערש ברזל [הלעו"ז של נשות יעקב, בלהה רחל זלפה לאה; 'ערשו ערש ברזל' עולה ז פעמים זרע]… תשע [בסוד היסוד, הספירת התשיעית] אמות ארכה וארבע [לשון 'רובע', פעולת היסוד] אמות רחבה באמת איש ['אמת איש' היא כינוי לברית]" (גם ביחס לסיחון מתואר כחו ללדת כיוצא בו – כח היסוד – "'ונך אותו ואת בניו' – 'בנו' כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו"). בכיבוש זה מממש משה את הטובה בגשמיות לבני ישראל (שנתבארה ב"ראשון") – מתגלה תכונת "צדיק כי טוב" של ה"צדיק יסוד עולם", המיטיב עם ישראל גם בגשמיות (ובכלל, כל כיבוש שייך ליסוד, בו אמור "וכבשֻה"). בארץ סיחון ועוג ישבו בני ראובן ובני גד – שבקשתם נזכרה ב"ששי" של מטות – הרוצים לדבוק במדת משה (שעל כן גם הם רוצים לעשות טובה לשאר ישראל כחלוצים בכיבוש ארצם).

"ששי" חותם בכך שמלבד כיבוש הארץ "מערער [שם הרומז ליסוד] אשר על נחל ארנֹן וחצי הר הגלעד ועריו" ונתינתה לראובני ולגדי, הרי שאת "יתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה" – בני יוסף (שמדתו יסוד) זוכים גם הם לנחלה בעבר הירדן. ויותר, כשמדקדקים בפשט הרי נחלת בני חצי שבט המנשה מעבר לירדן היא תוספת של משה על בקשת בני גד ובני ראובן, ובני מנשה כובשים בעצמם את נחלתם ומוסיפים על הארץ – הכל בכח יוסף להוסיף עוד ועוד – כיבושם הוא מעין השלמת "ברית המילה" שערך משה בהריגת סיחון ועוג, כשעליהם לגמור את ציצי הערלה שנותרו. מבני מנשה נזכר בסיום "ששי" יאיר, הבונה את "חות [= ב פעמים אור] יאיר" – הכל בסוד "אור זרוע לצדיק" המאיר ביסוד (ורמז: עוג סיחון הם חיתוך הזהב של אור).

מלכות: העבר מלמד על העתיד

"שביעי" פותח בהשלמת תיאור הנחלה המפורטת של בני גד ובני ראובן, כשקודם לכן נזכרת נחלת מכיר (העולה רע, ככינוי המלכות). בפירוט הנחלה נאמר "מכנרת ועד ים הערבה ים המלח" – ים בכלל הוא דימוי למלכות, ובפרט הכנרת שהיא הים השביעי.

משה מצוה את כל שנים וחצי השבטים לעבור כחלוצים לפני ישראל עד ירושת כל ארץ ישראל והשלטת מלכות ישראל בה, ומכין את יהושע למלחמה (כאן נזכר "יהושוע" בפעם היחידה בכתיב מלא, העולה דוד בת שבע – מהם נמשכה המלכות – וכן הוא עולה שלוםבית, יחוד יסוד ומלכות) – "עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה הוי' א-להיכם לשני המלכים האלה כן יעשה הוי' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה". הוא מלמד את יהושע כי העבר מלמד את העתיד וכשם שה' הוריש את שני המלכים כך הוא יוריש את כל המלכים הבאים – תודעה היסטורית זו (לחזרת גלגל ההיסטוריה) שייכת במובהק למלכות. לימוד מהנסיון הוא ה"חכמה בסוף" – חכמת המלכות – "אין חכם כבעל הנסיון" (בעוד שה"חכמה בראש", ספירת החכמה, היא חכמה שלפני מעשה – "איזהו חכם הרואה את הנולד").

הכח להמשיך את ניסי העבר לעתיד הוא על ידי התקשרות חזקה בו (עד כדי ראיתו בעין השכל שבלב – "עיניך הרֹאֹת"), ובעומק זהו הכח לשינוי המציאות על ידי "קביעה רצונית" המשליכה את ראיתו הפנימית של האדם למלוך על המציאות החיצונית (כמבואר במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת). זוהי המשכת הדעת למלכות (שמצד עצמה "דעתה קלה") – נתינת כח להמשיך מ"עיניך הרֹאֹת" ל"כן יעשה הוי' לכל הממלכות".

"שביעי" חותם במצות "לא תיראום כי הוי' א-להיכם הוא הנלחם לכם" (פסוק ש-חמילותיו מתחלקות ל-ב ו-ו, כחלוקת אותיות הבטוי "לא תראום עצמו) – תיקון ה"אשה יראת הוי'" שלא לפחד משום דבר מכח יראת ה' לבדו. בפרטות אמור "לא תיראום" ביחס ל-לא מלכי כנען עמם יתמודד יהושע ("לא תיראום" עולה ח פעמים אלהים – היינו שזה ממוצע כל אות – סוד אלהים העולה הטבע ומאיר בספירת המלכות).

השארת תגובה