פרשת ואתחנן לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: מתנת חנם

בקשת משה, "ואתחנן אל הוי'", היא בקשה למתנת חנם – בקשה שכולה הסתמכות על החסד האלקי, חסד חנם. בדבריו מזכיר משה את חסדי ה' להם זכה עד כה – "א-דני הוי' [הקרי של שם הוי' כאן א-להים, ורש"י מפרש 'הוי' א-להים' – 'רחום בדין'] אתה החלות [כח ההתחלה שבחסד, תחלת מדות הלב ו'יומא דאזיל עם כולהו יומין'] להראות [גילוי אלקות בחסד, הארת 'יהי אור'] את עבדך את גדלך [מדת החסד-הגדולה]". רש"י בפירושו להמשך הפסוק מדגיש עוד יותר את החסד האלקי עליו מדבר משה בתפלתו: "'ואת ידך' – זו ימינך, שהיא פשוטה לכל באי עולם. 'החזקה' – שאתה כובש ברחמים את מדת הדין בחזקה. 'אשר מי א-ל וגו" – אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזרתך".

אכן, בפשטות "ואת ידך החזקה" רומז למדת הגבורה, והזכרתה היא בסוד התכללות השמאל בימין, הגבורה בחסד (כאשר הימין-החסד כובש בחזקה את מדת הדין, כדברי רש"י, ואף ממתיקה לגמרי, כדלקמן). עבודת "לאכללא שמאלא בימינא" היא עצם עבודת "ואתחנן" – תחינה ותפלה היא עבודת התחתונים מלמטה למעלה, עבודה בקו הגבורה (המתגבר לעלות מלמטה), אך כל ענינה כאן היא להתכלל בחסד חנם העליון, היורד למעלה למטה (ב"חנם", ולא כתמורה – המגיעה על פי דין הגבורה – על עבודת התחתונים, ואם כן זו ההתכללות הגמורה של עבודת הגבורה, ה'מחפשת' את החסד המוחלט).

בפשטות, תגובת ה' לתפלת משה – "ויתעבר הוי' בי למענכם" – יכולה להתפרש כדין וגבורה, אך בחסידות מבואר כי ה' התעבר במשה (גם במשמעות של הריון, שה' התעבר בתוך משה כדי להיוולד-להתגלות דרכו במציאות) לא 'באשמת' ישראל אלא למענם – על מנת לתקנם בחסד גדול ומתוך אהבה רבה. ה' אומר למשה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ומרמז בכך לשפע הרב הצפון למשה – "'רב לך' – הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך" – לחסד הרב של העולם הבא (עליו נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", סוד התכללות השמאל – מדת היראה – ועליתו לחסד הרב ביותר, כנ"ל). גם עבודת משה – "'רב לך', שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן מפציר" – היא חסד, ויתור התלמיד על עצמו ועל רצונותיו כדי שלא לפגוע בתדמית רבו.

אחר סיכום תפלת משה הוא מתחיל לצוות "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים [סוד שם אהוה, שם הטוב, 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' הנ"ל] אשר אנכי מלמד אתכם לעשות [תיקון המציאות והטבתה, על דרך 'אשר ברא א-להים לעשות' ב"ראשון" של בראשית] למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ [מתנות החסד האלקי]". מתוך ההקשר של מצות "לא תֹספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (המשתלשלת מדברי ה' אל משה "אל תוסף דבר אלי") מתברר כי מצוה זו נובעת מתנועת אהבה בנפש. ניתן להתבונן על איסור ההוספה והגריעה כצמצום ודין – כך ולא אחרת – הנובע מתוך יראה. אך פנימיות מצוה זו היא אהבה רבה ועצומה למתנה שנתן ה', כך שוודאי אין רצון לגרוע ממנה דבר ח"ו, ואין רצון בתוספות שאינן באות מידו של ה' עצמו (כאשר ה' עצמו רוצה להוסיף על דבריו הוא עושה זאת בדרך נסתרת, כמצוות דרבנן שהן רצון ה' המתגלה דרך נשמות ישראל).

"ראשון" חותם בפסוק האהבה המובהק – "ואתם הדבקים בהוי' א-להיכם חיים כֻלכם היום" (שרבים נוהגים לומר קודם כל קריאת התורה, כחסד עליון הקודם אף ל"ראשון" של הקריאה). הדבקות העצמית והחיים נמשכים מחסד דעתיק יומין אליו מגיעים על ידי עבודת "ואתחנן" – עבודת התכללות הגבורה בחסד (המגיעה לתכליתה בעליה לעתיק יומין, עליו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא").

גבורה: "השמר לך ושמר נפשך מאד"

אחרי פתיחת דברי משה ב"ראשון" (כרקע של חסד) הוא עובר לאזהרות המיראות של "שני". כבר בתחלת דבריו נשמע המעבר מה"אנכי מלמד אתכם" האישי ל"ראה למדתי… כאשר צוני הוי' א-להי" המדגיש את הפער בינו לבין העם. המניע של "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים" הוא יראה וחשש (של הגבורה) מפני חילול ה', וגבורת ישראל – בכחם ובשכלם, שהרי שכל המדוד לכשעצמו שייך לגבורה – הוא גדולתם (כ"גוי גדול") בעיני העמים.

מצות "השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראוי עיניך… יום אשר עמדת לפני הוי' בחֹרב" היא זכרון מעמד נתינת התורה "מפי הגבורה" (כשה' צמצם עצמו להתגלות על הר סיני) – מעמד מלא אימה יראה רתת וזיע – ותכלית הזכרון היא "אשר ילמדון ליראה אֹתי כל הימים". חוית "קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול" מדגישה את הריחוק והמורא (בניגוד לראיה, שיש בה קירוב ואהבה), ובכלל, בזכרון זה מודגש הדיבר השני – "לא יהיה לך" – כשכל הפסוקים עוסקים בשלילת כל שמץ של הגשמה ועבודה זרה (זו הפרשה של הרמב"ם – המפרש לאורה את כל התורה – ששרש נשמתו בקו שמאל, כמבואר באריז"ל). שלילה מוחלטת של גילוי ה' בעולם באופן מוכר היא בעצם שלילת כל הגשמיות ופרישה גמורה ממנה, וממילא טמון בה השרש לכל מצוות לא-תעשה המבטאות את הפרישה מהמציאות הזו – כנודע ש"לא יהיה לך" הוא השרש לכל מצוות לא-תעשה.

שוב חוזר משה על כך שה' גזר עליו לא לבוא לארץ, אך בעוד ב"ראשון" השתמש משה בביטוי "ויתעבר הוי' בי למענכם" שהתפרש גם למעליותא, כאן הביטוי הוא "והוי' התאנף בי על דבריכם" – ביטוי מובהק של גבורה. המשך "שני" הוא הגבורה המובהקת ביותר – פרשת החורבן הנקראת ב-ט באב (חז"ל דורשים כי ה' הקדים את החורבן בשנתים בחסדו, על מנת שלא יתקיים "כי אבד תאבדון" – הקדמת החורבן בזכות ה' היא שרש לגאולת "אחישנה" בזכות ישראל, וד"ל).

אחרי הבטחות התשובה (עבודת הבינה, בתנועת נפש של דרישת ה' מלמטה למעלה המאפיינת את קו שמאל) ותיקון הגלות, חוזר "שני" לזכרון מתן תורה, לגבורה שהתגלתה בו ("מן השמים השמיעך את קֹלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה") ולשלילת הגשמיות. פסוקי "אין עוד מלבדו" ו"אין עוד" – המבטאים את ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה בין חוית "ה' הוא הכל" לחוית "הכל הוא ה'" (חוית נשיאת הפכים המבטאת את הגבורה העצמית ביותר בנשמות ישראל, ככל "רצוא ושוב" הנעשה "כמראה הבזק" באש גבורה) – שוללים את מציאות העולם, שיא שלילת הגשמיות (היחס בין שני הפסוקים מבואר באריכות במ"א).

תפארת: "מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה"

ב"שלישי" מבדיל משה שלש ערי מקלט בעבר הירדן "מזרחה שמש" (ביטוי תפארת מובהק, שהרי שמש היא כינוי לתפארת ומזרח הוא צד התפארת ב-ו הקצוות). ערי המקלט בכלל מבטאות את רחמי ה' (– פנימיות התפארת) על רוצח בשגגה (ומתאים למשה, המכוון כנגד הדעת – נשמת התפארת ומקור הרחמים – להבדיל ערים אלו). שלש ערים הן התכללות החג"ת בתפארת. משה מבדיל את הערים על אף שאין הן קולטות עד שיובדלו שלש הערים הנוספות בעבר הירדן המערבי מתוך ש"נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם… אמר משה מצוה שאפשר לקיים אקיימנה" – זו מודעות החפצה בקיום המצוות, ה"איברין דמלכא", השייכות ל"תפארת גופא".

ב"שלישי" מופיע הפסוק "וזאת [יחוד התפארת – ו – והמלכות – זאת – תורה שבכתב ותורה שבעל פה] התורה אשר שם משה [שכנגד הדעת, נשמת התפארת] לפני בני ישראל [לפנימיות ה'תפארת ישראל', הדעת]" – פסוק שהוא עיקר התפארות ישראל בתורה, ועל כן נוהגים לאומרו בעת הגבהת ספר התורה. ב"העדֹת והחקים והמשפטים" – שלישיה החוזרת כסדרה ב"שלישי" וב"ששי", בתפארת וביסוד ש"חשבינן חדא" – נוספות על החוקים והמשפטים העדֹת, אותיות דעת, הרומזות ליחוד תורת משה (בסוד הדעת, נשמת התפארת, כנ"ל).

נצח: "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם"

בתחלת "רביעי" מדגיש משה לישראל כי "לא את אבֹתינו כרת הוי' את הברית הזאת" – כשבפשטות, הכוונה היא "'לא את אבותינו' בלבד" – אלא "כי אֹתנו אנחנו אלה פה היום כֻלנו חיים". זהו גילוי מובהק כי הבנים מנציחים את האבות כ"ברא כרעא דאבוה" (סוד הנצח, המכוון כנגד רגל ימין), ובאופן כה מובהק עד כי משמע כי הבן עומד במקום האב עד שהאב 'מסתלק מהתמונה' לגמרי (וניתן לומר "לא את אבֹתינו… כי אֹתנו"). אמירת "כֻלנו חיים" היא בסוד מתנת החיים (הנצחיים) שבנצח, ובולט שהנצח הוא ענף החסד, ענף "ראשון" שנחתם ב"חיים כֻלכם היום".

בחזרה על עשרת הדברות מודגש – יותר מבמקור, ב"ששי" של יתרו (עד שהמפרשים נזקקים ליישב את הסתירות לכאורה בענין זה) – תפקיד משה העומד "בין הוי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הוי'" (עד שה"אנכי הוי' א-להיך" מתלבש ב"אנכי עֹמד" וה' מדבר עם ישראל "פנים בפנים" כשפניו מתלבשות בפני משה – כבכל ספר דברים, בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"). משה מכוון במדות הלב כנגד ספירת הנצח.

הוד: אין סומכים על הנס

ב"רביעי" מתוארת עמידת משה במעמד הר סיני – "איהו [משה] בנצח" – וב"חמישי" מתוארת עמידת העם במעמד זה – "איהי [כנסת ישראל] בהוד".  בני ישראל אומרים למשה כי אתה אמנם חי לנצח, ושמיעת קול ה' רק מוסיפה בך חיות, אך "אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול הוי' א-להינו עוד ומתנו" – הם חוששים כי הם עומדים בפני מצב של "הודי נהפך עלי למשחית". ההתפעלות הרבה משמיעת קול ה' שייכת להוד, המתפעל מתופעות שלא ניתנות להבנה, אך החידוש המופלא גם מעורר יראה (שהרי ההוד הוא ענף הגבורה) ונמצא כל העת בסכנת שבירה (כ"אורות דתהו" שטרם מצאו את כלים ראויים להתלבשות מלאה במציאות). על אף הנס שראו בני ישראל בשמיעת קול ה' מתוך האש והשארותם בחיים, הם נוקטים כי "אין סומכים על הנס" ויש להיזהר מהמשך תופעה זו. גישת "אין סומכים על הנס" שייכת להוד, בעוד שמצד הנצח "סומכים על הנס" כתופעה קבועה ונצחית – היחס בין הנצח וההוד, המכונים "תרין סמכין", היא בין הסתמכות על הטבע בלבד (של "איהי בהוד") ובין הסתמכות על הנס (של "איהו בנצח"). ורמז: "סומכים על הנס" עולה "פנים אל פנים", וסמיכת משה (הסומך על הנס) את יהושע היא נתינת כח שיוכל גם הוא לסמוך על הנס (דבר שנדרש ממנו בכיבוש ארץ ישראל).

יראת ישראל והתפעלותם גרמה גם למשה (הזכרי מצד עצמו) להתשת כחו כנקבה. אכן, ה' מודה (במדת ההוד) לדברי ישראל, מתחשב בחששם ואף אומר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי… כל הימים" ("מי יתן" הוא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת", ו"ליראה" היינו הגבורה – השלמת קו שמאל). חזרת ישראל לנשותיהם, "שובו לכם לאהליכם", גם היא בסוד "איהי [האשה] בהוד" (ואילו למשה, ש"איהו בנצח", נאמר "ואתה פה עמֹד עמדי"). ציווי "לא תסֻרו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה הוי' א-להיכם אתכם תלכו" שייך לחוש ההילוך אותו מנהיג ההוד – הליכה ישרה ותמימה (– פנימיות ההוד) ללא כל סטיה, עליה נאמר "הולך תמים", שייכת להוד (ולעומתו הליכת הנצח מתגברת על מכשולים, ולשם כך יוצרת דרכים חדשות ועוקפות). כל קו שמאל מתגלה שוב בצוויי היראה (גבורה) והשמיעה (בינה) החותמים את "חמישי", עם הבטחה על ירושת הארץ-המלכות (ש"איהי בהוד") לדורות מכח קיום הציויים.

יסוד: יסוד היסודות ועמוד החכמות

"ששי" פותח ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות" של אמונת ישראל – פסוק היחוד "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד". אותיות עד הגדולות – "שמע… אחד" – רומזות לתפקיד היסוד (והמלה ועד – שנוספה בחז"ל לקריאת שמע, ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – עולה יסודעד ועד הם שני עדים על יחוד ה', העולים כמנין שמות היחוד – "הויאלהינוהוי'"). עשרת הדברות – בהם מופיע פסוק מציאות ה' – עלו מ"ששי" (ביתרו) ל"רביעי" (בפרשתנו), ואת מקומם תפס פסוק יחוד ה' – כשביחד הרי הם "יסוד היסודות" (כמבואר בריש הלכות יסודי התורה). בירושלמי מפורש שפסוק "שמע ישראל" לבדו כולל את שתי הדברות הראשונות, וממילא הוא לבדו היסוד לכל אמונת ישראל. מצות "וקשרתם לאות על ידך" שייכת לכח ההתקשרות של היסוד.

מצות "לא תנסו את הוי' א-להיכם" שייכת ליסוד, שענינו ברית התקשרות הגוברת על כל הקשיים והנסיונות מחד, ומתחייבת להתקשרות ללא תנאים או נסיונות מאידך. מצות "ועשית הישר והטוב" שייכת ליסוד, עליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב" והריהו המשך ה"דרך ישרה" של התפארת (כדרך ישרה למימוש מהיר של כל העובר בקו האמצעי). כאן מופיעה שאלת הבן החכם – "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדֹת והחֻקים והמשפטים" – בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". תשובת "ויצונו הוי' לעשות את כל החֻקים האלה" מרמזת לכח היסוד לגרום צוותא וחיבור בין ה' לישראל – מצד ה' לישראל יש בחיבור זה נתינת כח "לעשות את כל החקים האלה… לטוב לנו כל הימים" (כך שנוכל לקיים מצוות בהידור ולעשותן כלים רחבים ל"אורות דתהו") ומצד ישראל לה' חיבור זה הוא נתינת כח לה' להתגלות בעולם (במלא העוצמה של ה"אורות דתהו" והנסים הגדולים), בסוד "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים" (ולכן "וצדקה תהיה לנו כי נשמֹר לעשות את כל המצוה הזאת").

מלכות: הורשת שבעה גוים

ב"שביעי" מתואר מה יקרה בפועל בבואנו על ארץ ישראל – סוד המלכות – כאשר ה' יוריש מפנינו "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (הדגשת המספר שבעה – והמניה הנדירה של כל זהעממים, בסוד ז מלכין קדמאין – רומזת לספירה השביעית, ספירת המלכות). "והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם [ב'שקר החן', שלעומת מתנת החן במלכות]" הן מצוות המלך. כל איסורי החתנות בגוים מופיעים ביחס לבנות דווקא – "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" – ומכאן למדים שהיחוס היהודי נקבע לפי האשה-המלכות. טעם האיסור – "כי עם קדוש אתה להוי' א-להיך בך בחר הוי' א-להיך להיות לו לעם סגֻלה" – מלמד על היות ישראל "סגולת מלכים" של ה'.

אהבת ה' לישראל היא "כי אתם המעט מכל העמים", "הממעטין עצמכם" בשפלות (– פנימיות המלכות) – תודעת מלכות זו, "דלית לה מגרמה כלום", גורמת לחשק ה' בישראל ככלה, בסוד "אשת חן תתמֹך כבוד" (דווקא בהיותה בבחינת "שפל רוח יתמֹך כבוד"), והרמז: "חשק הויבכם" עולה מלכות (ראשי התיבות חיב רומזים ל"דור שכולו חיב" בו באה הגאולה לא בשל זכויות ישראל אלא "משמרו את השבֻעה אשר נשבע לאבֹתיכם הוציא הוי' אתכם ביד חזקה").

בסוף "שביעי" נזכרים השכר והעונש – פעולת המלך (וה"דינא דמלכותא דינא") – שמעניק ה' לאוהביו ולשונאיו, וכאן מודגש כי במלכות דקדושה "מרובה מדה טובה על מדת פורענות על אחת חמש מאות". כל הפרשה חותמת ב"היום לעשותם" – הביטוי הטוב ביותר לעבודת עולם המעשה ובנין המלכות (כש"מחר לקבל שכרם" הוא בעולם הבא – ה עילאה שבשם – והשכר והעונש שבמלכות – ה תתאה – הם השתקפות בלבד, שהרי כל ממדי הזמן משתקפים במלכות, בה נאמר "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלֹך"; כאשר האדם פועל ב"היום לעשותם" אך נמצא במחשבתו גם בממד של "מחר לקבל שכרם" הרי הוא מיחד את ה-התתאה עם ה-ה עילאה לבנות את פרצוף "רחל הגדולה").

 בפניה לסיחון אומר ה' לישראל "החל רש והתגר בו מלחמה" (אחרי כל איסור ההתגרות והמלחמה עם אדום מואב ועמון נפרץ האיפוק בענין זה עצמו ביחס לסיחון) – "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים… אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (כל פסוק זה הוא המשכת קו השמאל בהוד). אף על פי כן, לפני פתיחת המלחמה שולח משה אגרות לסיחון – כאותן שלש אגרות ששלח יהושע ליושבי הארץ (הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה) – האגרות הקודמות למלחמה שייכות להוד (הכח לגרש את יושבי הארץ, שבמעבר ממנו למלחמה גופא – שהיא כח היסוד – נשלחות האגרות, כמבואר במ"א).

יסוד: ירושת סיחון ועוג

המלחמה בפועל מתחוללת ביסוד, עליו נאמר "תמורת שלום מלחמה". בפרשה זו מסמלים סיחון ועוג – עליהם מתגבר משה – את פגם הברית. כך, רק כאן מופיע ביחס לעוג התיאור "הנה ערשו [השייך לברית, כ'ראשית ערסתיכם' ב'ששי' של שלח] ערש ברזל [הלעו"ז של נשות יעקב, בלהה רחל זלפה לאה; 'ערשו ערש ברזל' עולה ז פעמים זרע]… תשע [בסוד היסוד, הספירת התשיעית] אמות ארכה וארבע [לשון 'רובע', פעולת היסוד] אמות רחבה באמת איש ['אמת איש' היא כינוי לברית]" (גם ביחס לסיחון מתואר כחו ללדת כיוצא בו – כח היסוד – "'ונך אותו ואת בניו' – 'בנו' כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו"). בכיבוש זה מממש משה את הטובה בגשמיות לבני ישראל (שנתבארה ב"ראשון") – מתגלה תכונת "צדיק כי טוב" של ה"צדיק יסוד עולם", המיטיב עם ישראל גם בגשמיות (ובכלל, כל כיבוש שייך ליסוד, בו אמור "וכבשֻה"). בארץ סיחון ועוג ישבו בני ראובן ובני גד – שבקשתם נזכרה ב"ששי" של מטות – הרוצים לדבוק במדת משה (שעל כן גם הם רוצים לעשות טובה לשאר ישראל כחלוצים בכיבוש ארצם).

"ששי" חותם בכך שמלבד כיבוש הארץ "מערער [שם הרומז ליסוד] אשר על נחל ארנֹן וחצי הר הגלעד ועריו" ונתינתה לראובני ולגדי, הרי שאת "יתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה" – בני יוסף (שמדתו יסוד) זוכים גם הם לנחלה בעבר הירדן. ויותר, כשמדקדקים בפשט הרי נחלת בני חצי שבט המנשה מעבר לירדן היא תוספת של משה על בקשת בני גד ובני ראובן, ובני מנשה כובשים בעצמם את נחלתם ומוסיפים על הארץ – הכל בכח יוסף להוסיף עוד ועוד – כיבושם הוא מעין השלמת "ברית המילה" שערך משה בהריגת סיחון ועוג, כשעליהם לגמור את ציצי הערלה שנותרו. מבני מנשה נזכר בסיום "ששי" יאיר, הבונה את "חות [= ב פעמים אור] יאיר" – הכל בסוד "אור זרוע לצדיק" המאיר ביסוד (ורמז: עוג סיחון הם חיתוך הזהב של אור).

מלכות: העבר מלמד על העתיד

"שביעי" פותח בהשלמת תיאור הנחלה המפורטת של בני גד ובני ראובן, כשקודם לכן נזכרת נחלת מכיר (העולה רע, ככינוי המלכות). בפירוט הנחלה נאמר "מכנרת ועד ים הערבה ים המלח" – ים בכלל הוא דימוי למלכות, ובפרט הכנרת שהיא הים השביעי.

משה מצוה את כל שנים וחצי השבטים לעבור כחלוצים לפני ישראל עד ירושת כל ארץ ישראל והשלטת מלכות ישראל בה, ומכין את יהושע למלחמה (כאן נזכר "יהושוע" בפעם היחידה בכתיב מלא, העולה דוד בת שבע – מהם נמשכה המלכות – וכן הוא עולה שלוםבית, יחוד יסוד ומלכות) – "עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה הוי' א-להיכם לשני המלכים האלה כן יעשה הוי' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה". הוא מלמד את יהושע כי העבר מלמד את העתיד וכשם שה' הוריש את שני המלכים כך הוא יוריש את כל המלכים הבאים – תודעה היסטורית זו (לחזרת גלגל ההיסטוריה) שייכת במובהק למלכות. לימוד מהנסיון הוא ה"חכמה בסוף" – חכמת המלכות – "אין חכם כבעל הנסיון" (בעוד שה"חכמה בראש", ספירת החכמה, היא חכמה שלפני מעשה – "איזהו חכם הרואה את הנולד").

הכח להמשיך את ניסי העבר לעתיד הוא על ידי התקשרות חזקה בו (עד כדי ראיתו בעין השכל שבלב – "עיניך הרֹאֹת"), ובעומק זהו הכח לשינוי המציאות על ידי "קביעה רצונית" המשליכה את ראיתו הפנימית של האדם למלוך על המציאות החיצונית (כמבואר במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת). זוהי המשכת הדעת למלכות (שמצד עצמה "דעתה קלה") – נתינת כח להמשיך מ"עיניך הרֹאֹת" ל"כן יעשה הוי' לכל הממלכות".

"שביעי" חותם במצות "לא תיראום כי הוי' א-להיכם הוא הנלחם לכם" (פסוק ש-חמילותיו מתחלקות ל-ב ו-ו, כחלוקת אותיות הבטוי "לא תראום עצמו) – תיקון ה"אשה יראת הוי'" שלא לפחד משום דבר מכח יראת ה' לבדו. בפרטות אמור "לא תיראום" ביחס ל-לא מלכי כנען עמם יתמודד יהושע ("לא תיראום" עולה ח פעמים אלהים – היינו שזה ממוצע כל אות – סוד אלהים העולה הטבע ומאיר בספירת המלכות).

השארת תגובה