פרשת ויחי לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על-פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.

מתוך מעין גנים תשס"ב, בעריכת איתיאל גלעדי

חסד: חסד של אמת

"ראשון" פותח ב"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", וחז"ל דרשו שאלו היו טובהשנים הטובות ב"טוב עין"[א] שנות חיי יעקב – תקופת ה"אך טוב וחסד" היחידה בכל ימי חייו (מדת יעקב, התפארת, מכוונת ליום השלישי לבריאה, ש"הוכפל בו כי טוב" – כפילות הטוב ב-טוב שנות יעקב האחרונות רמוזה במלה "ויחי", העולה ב פעמים טוב). על הפסוק "טוב עין הוא יברך" דרשו חז"ל "אל תקרי 'יבֹרָך' אלא 'יבָרֵך'" – בפרשה זו, בה משלים יעקב את "טוב עין" שנותיו, הוא מקבל את הכח הרוחני לברך את בניו.

עיקר החסד מתגלה כאן בבקשת יעקב "ועשית עמדי חסד ואמת" – בקשת גמילות חסד של אמת שעושים עם המתים (בקשת חסד ואמת מפי יעקב מזכירה את אמירת "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" ב"ראשון" של פרשת וישלח; נושא החסד של אמת, קבורת המת, מזכיר את קבורת שרה ב"ראשון" של פרשת חיי שרה – אלא ששם זו הקבורה בפועל, ואילו כאן יעקב רק מבקש חסד זה כשהקבורה בפועל היא ב"ששי").

במושג "חסד של אמת" מתחברת מדת האמת של יעקב עם מדת החסד של אברהם, בסוד "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". בחיי יעקב הוא עצמו עושה חיבור זה, בסוד "ליעקב אשר פדה את אברהם" (– פדיון וגילוי מחדש של האהבה המסתתרת על ידי רחמים, כמבואר בתניא פל"ב בענין אהבת ישראל), אך כשהוא הולך למות נעשה זה תפקידו של יוסף (שנדרש כי הוא הוא האמת – פנימיות מדת היסוד – הניתנת ליעקב; וכן ביסוד מתקבצים כל ההחסדים המאירים ב-ה המדות-הקצוות שמעליו). העובדה שיוסף מבצע את תפקידי יעקב היא הנצחת חיי יעקב, "מה זרעו [ובפרט יוסף, שהוא עצם המשכת זרע יעקב וכח התולדה שלו, בסוד 'אלה תולדות יעקב יוסף'] בחיים אף הוא בחיים". [לאידך, כשם שיוסף מקבל על עצמו את תפקידי יעקב, כך כח הברכה לו זוכה יעקב ב"טוב" שנותיו האחרונות – המשלימות את כח ה"טוב עין הוא יבָרֵך" שלו, כנ"ל – הוא תיפקוד כ"צדיק יסוד עולם" הממשיך ברכה (סוד "ברכות לראש צדיק", כמבואר ב"ששי" של פרשת ויחי), ועליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב"].

ונסביר בעומק: בדרך כלל מובן כי הקבורה היא "חסד של אמת" משום שאין לה תשלום – המת לא יכול להשיב חסד לקובריו. אמנם, יש להבין – האם נעשה בכלל חסד עם המת? הלא הוא מת, אין הוא נוכח כאן, ומה התועלת שיש לו בקבורתו? בדומה לכך שאלו חז"ל עם ההספד הוא "יקרא דשכבי" או "יקרא דחיי" – האם זהו כבוד המת או כבוד קרוביו החיים – ועל "יקרא דחיי" יכולים הקרובים לשלם גמול. אכן, בקבורה ברור כי החסד נעשה עם המת (כדברי רש"י שזהו "חסד שעושין עם המתים"), והדבר מחזק את השאלה – מהו החסד שנעשה עם המת? פירוש מעמיק יותר ל"חסד של אמת" יענה גם על שאלה זו: בנוסף להבנת "חסד של אמת" כחסד ללא תשלום, יש להבינו גם כחסד ללא גבול – רק דבר שאין לו הפסק נקרא אמיתי (שהרי נחל שמימיו נפסקים נקרא "נחל אכזב", ובלשון חז"ל אפילו מעין המפסיק אפילו אחת לשבע שנים נקרא "מכזב"). קבורת המת גורמת להנצחת חייו – ובפרט הקבורה בארץ ישראל, כדרשת חז"ל שיעקב רצה לעלות לארץ משום שמתיה קמים לתחיה ראשונים – יעקב זוכה ל"יעקב אבינו לא מת" בזכות ה"חסד של אמת" שעושה עמו יוסף (הכל בסוד "אמת ליעקב" אותיות יעקב לא מת). כך נדרש בקבלה כי אמת היא בסוד אמחיה מת – ה"חסד של אמת" הוא החסד המביא לתחית המת, ואף להנצחת חייו בסוד "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ובדרך רמז, המתקשר לראשית דבריו: טוב במילוי – טיתוו בית – עולה "חסד של אמת"! כשזוכה יעקב ל"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" מתקיים בו "ושבתי בבית הוי' לארך ימים" – בחיים נצחיים ממש.

המשך לכך שכאשר זרע האב עומד במקומו וממשיך את דרכו אלו הם חיי האב ממש – כפי שהסביר הגאון הרוגאצ'ובי בדין ירושה, שהיורש ממלא את מקום אביו ממש, ולא רק יורש אותו מדין קורבה – יש בקביעת יעקב ש"שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". יעקב גומל כאן חסד עצמי עם יוסף (בתגובה לחסד העצמי, ה"חסד של אמת", שיוסף נשבע לעשות לו) – והוא מעלה אותו להיות בדרגת אב ואת בניו להיות כשבטים, ובכך נותן את עצמו ממש ליוסף. חסד זה מתבטא ב"קחם נא אלי ואברכם" – כנודע שברכה בכל מקום היא המשכת החסד, בסוד "והיה ברכה" שנאמר באברהם. והנה, דווקא שמדובר בחסד עצמי נמשך החסד מעצם נקודת העל-מודע של יעקב – נקודת העצם ממש, ה"רישא דלא ידע ולא אתידע" שבנפש יעקב: הדבר בולט בכך שדווקא הבנים שנולדו ליוסף בעת שהיה במצרים, כשיעקב חשב אותו למת, הם נחשבים כבניו (בעוד שהבנים שיוולדו אחר כך לא נחשבים כשבטים בפני עצמם, כמפורש בדברי יעקב) – דווקא כשאין כל מודעות של יעקב לחיי בנו הוא נחשב כמוהו ממש. גם בנוגע לברכת מנשה ואפרים ישנו רגע של "אין", כשיעקב שואל "מי אלהלך" (והיינו אותיות "לי הם אפרים…" – אותיות אלהים, שם הצמצום וההסתר) – ודרשו חז"ל שיעקב לא הכיר את נכדיו בשל החוטאים שיצאו מצאצאיהם – אך בסופו של דבר מתגבר חסדו של יעקב על חטאי צאצאי נכדיו והוא מברכם (ודווקא אז זו ברכה של חסד עצמי, הנמשך מרגע אי הידיעה ואי ההכרה, ששרשן ברדל"א כנ"ל).

גבורה: שיכול הידים

"שני" פותח ב"ועיני ישראל כבדו מזֹקן" – צמצום אור העינים הוא תכונת הגבורה של יצחק, שגם עיניו כהו בזקנתו. עיקר הפעולה המחודשת כאן היא שיכול ידי יעקב – שיכול הידים הוא פעולה של התגברות השכל (בסוד הגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה, כח הגבורה המניע את השכל) כנגד זרימת הטבע. יעקב מברך את אפרים ומנשה "המלאך הגואל אותי מכל רע…" – ברכה  זו באה מתוך תודעה לקשיים ולרע בחיים והיא מעניקה כח התגברות על רע זה.

תפארת: סוד הדעת

ב"שלישי" מגיב יעקב למחאת יוסף על שיכול הידים, ואומר "ידעתי בני ידעתי" – הוא מגלה את הדעת המתלבשת בתוכו, הדעת שהיא נשמת התפארת, מכחה באה נשיאת ההפכים (המאפשרת את תופעת שיכול הידים, תופעה של "אחליפו דוכתייהו" בין הימין והשמאל, הבאה מתוך גילוי שרשם המשותף). הסבר יעקב חותם סופית את הקדמת אפרים למנשה – אפרים ומנשה, שנולדו ב"שלישי" של מקץ, הם בסוד הגבורה והחסד שבתפארת גופא (כמוסבר שם) – זו הקדמת החסד והרחמים השייכים בעצם לתפארת (בחינת אפרים, המרמז ל"כי הפרני א-להים בארץ עניי", ועליו נאמר "הבן יקיר לי אפרים… רחם ארחמנו עוד") לגבורה הכלולה בה (בחינת מנשה, המרמז לשכחת "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי"). העדפת יעקב את אפרים נובעת גם מקרבתו אליו, בעוד מנשה שמש את יוסף אפרים למד תורה אצל יעקב (והיה בכך "ילד שעשועים" עמו ניתן להשתעשע בדברי תורה) – יעקב הוא עמוד התורה ואפרים ממשיך אותו בכך. סיום ברכת אפרים ומנשה הוא "בך יברך ישראל" – זו הברכה שתתמיד כ"תפארת ישראל", מדתו העצמית של יעקב.

בסיום "שלישי" מעניק יעקב ליוסף "שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי". "שכם אחד על אחיך" רומז ל"דעת דבין כתפין" – לדעת הפנימית שמעל לחסד ולגבורה (הנרמזים קודם בכך שיעקב כולל את כל בניו ב"כראובן ושמעון" – קו הימין וקו השמאל בבניו) המתגלה ב"שלישי" (ובתרגום ירושלמי פרש "שכם אחד" על לבושי התפארת של אדם הראשון). "האמֹרי" – שהמדרש והמפרשים תהו על הזכרתו כאן – מכוון כנגד התפארת מבין ז העממין (וכן פרש רש"י עה"פ "הוי' האמירך" כי הוא "לשון תפארת").

נצח: ברכות הבנים

"רביעי" פותח ב"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"[ב] – יעקב אוסף את בניו-מנציחיו עד "אחרית הימים" ומברכם (הבטוי "אחרית הימים", המופיע כאן לראשונה בתורה, הוא בטוי מובהק של נצחיות). כל ברכות הבנים המנציחים את יעקב מופיעות בספירות נצח-הוד-יסוד, שכולן מנציחות וממשיכות את האדם.

יעקב מתחיל בברכת "ראובן בכֹרי אתה" (בהדגשת היותו "ברא כרעא דאבוה" – "ראשית אוני"), שפחזותו פגמה בזריזות המתוקנת של הנצח (בסוד איזון המאזנים בנפש, שעיקרו הוא "זריזות [מצד הנצח] במתינות [מצד ההוד]", כפי שבאר מורנו הבעש"ט). הראשון שזוכה בברכה שאין בה תוכחה הוא יהודה, וחז"ל אומרים שיעקב לא הוכיחו כי הודה על מעשיו – הודאת יהודה, הרביעי בבנים, היא ב"רביעי" בפרשת וישב. ברכת דן חותמת את "רביעי" בפסוק "לישועתך קויתי הוי'" הרומז לנצחון שמשון כדרשת חז"ל (בתפלת שמשון שתי בקשות של נצח: "ואנקמה נקם אחת משתי עיני" בנצחון על הפלשתים, ובקשה לשמור את נקם העין השניה לאחרית הימים.

הוד: ברכות חן

ברכות גד ואשר שב"חמישי" מתאפינות בחן מלכותי, בסוד עלית המלכות להוד לקבל "הוד מלכות" (בסוד "איהי בהוד" – עלית המלכות המשתקפת ב"תמורת ממשלה עבדות" שבהוד): את ברכת גד (שתוכנה התקדמות וחזרה אחורה) נוהגים לקרוא ישר והפוך בחן סימטרי (וכן 'הדהוד' הקריאה, ישר והפוך, שייכת להוד), ואת ברכת אשר מציינת המסורה כפסוק היחיד בתורה בן ז מלים שצירן הוא "והוא" (תופעה החוזרת פעם אחת בנביאים ופעם אחת בכתובים). "מעדני מלך" שבברכת אשר הם המשכת התענוג למלכות – בעומק זו המשכת האושר והתענוג מפנימיות הבינה (בה מאיר התענוג של פנימיות הכתר בסוד "פנימיות אמא פנימיות עתיק") עד הוד ("בינה עד הוד אתפשטת"), אליו עולה המלכות ("איהי בהוד") לקבלה כ"מעדני מלך". חז"ל דרשו כי אשר היה נותן את בנותיו (בסוד "איהי בהוד") לכהנים גדולים, כאהרן הכהן הגדול המכוון כנגד ההוד. גם ברכת נפתלי – "הנֹתן אמרי שפר" רומזת לשירת דבורה, בסוד "איהי בהוד". חז"ל דרשו את "נפתלי אילה שלֻחה" כהצטיינות בריצתו המהירה – סוד חוש ההילוך המונהג על ידי ספירת ההוד. גם ברכת יוסף פותחת בהילוך – "בנות צעדה עלי שור". חז"ל דרשו מהפסוק "מידי אביר יעקב" שדמות דיוקן יעקב נגלתה ליוסף כדי לשמרו בנסיון אשת פוטיפר – יוסף מודה לאביו על ש'חיסן' אותו מפגיעת אשת פוטיפר (בסוד מערכת החיסון שבהוד, כמבואר במ"א).

יסוד: הסתלקות הצדיק

"ששי" פותח בברכת בנימין, יסוד המלכות (שבחלקו נמצא יסוד המזבח, כרמוז בברכת יעקב, עיין ברש"י), כנ"ל בכמה פרשיות (החל מלידתו ב"ששי" של וישלח). אחר כך חותמת התורה "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר… ויברך אֹתם איש אשר כברכתו ברך אֹתם" – היסוד משמש כאן כחותם הכולל את כל "זה" בני יעקב גם יחד ("זה" הוא כינוי ליסוד בקבלה[ג]), ואף ממשיך וכולל את ברכות כל אחד לכל שאר הבנים (ובפרט מודגש כאן תפקוד יעקב כצדיק המשפיע "ברכות לראש צדיק" משרש נשמת כל אחד – "איש אשר כברכתו").

צווי יעקב את בניו הוא כח החיבור והגישור – צו מלשון צוותא וחיבור – בין האב (בעל הנשמה דאצילות) לבניו (שהם נשמות דבריאה), כמבואר בחסידות שהחיבור בין חכם גדול לאדם פשוט יכול להעשות רק באמצעות צווי מעשי. כח הצוותא והחיבור שייך לספירת היסוד, כנודע. בשרש צוה יש רק אות עיקרית אחת – צ (כשהאותיות וה הן אותיות אהויהנוספות לאות השרש) – בסוד "צדיק יסוד עולם".

כפי שהוזכר בפרשיות קודמות, הסתלקות הצדיק מתחוללת ב"ששי", רמז לכך ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" – ובפרט יעקב אבינו, ש"לא מת" בזכות היות "זרעו [המשכת הברית, כנ"ל] בחיים" – בהיותם "אבר חי" תמיד. כאן מקיים יוסף את שבועתו ב"ראשון", וקיום שבועה שייך לפי הזהר ליסוד (וכן שבועה זו בפרט היא שמירת ברית יעקב מטומאת אדמת המצרים פגומי הברית, כמבואר בזהר). "ששי" חותם בכך שאחי יוסף רואים שינוי בהתנהגותו – שינוי בהנהגת מדת היסוד – וכשהם באים לפניו הוא מנחם אותם שה' שלחו לארץ מצרים "להחיות עם רב". החיאת עם רב היא המשכת השפע והחיים של היסוד, ויוסף רומז להם בדבריו שגם במה שלפי נגלה נראה להם כרעה "יש סוד" אלקי (גם שרש ספד – המופיע ב"מספד גדול" ב"ששי" – מתחלף בחלוף פו בשרש סוד, שרש היסוד).

מלכות: פקדון החיים

ב"שביעי" עולה יוסף להיות מלך ממש על מצרים (כדרשת חז"ל כי בסוף ימיו, אחר מיתת פרעה, מלך יוסף על מצרים). מוקד "שביעי" הוא בצוואת יוסף לקראת הסתלקותו – יוסף מכין את ישראל לקראת הסתר הפנים הנורא שיהיה בגלות ומבטיח כי בסופו של דבר "וא-להים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת". ידוע כי סוד המיתה תמיד שייך למלכות, בה נאמר "רגליה יֹרדות מות", והיא היורדת לעולמות התחתונים והנפולים לברר בירורים. כאן מתברר עומק סוד ירידת המלכות – המלכות היא הפקדון הנשאר גם בירידה ובמות, ובו טמונה הבטחה לצמיחה והתאוששות עתידית. יוסף מלך מצרים מפקיד בידי ישראל פקדון והבטחה שעל אף הסתר הפנים שבדרך, על אף כל הירידות שיש במלכות, נמצאת עמם תמיד מלכות ישראל, והיא עתידה להציץ ולפרוח בסוף התהליך. בעוד היסוד-הצדיק חי בחיים נצחיים, הרי במלכות יש מיתה וקבורה, אך בסוד המיתה עצמה יש הבטחה כי המלכות רק מופקדת ושמורה בהחבא עד צמיחתה, כזרע הטמון (ואף נרקב) באדמה, אך בסופו של דבר הוא עתיד לעלות כ"צמח שמו ומתחתיו יצמח" (ורמז בדברי יוסף להעלם וגילוי המלכות: "פקד יפקד", סיסמת הגאולה, עולה "חשמל" – סוד "עתים חשות עתים ממללות"). כך חותם כל חומש בראשית במלים "וישם בארון במצרים" – בקבורת יוסף – כשנשמע בעליל שמלים אלו מבטיחות שהכח שנטמן כאן, כריכוז כל חומש בראשית, הוא פקדון שעוד עתיד להתפרץ ולהתגלות.

[א] יעקב בכלל הוא בסוד עין, כלשון הפסוק "בדד בטח עין יעקב". "בטח" הוא ראשי תיבות ברכה (סוד כח הברכה לו זוכה כאן יעקב) טוב (סוד "טוב עין") חיים (סוד "ויחי יעקב") – ברכה טוב חיים עולה "עין יעקב"! סוד נוסף של תוספת יז שנים ל"עין" שנות יעקב הוא סוד "עין גדי" – "גדי" פירושו הגדה במשמעות של המשכה (כמבואר בחסידות), והיינו המשכת ברכות ה"טוב עין" למציאות (לקמן בפנים מבואר כי המשכה זו נעשית בכח היסוד – "גדי" הוא אותיות גיד, כינוי הברית בחז"ל).

[ב] בהסתלקות יעקב מופיעה פעמיים לשון אסיפה, אחרי קריאתו לבניו "האספו" – "ויאסֹף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" – רמז לחג האסיף, חגו של יעקב (בו נאמר "ויעקב נסע סכתה"), כנודע. אסיפת הבנים היא בסוד הנצח, כמבואר בפנים. אסיפת רגלי יעקב היא לשמור אותן מיניקת החיצונים, בחשש מפני "הודי נהפך עלי למשחית". "ויאסף אל עמיו" היינו הסתלקות הצדיק השייכת ליסוד, כמבואר בפנים.

[ג] ברכות בני יעקב מתחלקות ל-ז בנצח ו-ה בהוד וביסוד (ובפרט מתחלקות הברכות ל-ז ד א, סדרה חשבונית שבסיסה הוא חיסור של ג).

השארת תגובה