פרשת ויקרא לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: קריאה של חיבה

החומש פותח ב"ויקרא אל משה", וכתב רש"י "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו… אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון ארעי וטומאה, שנאמר 'ויקר א-להים אל בלעם". הקריאה מבטאת חבה ואהבה עמוקה, וחז"ל נוקטים לענין היחס בין "ויקרא" (הנאמר לנביאי ישראל, ובראשם למשה) ל"ויקר" (הנאמר לנביאי האומות, ובראשם בלעם) דימוי של אהבת איש לאשתו, המונגד ליחס הזול והארעי בין איש לפלגשו – "משל למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמונים כך אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה… אבל נביאי ישראל ביום…".

עצם הקריאה הקודמת "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים" היא החסד הקודם לכל המדות – לכל דיני ומשפטי התורה יש להקדים קריאה של אהבה (בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"). בפרטות, הקריאה קדמה רק לדבורי ה' אל משה ולא להפסקות בין הדבורים – "לדבור היתה קריאה ולא להפסקות". ענין החסד שבקריאה קודם לצוויי התורה, שכולם חלק מ"תורת חסד" – כל דבור הוא גילוי אלקי, גילוי שבבחינת חסד, המצטמצם ומורה הוראה פרטנית (היינו שעם היות שיש בדבורים ממדי דין ומשפט, הרי זהו אור החסד בכלי הגבורה – המשכת אור החסד הבלתי מוגבל לכלי הגבורה המוגבלים). כחה של הקריאה האוהבת להכניס את הבלי גבול בתוך גבול – להעביר את החסד בשלמות לכלי בו יוכלו הנבראים לתפוס אותו. לעומת זאת, ההפסקות אינן מירכוז ומיקוד של החסד, אלא צמצום והסתר מוחלט – עצם כח הגבורה – ועל כן לא קדמה להן קריאה. תכלית ההפסקות היא "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" – זהו סוד הצמצום הראשון, המפנה מקום לעמידת העולמות. ההפסקה נותנת מקום לנברא לעמוד ולהתבונן על מנת להפנים את אור ה' – "עמֹד והתבונן נפלאות א-ל".

[ועוד: במ"א מבואר כיצד יש לסדר כ"פרצוף" את כל השרשים שיסודם בשער קר. בפרצוף זה מכוון שרש קרא – הפותח את "ראשון", את הפרשה ואת החומש כולו – כנגד ספירת החסד. ה-א – א זעירא, כפי הכתיב בפרשתנו – הנוספת לשער קר מבטאת את כח הענוה וההקטנה העצמית של משה רבינו (בסוד "ואנכי עפר ואפר", בטוי הענוה של אברהם אבינו, כרמז של בעל הרקח זצ"ל כי אותיות אמת רומזות לבטויי הענוה של אברהם אבינו משה רבינו ודוד המלך – "ואנכי עפר ואפר" "ונחנו מה" "ואנכי תולעת ולא איש"; דווקא הענוה שבבחינת "אפר" שייכת לעבודת הקרבנות המבוארת בחומש זה, שהרי מכל יסודות הקרבן נותר רק אפר, וראה בתניא אגרת הקדש טו). א זו, המבטאת ענוה (בחינת "אפר" כנ"ל) – המאפשרת אהבה ואחדות – מזכה את האדם בחוית אהבה עזה לזולת ובכח למשוך אותו אליו כאבן שואבת, כח הקריאה.]

על הציווי הראשון כאן – "אדם כי יקריב מכם" – דרשו בחסידות כי ההקרבה היא "מכם" (מהאדם עצמו, ולא רק מבהמותיו) והקרבה זו פירושה קירוב כל חושי האדם לאלקות. בדרך כלל הקרבה היא תנועת עליה השייכת לגבורה (ועולה עד סוד "נצח ישראל", כמבואר כמה פעמים), אך כאן מתברר שראשית עבודת הקרבנות היא רצון האדם שהוא וכל חושיו יתקרבו לאלקות – רצון שענינו אהבת ה' (וכך יש לפרש כי "לרצונו לפני הוי'" היינו רצון האדם להיות "לפני הוי'"). על עבודה זו נאמר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

עם זאת, עיקר הקירוב נובע לבהמה שבאדם – עליו להעלות ולקרב את חושי וכחות נפשו הבהמית לה', ולהגיע למצב של "'ואהבת את הוי' א-להיך בכל לבבך' – בשני יצריך". בפרטות, הקרבן הראשון הוא הקרבה "מן הבקר" שבאדם (בקר הוא אותיות השרש קרב, "לשון נופל על לשון" על שרש קרא) – ה"בקר" הוא בחינת הוא בבחינת "בֹקר דאברהם", איש החסד, בו נאמר "ואל הבקר רץ אברהם" (מדת "זריזותיה דאברהם" מאפיינת גם את הכהנים, כידוע ש"כהנים זריזים הם"; משרש בקר באה גם בקורת, אותה עוברים כל הקרבנות לפני הקרבתם – בקורת בונה ומועילה היא בבחינת גבורה שבחסד). גם פעולת ההקרבה – "ושחט את בן הבקר לפני הוי'" – היא פעולת אהבה (וזו הכוונה שצריכה ללוות את השוחט): חז"ל דורשים שלשחיטה יש משמעות של משיכה – סוד "משכני אחריך נרוצה", משיכה של אהבה וקירוב.

ובדרך רמז: חומש ויקרא הוא "תורת כהנים" – זהו החומש המתאר את עבודת הכהנים, אנשי החסד. פרשת ויקרא היא הפתיחה – בבחינת החסד – לחומש הכהנים, ו"ראשון" של ויקרא הוא פתיחת הפתיחה, החסד שבחסד של חומש החסד. והנה, באופן מופלא ובלתי מסתבר כלל, השם אהרן, הכהן איש החסד, מופיע בפרשיה הראשונה ב"ראשון" כה פעמים – בסוד "כה תברכו"!

גבורה: מנחת עני

"שני" פותח בדיני עולת העוף. בכללות, שרשו של העוף המעופף הוא יסוד האש העולה למעלה – יסוד ששייך לספירת הגבורה (והעוף עצמו, נברא ביום החמישי לבריאה – יום ההוד, ענף הגבורה) – ורמז לגבורה שבעוף: "[ואם מן] העוף עֹלה [קרבנו]" עולה צמצום. הפעולות הנעשות בעולת העוף מתאפיינות בגבורה: המליקה המתחדשת כאן דורשת גבורה וכח מהכהן (שהרי כתוב שהיתה זו פעולה קשה ומורכבת), והיא מתחוללת מהעורף (בניגוד לשחיטה, שבבחינת פנים), צד הדין והגבורה. מיצוי דם העוף על קיר המזבח דורש לחץ של גבורה, וגם שיסוע העוף מכנפיו הוא פעולת גבורה.

המשך "שני" דן במנחות, ופותח "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". רש"י מביא את דברי חז"ל: "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". מנחת העני מבטאת הקרבה עצמית ומסירות נפש יותר מכל שאר הקרבנות – זו גבורת מסירות הנפש, בה נותן העני את הפרוטה האחרונה שלו (דבר זה דורש אין סוף גבורה יותר מנתינת העשיר ביד רחבה – זו נתינת הנפש ממש).

תפארת: טהרת לב

"שלישי" פותח במנחת מרחשת. רש"י מסביר כי מרחשת "כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע". בניגוד למחבת, השורפת את מה שיש בה בכח אש הגבורה, המרחשת היא התפארת המאזנת את החסדים (שבשמן) והגבורות (שבאש) ולא מאפשרת למה שבתוכה להישרף (בפנימיות יותר: עומק המרחשת הוא בסוד "עומקא דלבא" – הארת העומק של יסוד אמא, רחם האם, בתפארת ז"א – והשמן הצבור בו הוא אור אבא. כשיסוד אמא עמוק ויש בכחו לקלוט ולצבור את אור אבא, החסדים דאבא שורים בפנימיות אמא וממתיקים את אש הדין – ששרשם בחיצוניות הבינה, "מינה דינין מתערין" – לבל תשרוף דבר). בשל עומק הכלי, הרומז לעומק הלב ("עומקא דלבא", כנ"ל), רוחש מה שבתוכו – בסוד "רחש לבי דבר טוב" – ורחש הלב מעורר רחמי שמים (– פנימיות התפארת).

איסור "כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי'" מתיחס לתפארת השלילית שעלולה להיווצר ביחס לקרבן – התפארות האדם בקרבנו. בקדשים הכוונה הראויה מעכבת והמחשבה השלילית פוסלת, ועל כן יש להזהר בתכלית מכל מחשבת חוץ זרה ופסולה. הכוונה הראויה שרשה במח החכמה, המאיר ומתגלה ביסוד (שלכן עיקר חשק הקליפה היא לפגום בברית ולהפוך את נקודת הבטול של היסוד לתאווה זרה, להחדיר בו כוונה פסולה), אך ריבוי המחשבות שעלולות לפסול ולפגל את הקרבן – "רבות מחשבות בלב איש" – שרשן במח הבינה המאיר ומתגלה בתפארת, המכונה "לב איש" (בניגוד לריבוי המחשבות הבאות מהבינה לתפארת – ה"רבות מחשבות בלב איש" – על הכוונה האחת הראויה המאירה ביסוד נאמר "ועצת הוי' [הארת 'הוי' בחכמה' הנמשכת דרך ה'כליות יועצות', הנצח וההוד] היא תקום [בקימת הברית, היסוד]"). כל פגמי המחשבה ראשיתם בהתפארות האדם ובקבלת סיפוק ממעשיו – בתפארת יש מעבר מ"חסדים מכוסים" (חויות לב – שעיקרן אהבת ויראת ה' – ה'מכוסות' בהארת המוחין, ועל כן אין בהן חוית ישות וסיפוק) ל"חסדים מגולים" (חויות לב 'מגולות', שאור המוחין לא חופף עליהן, ועל כן – גם כאשר מדובר בחויות אלקיות, כבהקרבת קרבן – הן מקור ליניקת החיצונים, התפארות ישות וסיפוק) ולפיכך נדרשת הזהירות הרבה ממחשבות חוץ של סיפוק וישות. בפרטות, השאור המתפיח רומז להתפארות האדם במעשיו (הבאה מיסוד הרוח, כאויר המתפיח ומחמיץ את הבצק) והדבש המתוק רומז לסיפוק האדם ממעשיו (חוית "נעימות עריבות ידידות מתיקות, הבאה לאדם בעבודתו מצד הקליפה; ה"נעם" שרשו באמא, אך בהמשכתו לחלק התפארת המגולה הוא מניק לחיצונים, כמחשבה הבאה ממח הבינה והופכות ל"מחשבת חוץ" בתפארת המגולה).

השאור והדבש כן באים כ"קרבן ראשית" – שתי הלחם והבכורים – והוא סוד "ראשית דעת" הנמשכת להיות נשמת התפארת (וכשהדעת-המודעות מתוקנת ניתן להשמר מהתפארות חיצונית – הדעת היא התקשרות לצדיק, לו ניתן לתת את השאור ואת הדבש והוא מסוגל 'לספוג' אותן ולהתמודד איתן, אך אל לו לאדם להקריב דברים אלו ישירות לה', וד"ל; סוד הדבר הוא שקל יותר להתוודות לפני הצדיק אפילו מלפני ה', שהרי "הא-להים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" – ולענין זה משמש הצדיק כ"ממוצע מחבר" בינינו לבין אבינו שבשמים). גם מצות "כל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" היא בסוד הדעת הנמשכת לפנימיות התפארת (וכמבואר בחסידות שהמליחה היא המשכת "נשמתא דאורייתא" ללימודי ומצוות האדם). שתי התכונות ההפוכות של המלח – המתקת הבשר ושימור הבשר – נובעות מה"עיטרא דחסדים" (הממתיקה) וה"עיטרא דגבורות" (המכווצת ומשמרת) שבדעת.

"שלישי" חותם בקרבן העומר – "מנחת בכורים" – קרבן האביב. הבאת בכורים כ"קרבן ראשית" היא המשכת אור ישר ואילו העלאת "מנחת בכורים" היא העלאת אור חוזר (כנודע שבסדר ההמשכה מלמעלה למטה, סוד "יום ליום יביע אמר" – המשכת אור מים רקיע – עולה העמר מלמטה למעלה: אור מים רקיע) – איזון האור הישר והאור החוזר (של הבכורים) אופייני לתפארת. גם הבאת העמר "כרמל" – רך ונמלל (מתוך שהוא קלוי באש בעודו לח ורטוב) – מבטאת את איזון התפארת בין החסד (המים והרכות) לגבורה (הגריסה-שבירה והקליה באש).

נצח: קרבנות חוץ

"רביעי" חוזר לקרבנות בהמה שנתבארו ב"ראשון" – כנודע שהנצח הוא ענף החסד – ושוב פותח בקרבן בקר, אלא שב"ראשון" דובר בקרבן עולה וכאן בקרבן שלמים. העולה קרבה כולה בפנים, בקדש, ואילו את השלמים מוציאים הבעלים אל מחוץ למקדש, בסוד ה"יציאה לבר" של ספירת הנצח. מהשלמים קרבות הכליות, המכוונות כנגד הספירות נצח והוד (ומלשון הכתוב כאן – "לעֻמת העצה" – למדו כי "כליות יועצות"). איסור אכילת חלב ודם שומר מפני הנצח השלילי – חלב הבהמה קשור בחלב (המכוון ב-ז המשקים כנגד הנצח) והדם קרוי נצח בפרוש (בפסוק "ויז נצחם").

הוד: החטא והוידוי

ב"חמישי" מתחילה הפרשה לעסוק בקרבנות חטאת, והיא פותחת "נפש כי תחטא" (על כך נדרש בזהר – "תווהא", תמיהה כיצד יתכן שהנפש האלקית מעורבת בחטאי האדם) – זו מציאות של "הודי נהפך עלי למשחית". תיקון החטא הוא קרבן החטאת המובא יחד עם הודאת האדם בחטאו והוידוי עליו. כאן מודגש שכל אחד עלול לחטוא – כולל הכהן הגדול וזקני העדה – שעל כל אחד לחשוש מיניקת החיצונים מספירת ההוד והפיכתה למשחית. עיקר החטאת היא בנשיא, בו נאמר "אשר [ולא 'אם', כבכהן גדול או סנהדרין] נשיא יחטא" – חז"ל דרשו "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". תשובת הנשיא וחרטתו היא בסוד "בינה [– ספירת התשובה] עד הוד אתפשטת", וכשהנשיא חוטא ושב שמחים כולם (שמחה הנמשכת מהבינה), כי בכך הוא מורה תשובה לכל יחיד ויחיד (כדוד בתשובתו על חטא בת שבע). בתשובת הנשיא על חטאיו מתבטא ה"הוד מלכות" שלו, בסוד "איהי בהוד" (שרש החטא הוא תחושת ה"אני" המאפיינת את המלכות – כרמוז בראשי התבות "אשר נשיא יחטא"). קרבן החטאת מעורר את התגלות עתיקא באמא – בסוד "לפני הוי' תטהרו" – וכפרה זו ("וכפר עליו הכהן") נמשכת מספירת הבינה עד לספירת ההוד.

יסוד: "ועמך כֻלם צדיקים"

"ששי" עובר מחטאי נשמות גדולות – של הכהן הגדול, הסנהדין והנשיא – לחטאי הנפש הפרטית. התמיהה על "ואם נפש אחת תחטא" מלמדת ש"ועמך כֻלם צדיקים" – שבכל אחד יש נקודת "צדיק יסוד עולם" (בדומה לנשמות הכלליות) הנפגמת על ידי החטא ונתקנת על ידי הבאת הקרבן. בפרט, חטאי הפרט הם המשך לחטאי הנשיא (שדווקא הוא הנשמה הכללית, הכוללת את כל נשמות הדור), ובתשובת כל פרט מתגלה ההוד המלכותי של "אשרי הדור" – צדקות כל פרט מתגלה בנתינת הלב לשוב על שגגותיו ובהבאת הקרבן המכפר.

בהמשך עובר "ששי" לקרבנות אשם. נתבאר כמה פעמים כי סוד הצירוף שייך לספירת היסוד (ולכן ב"ששי" יש פעמים רבות תופעות של חילוף-צירוף אותיות), והדבר בולט כאן ביותר: שלש האותיות שצירופן הוא החשוב ביותר בספר יצירה הן האותיות אמש (שבסוד הצירוף סדרן הוא משא, כנגד אותיות יהו שבשם, שהרי א הכתר מכוונת כנגד ו הדעת, וד"ל), והצירוף "אשם" הוא צירוף אותיות אלו המופיע בספירת היסוד.

כל החטאים המוזכרים כאן, בעטים מובא קרבן האשם, הם פגמים ביסוד: "[ונפש תחטא ושמעה קול] אלה" היא מלה נרדפת לברית בתורה (וכן "קול" מכוון פעמים רבות ליסוד); "והוא עד או ראה או ידע" היינו המשכות החכמה והדעת ליסוד; "אם לא יגיד" היינו פגם ב"גיד", אבר הברית. הנגיעה בנבלה גם היא רומזת לפגם הברית (שהרי "נבלה" היא פגם הברית, הפך ה"אבר חי" דקדושה). גם כל השבועות, בדומה ל"אלה", שייכות לברית אמת של היסוד. הבטוי "ונעלם ממנו" – החוזר כאן ג פעמים, בנוגע לטומאה ובנוגע לשבועה – רומז גם הוא לפגם הברית, המעלים את השלמות העצמית של הנפש (כנודע). תיקון כל פגם הברית הוא הבאת קרבן אשם ווידוי על החטא (בסוד הקשר בין ספירת ההוד לספירת היסוד, וד"ל).

החידוש בקרבן אשם הוא היותו "עולה ויורד" – יש התחשבות במעמדו הכלכלי של החוטא המביא את הקרבן. "ששי" חותם בקרבן דלות, וב"שביעי" נזכר קרבן דלי דלות. כך מפורש בקבלה כי היסוד נקרא עני ודל, אך הכינוי אביון – התאב לכל דבר – שייך למלכות (ובהקבלה למצבי הנפש: שלשת המצבים המוגדרים בקרבן עולה ויורד מכוונים כנגד צדיק-בינוני-רשע – הצדיק והבינוני שייכים עדיין לספירת היסוד, אך הרשע שייך לספירת המלכות).

מלכות: "אשרי אדם מפחד תמיד"

"שביעי" פותח בקרבן מנחה הבא בדלי דלות (כנ"ל), במעין חזרה לקרבן המנחה בה מוסר העני את נפשו שנזכרה ב"שני" – בסוד "בנין המלכות מן הגבורות" (מסירות נפש העניים שבישראל היא המכוננת ובונה את המלכות) – בהדגשה כי המלכות מצד עצמה "לית לה מגרמא כלום" והיא בדלי דלות.

תיקון חטא המעילה הוא הוספת חומש על העיקר – ומפורש בקבלה כי חומש הוא תיקון המלכות. בהמשך מובא דין אשם תלוי (בו נעלם החטא עוד יותר מביסוד, עד שאין כל הכרה בחטא) – קרבן זה מובא מתוך חשש תמידי שמא גרם החטא (כמסופר על חסידים גדולים שהביאו קרבן זה כל יום, מתוך חשש מחטא נעלם). המודעות של "אשרי אדם מפחד תמיד" שייכת לספירת המלכות (כמודעותו של דוד המלך) – אין זו מודעותו של ה"צדיק יסוד עולם". עם חשש החטא קיימת גם חוית ספק – האדם מסופק אם חטא או לא חטא – הנולדת מתוך החיים בעולם הזה, עלמא דשקרא, המתהווה על ידי המלכות, שהרי "קמיה שמיא" אין כל ספק (מראשית מציאות העולם הזה מתחיל הספק וחשש החטא – "בראשית ברא א-להים את" רומז ל"אשם תלוי" הבא "איל תמים"). תיקון הספק (ששרשו עמלק) הוא במלכות (שעל כן רק אחרי מצוות מינוי מלך צריך הציבור להכרית את זרעו של עמלק) – ששרשה ברישא דלא ידע ולא אתידע (בו יש ה ספקות דקדושה). נושא האשם התלוי חותם בפסוק המלכותי – "אשם הוא אשם אשם להוי'".

"שביעי" חותם בעברות שבין אדם לחברו – פגם בכנסת ישראל (המלכות) והפרדת אחדותו כעם (כמודגש בלשון "וכחש בעמיתו… או עשק את עמיתו"). כאן, יותר מבעברות אחרות, ראשית ועיקר הכפרה היא תיקון החטא במציאות, החזרת המעשה לאחור והשבת הגזלה. תוספת החומש (לנגזל) היא בסוד תיקון המלכות, כנ"ל. רק אחרי התיקון המעשי במציאות (תיקון המלכות, המהווה את המציאות ופועלת בה) באה גם הכפרה לפני ה' על ידי קרבן. הפרשה חותמת במלים "לאשמה בה" – ראשי התיבות של הפיוט "לאל אשר שבת מכלהמעשים ביום השביעי" – תיקון יום השבת, היום השביעי שכנגד המלכות ("בה" עולה ז, סוד המלכות השביעית, המתחלקת ל-ב ו-ה – חלוקת זהב – כחלוקת האותיות ב"לאשמה בה" והמלים בפיוט הנ"ל; "לאשמה בה" אותיות אשם [בתוך התיבות] להבה [בראשי וסופי התיבות]).

השארת תגובה