פרשת וישלח לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.

חסד: "קטנתי מכל החסדים"

ב"ראשון" שולח יעקב מלאכים אל עשו, ומוסר לו כי "עם לבן גרתי ואחר עד אתה" – לבן רומז לפי הקבלה ל"לובן העליון", תכלית החסדים. יעקב מתבשר שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש, ובקבלה מבואר שאנשים אלו הם השתלשלות של ארבע מאות שקל כסף ששילם אברהם עבור מערת המכפלה (ב"ראשון" בפרשת חיי שרה) – המרמזים ל-ת עלמין דכיסופין (ת עולמות של חסד ואהבה). אכן, מפורש בחז"ל כי ארבע מאות אנשי עשו השתמטו והלכו ממנו בטרם הגיע אל יעקב, ובזכות החסד הזה שגמלו עם יעקב הם נטלו את שכרם בימי דוד, בתור "ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים" אשר נצלו ממתקפת דוד על העמלקים.

יעקב מתפלל ומזכיר לה' את הבטחת החסד שהעניק לו (ב"ראשון" בפרשת ויצא). בדבריו אומר יעקב "קטנתי מכל החסדים" – כשהוספת "ומכל האמת" הוא התכללות מדתו שלו ("אמת ליעקב") במקיף החסד האלקי השומר אותו – ומזכיר את חסדי ה' עמו תמיד. הוא מתפלל שלמרות חששותיו "שמא יגרום החטא" ה' יצילנו בחסד חנם, לפנים משורת הדין. חותם התפלה – "ואתה אמרת היטב איטיב עמך" – רומז לחסד ה' העצמי ולרצונו הפשוט להיטיב, ואיזכור הבטחת "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" מזכיר את התפשטות החסד האין סופית שהבטיח ה' ליעקב.

בחסידות[2] מוסבר ששליחת המלאכים לעשו היא מסר שיעקב מוכן לביאת המשיח, והוא שואל את עשו אם גם הוא מוכן לכך, שהרי ביאת המשיח תלויה בהמשכת אורות התהו של עשו אל הכלים דתיקון של יעקב (ורמז: עשו בתוספת ת האנשים שעמו רומז ל"עשות חסד"[3] העולה ביאת המשיח – היינו שאנשים אלו, ממד החסד שבעשו כנ"ל, הם הכח המשיחי הטמון בעשו). זהו הרקע לכל תהליך הבירור (על כל גלגוליו) בין יעקב לעשו בהמשך הפרשה. הרקע, ששייך תמיד למדת החסד – בכך שהוא רומז ליעד אלקי בהרפתקאות העתידות לקרות, כפי שהוסבר בפרשות קודמות – אפוף כאן גם בחסד בו חי יעקב, החש שאצלו הכל בסדר, מתוקן וראוי לגאולה (וכדבריו "'עם לבן גרתי' – ו-תריג מצוות שמרתי").

גבורה: "כי שרית… ותוכל"

בעוד שב"ראשון" מתפלל יעקב לחסד חנם, ב"שני" הוא פועל מעשית להצלתו בהכנת הדורון. העשיה בפועל שייכת לגבורה, המתמודדת עם מציאות קשה (ולא 'בורחת' ממנה אל החסד האלקי). [בפשט מפורשות שתי פעולות של יעקב – פעולה רוחנית ופעולה מעשית – תפלה (ב"ראשון") ודורון (ב"שני"). חז"ל דרשו כי יעקב הכין את עצמו גם למלחמה – בכך שחצה את אנשיו לשתי מחנות – והכנה זו נעשתה כבר ב"ראשון", לפי הדרשה. למרות שניתן היה להבין שהכנה מעשית למלחמה שייכת לקו הגבורה, עוד יותר מהדורון, הרי לפי חז"ל תכלית המלחמה הזו היא הצלה ולא מתקפה, זו מלחמה של חסד.]

הדורון של יעקב מתאפיין בדיוק וצמצום – המודגשים במניה המדוקדקת בתורה (כולל היחס המדויק בין מספר הזכרים למספר הנקבות, ממנו למדו חז"ל הלכה) – כתכונת הגבורה. בחסידות מוסבר שהמנחה לעשו היא קרבן, שיעודו לעורר את המשכת האורות הטמונים בו אל יעקב. הגבורה בכלל היא "עמוד העבודה" – עבודת הקרבנות – והקרבן לעשו בפרט הוא הקרבה למדת הגבורה העליונה (בעוד הקרבן לה' מגיע ל"נצח ישראל", כמבואר כמה פעמים בפרשיות הקודמות). ראשית הקרבן היא עזים, רמז לעז וגבורה, ואף סידור המנחה רומז לשייכות עשו לגבורה – "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר" נועד "להשביע עינו של אותו רשע", ובפנימיות, הרווח הוא צמצום וחלל ריקן המרשים את מי ששייך למדת הגבורה ומתפעם מריקנות החלל הפנוי. הצורך של יעקב הצדיק להתחשב במגבלות הגשמיות ולעסוק בעולם הנמוך מעורר בו גבורה של כעס: "'ותעבֹר המנחה על פניו' – אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה".

עיקר גבורת יעקב מתגלה בקטע זה בהתגברותו על שרו של עשו (שמצד הגבורה). הדין והגבורה במאבק מתבטאים גם בכך שיעקב עצמו נפגע. המלאך נותן ליעקב את השם ישראל (השייך לכשעצמו לתפארת) בהסבר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", טעם זה מדגיש את גבורת יעקב המתגברת על הכל.

תפארת: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"

"שלישי" פותח ב"ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי א-להים פנים אל פנים…". גילוי אור הפנים הוא הארת התפארת. כשיעקב יוצא צולע מפנואל נאמר "ויזרח לו השמש" – "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" זורחת כדי לרפא את יעקב. גם השמש וגם המזרח רומזים לתפארת לפי הקבלה, וכח הרפואה שייך לתפארת. כאן מופיעה מצות לא-תעשה הראשונה בתורה, הנוהגת כמנהג קבוע בישראל. כל תריג המצוות שייכות לתפארת, "גופא דמלכא" (בפשט הכתוב אין זה צווי אלא 'מנהג ישראל' המפורש בכתוב­ ­– זהו סוד שרש המלכות באחורי תפארת ז"א, וד"ל). אז מתחולל המפגש בין יעקב לעשו, ובאופן בלתי צפוי יש "אתהפכא" גמורה ורחמי עשו (– פנימיות התפארת) מתגלגלים על יעקב (עד לנשיקה וחיבוק ביניהם, דבקות של "תפארת גופא" זה בזה).

נצח: נצח ישראל

"רביעי" פותח בהליכת בני יעקב אל עשו בהתקדמות "לבר מגופא" (סוד הנצח), מעבר להליכת יעקב לקראת עשו (כשב"שלישי" התפאר יעקב בילדיו: "הילדים אשר חנן הוי' את עבדך" – הילדים שנולדו ב"שלישי" בויצא – בינו לבין עצמו). יעקב מזכיר כי כבר ראה את שרו של עשו, ורומז בכך לנצחונו עליו (ב"שני" היה מאבק הגבורה בעיצומו, וכאן נזכר הקרב כנצחון מהעבר) – וכששומע על כך עשו הוא מתיאש מלהזיקו (כמבואר ברש"י). חז"ל אומרים כי כששאל עשו "מי כל המחנה הזה אשר פגשתי" הוא התיחס גם לכתות של מלאכים שהיו מכות את אנשיו ולא הניחו להם עד שנאמר כי הם שייכים לעשו אחי יעקב – גם זהו ממד של נצחון יעקב על עשו. יעקב מנצח את עשו גם בויכוח על המנחה. עשו מנוצח גם בהודאתו כי הברכות שייכות ליעקב – "יהי לך אשר לך" (בפשטות, ניתן היה לשייך הודאה זו להוד, אך הודאת עשו היא נצחון ליעקב, ונושא הפרשה הוא יעקב ונצחונותיו, ומצדם נמדדים הדברים).

כשעשו מציעה ללכת עם יעקב מסביר יעקב שעליו להתנהל בקצב של ילדיו – כל דאגה לחינוך הילדים, המנציחים את האדם, שייכת לנצח (וכן עצם ההתיחסות לקצב ההליכה ולהתנהלות המלאכה שייכות לנצח: נצח היא מהרגלים הקובעות את קצב ההליכה, ולנצח שייך חוש הניצוח על המלאכה). אכן, מבטיח יעקב, בסופו של דבר "אבוא אל אדוני שעירה" – בנצחון השלם של בני יעקב על בני עשו לעתיד לבוא. יעקב בא שלם (אחר נצחונותיו הרבים) לשכם ובונה שם מזבח (שכפי שהוסבר בכמה פרשיות, שייך לנצח ומעלה ריח ניחוח למדרגת "נצח ישראל לא ישקר"), וה' קורא לו "א-ל" – זו ההתעצמות השלמה של יעקב עם "נצח ישראל", כינויו של ה' כמתעצם לגמרי עם ישראל.

הוד: יושרו של ישראל

ב"חמישי" נפגעת שלמותו של יעקב – בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" – במעשה דינה (וכן מות מינקת רבקה קשור לפגיעות ההוד). נקמת אחי דינה (המזדהים עמה, בסוד "איהי בהוד") שייכת לכח ההוד בנפש – הכח המניע את המלחמה בשונאים (בעוד מלחמת הנצח מוּנעת מדחף לגלות את הטוב מבעד לכל המניעות, הרי שמלחמת ההוד נובעת משנאה עזה לרע המאיים על הטוב – מניע הנקמה אינו תועלת לטוב אלא שנאת הרע). שרש הנקמה הוא בבינה, כמבואר בכ"מ, הכל בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" (והנה השם דינה רומז למדת הגבורה, ואם כן כל קו השמאל – הנחתם בהוד – רמוז בקטע זה). יעקב מוכיח את בניו על מעשיהם, אך בסוף מודה בעל כרחו לטיעון "הכזונה יעשה את אחותנו". גם ה' 'חותם' על מעשה שמעון ולוי בכך שחששו של יעקב לא מתממש, והוא זוכה ל"ותהי חתת א-להים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחריהם" – "חתת א-להים" היא בסוד ענף הגבורה (מדת ההוד) המפילה יראה על האויבים.

כאן זוכה יעקב לכך שגם ה' מודה על השם ישראל אותו נתן לו המלאך. ב"שני" שם זה בטא את כח ההתגברות של יעקב, וב"חמישי" (ההוד שתחת הגבורה, הנותן לה תוקף סופי) מודגש שיעקב חדל ללכת באופן של עקבה ורמיה אלא ביושר של שר ונגיד (שיושרו לא זקוק להתגברות על עיכוב) – סוף סוף מסוגל יעקב לממש את מדת התמימות שלו (– פנימיות מדת ההוד) ללא צורך בהתחכמות ועכבה. הדגשת שררת יעקב היא בסוד "תמורת ממשלה עבדות" המאירה בספירת ההוד, כמבואר בספר יצירה. בסוף מברך ה' את יעקב ואומר לו "ומלכים מחלציך יצאו" – בסוד "איהי בהוד" הנאמר במלכות.

יסוד: המרכבה התורנית

"ששי" פותח בכריתת ברית הארץ עם יעקב (כפי שברית הארץ עם אברהם היתה "בששי" של לך לך). בתום הבטחה זו נאמר "ויעל מעליו א-להים במקום אשר דבר אתו". מכך – ומהפסוק "ויכל לדבר אתו ויעל א-להים מעל אברהם" – לומדים חז"ל ש"האבות הן הן המרכבה". לפי מיקומי הפסוקים – מרכבת יעקב ב"ששי" ומרכבת אברהם ב"שביעי" (לך לך) – מתברר שמרכבת אברהם היא בבחינת מלכות (ומודגש בו "ויכל לדבר אתו" – בסוד "מלכות פה" – טרם שה' עלה מעליו) ומרכבת יעקב היא בבחינת יסוד (– בו מודגש היותו מרכבה, ואף ה' עולה מעליו, בטרם נזכר הדבור עמו; וכן ביעקב נאמרה הלשון "מעליו", העולה יוסף שמדתו יסוד – "ויעל מעליו אלהים" עולה משיח, הכל רומז למשיח בן יוסףשבסוד היסוד, וד"ל). מה פשר הדבר?

בתורה שני מעשים עיקריים של גילוי אלקות: "מעשה בראשית", בו מתגלה ה' כבוראעולמות, ומתן תורה (ה"מעשה מרכבה" שבתורה), בו מתגלה אלקות שלמעלה מהעולמות. גילוי ה' בעולמות הוא סוד המלכות, גילוי העולה מתוך המציאות, מלמטה למעלה. גילוי ה' בתורה הוא סוד היסוד, הארת אלקות מלמעלה למטה (שעל כן מופיעות עשרת הדברות בפעם הראשונה ב"ששי" של יתרו). הממוצע בין העולמות לאלקות הוא נשמות ישראל (ואלו בהם נאמר ש"הן הן המרכבה" הם מכיני הדרך לקראת "מעשה מרכבה" שבתורה). אברהם ויעקב הם שתי בחינות בממוצע: אברהם, מרכבת המלכות, הוא הנשמות שבעולמות – הנשמות הממשות את שליחותן בעולמות, לגלות שהעולם עצמו הוא אלקות (בסוד "א-ל עולם", כששניהם אחדות אחת ממש – ולא "א-ל העולם", א-ל המאיר ומתגלה על עולם הנפרד ממנו – שמגלה אברהם, כמבואר בחסידות). יעקב, מרכבת היסוד, הוא הנשמות שבאלקות – שרש הנשמות בתורה (מכחה באה הנשמה למציאות כ"צדיק יסוד עולם" הגוזר על המציאות מלמעלה, בכח התורה, ופוקד אותה באור אלקי שמעל לעולמות). פסוק המרכבה ביעקב נאמר בהמשך לקריאת שמו ישראל – רמז לשרש נשמות בתורה: יש ששיםריבוא אותיות לתורה – וכשה' עולה מעליו הוא שב להיקרא יעקב (כידוע בחסידות שישראל הוא שרש הנשמה ויעקב הוא גילויה בגוף).

[ורמז מופלא: לכל אחד מארבעת הפסוקים – "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" (הקדמת מעשה בראשית, סוד העולמות); "ויכל לדבר אתו ויעל א-להים מעל אברהם" (פסוק המרכבה של אברהם, שבבחינת נשמות שבעולמות); "ויעל מעליו א-להים במקום אשר דבר אתו" (פסוק המרכבה של יעקב, שבבחינת נשמות שבאלקות); "וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר" (הקדמת מתן תורה, מעשה מרכבה שבתורה, סוד האלקות) – יש את אותו המבנה בדיוק, בכל פסוק יש ז מלים ו-כח אותיות!]

נשמת בנימין היא בסוד יסוד נוקבא, ובעת לידתו מוסרת רחל את נפשה ומסתלקת, משום שהיסוד שלה יוצא (כמבואר בקבלה). תנועת מסירות הנפש שייכת אמנם לספירת הנצח, אך הבטוי המעשי שלה מתגלה ביסוד (בהתקשרות העצמית לענין עד כדי מסירות נפש, כ"מיתת האבר", וד"ל). הקמת המצבה על קבורת רחל רומזת גם היא לקימת הברית, וגם "מגדל עדר" בו נטה יעקב את אהלו לאחר מכן רומז ליסוד, כנודע בקבלה. מעשה ראובן ובלהה הוא פגם הברית (אך ראובן שב ונכלל ב"ויהיו בני ישראל שנים עשר", במטתו השלמה של יעקב שאין פגם בבריתו). תולדות יעקב המנויים כאן הם התפשטות מהיסוד (כ"ספר תולדות אדם" ב"ששי" של בראשית). בקטע זה מגיע יעקב אל יעדו – אליו יצא ב"ששי" בפרשת ויצא – אל היעד המדויק מכוונת ספירת היסוד. תולדות עשו הנזכרים אחר כך – כשבהם גם ממזרים רבים – הם התפשטות פגומה של הברית.

מלכות: אנא אמלוך

ב"שביעי" נזכרים תולדות בני שעיר החרי יושב הארץ (הארץ היא בסוד המלכות, וכן מבואר בחז"ל כי כל שררת-מלכות עשו היתה בזכות שנתחתן עם יושב הארץ). כאן נמנים כל מלכי אדום – ז מלכין קדמאין שמלכו ומתו בשל פגם המלכות, באמירתם "אנא אמלוך". בסיום חוזרים לבני אדום: עשו הרשע מכוון כנגד יעקב הצדיק ביסוד, אך מלכותו – אדום – היא המלכות הרשעה שכנגד מלכות ישראל (וחותם הפרשה ממש: "אבי אדום", הוא בסוד "אבא יסד ברתא" שבלעומת-זה, וד"ל).

[1] מתוך מעין גנים תשס"ב. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[2] תורה אור עה"פ ד"ה "וישלח יעקב".

[3]   תהלים קט, טז. "הכל הולך אחר הפתיחה": גם ה"עשות" הראשון בתורה (הפועל הסמוך לשם הוי' הראשון בתורה, החסד שבבריאה כמבואר בשער היחוד והאמונה) – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב, ד) – רומז לבריאת העולם בחסד (סוד "בהבראם" אותיותבאברהם), ובפרט מדובר ביום הראשון לבריאה, המכוון למדת החסד (שהיא "יומא דאזיל עם כולהו יומין").

השארת תגובה