פרשת יתרו לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.מתוך מעין גנים תשס"ב. בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: "כיתרון האור מן החשך"

חז"ל דורשים כי יתרו "יתר פרשיה בתורה". בעומק, כל אור התורה מופיע "כיתרון האור מן החשך", על רקע מציאות של עולם חשוך (עולם מלשון העלם, כנודע), ולכן מתן תורה מופיע בפרשת יתרו. הכרת יתרו בה' וברכתו לו (שב"ראשון") היא בגדר "דרך ארץ קדמה לתורה" – מתוך ה"דרך ארץ" של המציאות החשוכה והרחוקה מה' להכיר בו ולברכו מסוגל להפציע אור התורה מן החשך, ולזכות ביתרון על פני התורה טרם שירדה לעולם, יתרון של האור המאיר ובא מן החשך. בקבלה שייך המושג חשך לבינה (המקננת בעולם הבריאה, בו נאמר "ובורא חשך"), וגילוי מדת החסד מהבינה הוא בסוד "כיתרון האור מן החשך" (ראשית היום הראשון למעשה בראשית, יום החסד, הוא ב"ויהי אור" – בגילוי האור מתוך החשך של ראשית הבריאה, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", בסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא" האמור במעשה בראשית). כח השמיעה של יתרו – "וישמע יתרו" – הוא ספירת הבינה (שהרי היחס בין החכמה והבינה הוא כיחס בין הראיה הכללית והישירה לשמיעה המפורטת והמרוחקת, כנודע), ובחשך זה מפציע אור החסד כשיתרו שומע על חסדי ה' העצומים עם עמו ישראל.

כל מערכת היחסים בין יתרו למשה מלאה חסד, אהבה וכבוד הדדי[א]: יתרו רוצה לגמול חסד עם משה בהבאת אשתו ובניו אליו, כשבכך הוא רוצה לחדש את אהבת הנעורים בין משה לצפורה "אשת משה אחר שלוחיה" (גם הדיוק בנוגע לבנים, "אשר שם האחד… ושם האחד…", רומז לכח האהבה המאיר כאן). משה גומל עם חותנו חסד בכבוד הגדול שהוא עושה לו, דורש בשלומו, ומספר לו על כל החסדים שגמל ה' עם ישראל. יתרו, שבא בשל חסדי ה', מתעורר בשמחה יתרה על החסדים שגמל ה' עם ישראל – "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה הוי' לישראל" ("ויחד" – שעיקרו שער חד, קיצור המלה חסד – היינו הגבורה שבחסד, בסוד "נעשה בשרו חידודין חידודין", זהו מיצוי וקיצור כל החסד לנקודת חדוה חדה אחת, בה מתגבר החסד עד למאד). יתרו הוא הראשון בעולם המברך את ה' (כמפורש בחז"ל לגבי דברי יתרו "ברוך הוי'") – בבחינת "והיה ברכה" האמור באברהם איש החסד – והוא מכיר בפירוש במדת גדולתו של ה' (– מדת החסד בלשון הקבלה הראשונה, וכלשון הפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה…"), באמרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל הא-להים".

גבורה: "רוח עצה וגבורה"

ב"שני" מתואר סדר הדין בו דן משה את ישראל – ומכאן אף לומדים חז"ל כי "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" – והקטע כולו עוסק במדת הדין, מדת הגבורה (ואף על פי שמשפטי התורה כולם רחמים, הרי שלפני יתרו נגלו הדברים כדין ממש, וכדלקמן). יתר על כן, עצם מדת הדין והגבורה עומדת כאן לדין וחשופה לבקורת – יתרו מבקר את צורת השפיטה של משה ודן אותה לכף חובה באזהרה ששיטה זו תוביל למשבר, "נבֹל תבֹל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר".

יתרו פותח ב"לא טוב הדבר אשר אתה עֹשה". ה"לא טוב" הראשון בתורה היה ב"שני" של פרשת בראשית – "לא טוב היות האדם לבדו". מצד התוכן דומים הדברים – גם שם מדובר ב"לא טוב" בשל בדידות, "היות האדם לבדו", והמסקנה היא "אעשה לו עזר כנגדו", כפי שכאן הטענה היא "לא תוכל עשֹהו לבדך" והמסקנה היא יצירת מערכת משפט שתהיה "עזר כנגדו" למשה.

מתוך ראית סכנת השבירה במציאות מתאזר יתרו ב"רוח עצה וגבורה" ונותן למשה עצה (כיעוץ יוסף לפרעה ב"שני" של פרשת מקץ, עיי"ש). בעצתו מדגיש יתרו שעל משה לבחור אנשים גבורים – "אנשי חיל" (תכונה פותחת זו היא התכונה היחידה שנזכרת בפועל באנשים שמצא משה, אך גם שאר התכונות – "יראי א-להים אנשי אמת שֹנאי בצע" – שייכות בפשטות לגבורה).

תפארת: "משפט – רחמי"

"שלישי" פותח ב"וישמע משה לקול חותנו" ואחר כך מבצע משה את דברי חותנו. משה עצמו רומז לנשמת התפארת (כנודע ש"משה מלגאו ויעקב מלבר"), והתפארת מתחלקת לשלשה שלישים על פי הקבלה – השליש הראשון מכוסה וכלול ביסוד אמא ושני השלישים האחרונים מגולים. לעניננו, השליש הראשון הוא "וישמע משה" – זהו השליש של משה ה'מכוסה' בשמיעה (כח הבינה, כנ"ל[ב]) ועליו נאמר "יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א" – ושני השלישים האחרונים הם הביצוע המעשי של משה (המשתחרר ונולד מהשמיעה השכלית).

משה ממנה "ראשים על העם" (בטוי שנזכר כאן לראשונה), סוד ה"לי ראש" שב"תפארתישראל". כאשר ממנה משה את אנשי החיל על העם ונותן להם לשפוט מכחו שלו (כ"שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרֹת" מטעמו) הוא מעניק להם את תכונת הרחמים הפנימית של המשפט היהודי – "משפט – רחמי". בעיני יתרו נדמה המשפט כולו כדין, ועל כן הוא הציע למשה למצוא אנשי חיל גבורים שיהיו שופטים, אך מעיני יתרו נעלם היתרון בשפיטת משה – השייך לקו האמצעי ולספירת התפארת – המלאה רחמים. זו גם הסיבה שמשה העדיף לשפוט את העם בעצמו, במשפט שיש בו רחמים ולא בדין קר ויבש, וכשממנה משה עוד שופטים הוא מאציל עליהם מרחמיו שלו (אכן, עצת יתרו ב"אתערותא דלתתא" – ללא שנתבקש – היא המעוררת את משה ומאפשרת לו להמשיך את עצמותו לחוץ ולהאצילה על הזולת).

"שלישי" חותם בכך שמשה שולח את יתרו חזרה לארצו, ומפרש רש"י כי תכלית ההליכה היתה לגייר את בני משפחת יתרו. על פי הקבלה נאחזים הגרים בספירת המלכות (היורדת לעולמות התחתונים להעלות מהם ניצוצות-גרים אל תחום הקדושה, תחומם הטבעי של בני ישראל), אך כאן מתגלה שרש המלכות בספירת התפארת (ובלשון הקבלה, כנדרש על הפסוק "לעולם הוי' דברך [סוד המלכות] ניצב בשמים [סוד התפארת]", כתר המלכות ניצב תמיד באחורי תפארת ז"א) – משה הוא המאיר ליתרו, הנותן לו כח והמשלחו לגייר גרים.

נצח: "מי עלה למרום"

ב"רביעי" מתחיל סיפור מתן תורה, מטרת יציאת מצרים מתחילה לצאת לפועל (כשם שבפרשות קודמות הנצח ה"יוצא לבר" פתח את ההוצאה לפועל של תכלית המכוון) – מכאן ועד סוף הפרשה נכללים הנצח-הוד-יסוד-מלכות ביחידה אחת המתארת את מתן תורה, יחידה שלמה אותה קוראים בקריאת התורה בשבועות, כשכל כחות המוטבע הם הוצאה לפועל של תכלית המכוון. פתיחת כל מתן תורה באיזכור החדש וראש חדש – "בחדש השלישי… ביום הזה [ראש חדש]" – מזכירה את מצות "החדש הזה לכם ראש חדשים" ב"רביעי" בפרשת בא, המצוה הראשונה בתורה, הפותחת את החלק ה'תורני' של התורה (בפרט, הפתיחה "בחדש השלישי" שייכת לתפארת, הספירה השלישית, והופעתה כאן היא על דרך "איהו בהוד", וד"ל).

בקטע זה מופיע בפעם היחידה בתורה (אחרי ה"יציאה לבר" מרפידים, שם "רפו ידיהם מדברי תורה") הבטוי "ויחן שם ישראל", בלשון יחיד, ודרשו חז"ל שחנו "כאיש אחד בלב אחד" – זוהי חניה של "נצח ישראל" המגלה את נקודת העצם המאוחדת של ישראל (וממילא "לא ישקר ולא ינחם" בנקודת האחדות האמיתית – וזוהי ההכנה האמיתית לקבלת תורת אמת, תורת הנצח, מ"משה אמת ותורתו אמת" שמדתו נצח).

לראשונה נאמר כאן "ומשה עלה אל הא-להים" המרמז לכחו המיוחד של משה (שמדתו נצח) לעלות למרום ("עמק רום", עומק הנצח) – כדבר הפייטן "מי עלה למרום והוריד עוז מבטחה" (בעליתו הוריד משה "עוז מבטחה" – את כח הבטחון הפעיל שבפנימיות הנצח, בעזרתו לוחם משה עם המלאכים ומנצחם כדי לשבות שבי ולהוריד את התורה לישראל). ה' אומר למשה להדגיש לישראל כיצד הוא רומם את ישראל ("ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי") בסוד עלית ישראל ל"עמק רום", וללמדם על סגולות הנצח של עם ישראל (סגולות שבבחינת "נצח ישראל"). משה מתחיל לנצח על 'הפקת מתן תורה', תפקיד שילך ויתעצם עד עשרת הדברות, בעליה וירידה בין ה' לישראל.

הוד: "וגם בך יאמינו לעולם"

ב"חמישי" מופיעה לראשונה תגובת ישראל לדברי ה' ומשה משיב את הדברים לה' – ההודהוא ההד לדברי ה', ה"אור חוזר" המגיב ל"אור ישר" של ה' ושב אליו מלמטה למעלה (בעצם הפעולה של החזרת דברי ישראל אל ה' משמש משה כ"שושבינא דמטרוניתא", תפקידו של אהרן שמדתו היא הוד).

ה' מבטיח למשה שיבא אליו בעב הענן (– ההוד האופף את ה' כענן כבוד) "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (כאשר ממלא משה את תפקידו של אהרן הוא זוכה לענני כבוד – ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר ניתנו להם בזכות אהרן). האמונה במשה חוזרת שלש פעמים (כנזכר במעין גנים לפרשת בשלח) – ב"ששי" של שמות מאמינים העם לדברי משה "כי פקד הוי' את בני ישראל" (זו אמונה בה' הפוקד את ישראל במדת היסוד כבעל הפוקד את אשתו) וב"רביעי" של בשלח מאמין העם בה' "ובמשה עבדו" (זו אמונה במשה עצמו, שמדתו נצח). כאן האמונה היא ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", בנביאים הבאים אחרי משה ומכחו, כנדרש מהריבוי "וגם בך יאמינו לעולם" – "וגם בנביאים הבאים אחריך". בעומק, "וגם בך יאמינו לעולם" היינו הכנה לתקופות בהן יעלםמשה, לאחר הסתלקותו, כאשר ישראל לא יראו את משה בגלוי, ועליהם יהיה להאמין ולהודות (כנודע שהודיה מתיחסת למה שמעל לשכל ולהכרה הברורה) בו עצמו ובכך שהתפשטותו עמם בכל דור ודור – כשמשה נסתר בעב הענן אין ישראל רואים אותו עמם אך הם שומעים את ה' המדבר איתו, והדבר מכשיר אותם לשמוע את דברי משה, להאמין ולהודות בנוכחותו לעולם, גם כשהוא נסתר מעיניהם (השמיעה הגורמת להודיה היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת").

משה מצוה על ישראל להיות נכונים ליום מתן תורה (הכנה שייכת להוד, כנודע שהכיור וכנומכוונים לנצח והוד), ומזהירם לבל יגשו אל אשה מחשש שמא תפלוט האשה ("איהי בהוד") את הזרע ותטמא בכך, חשש מפני מצב בו "הודי נהפך עלי למשחית". "חמישי" חותם בתופעת הדהוד בולטת ביותר – "משה ידבר והא-להים יעננו בקול".

יסוד: המשכת העצם

אחרי כל ההכנות למתן תורה, העליות והירידות של משה "מן ההר אל העם" שקצבן הולך ועולה מ"רביעי" עד כאן, מגיע ב"ששי" המימוש בפועל – "וירד הוי' על הר סיני". המתח ההולך וגובר מגיע לתכליתו ב"גמר ביאה" של חתונת ה' עם ישראל – כאן נמשכת עצמות ה' אל ישראל (כהמשכת טפת הזרע העצמית בגמר הביאה של היסוד) באמירת "אנכי ['אנאנפשאי כתבית יהבית', המשכת העצם ממש, כדרשת חז"ל] הוי' א-להיך" (עשרת הדברות הם כטפת זרע הכוללת הכל, תמצית כל התורה בטפה עצמית אחת). כתר האותיות שיש בעשרת הדברות הן הכתר הנמשך מעצמות הנפש להתגלות ביסוד (שעל כן תיקון הברית, תיקון היסוד, הוא התיקון הכללי, תיקון הכתר שנקרא "כליל"). אזהרת "וגם הכהנים הנגשים אל הוי' יתקדשו" הקודמת לגילוי זה היא אזהרה על פרישות וקדושת הברית (אכן, בלוחות הראשונים – שנתנו בפרהסיא, ומשום כך הופרה הברית והלוחות נשברו – חסרה האות ט, אות הברית).

מלכות: עלמא דאתגליא

"שביעי" מתאר את תגובת העם למתן תורה. כאן מודגשת ראית העם את גילוי האלקות העצום, את התגלות מלכות ה' ב"עלמא דאתגליא" (כח המלכות, הנקראת "עלמא דאתגליא", היא גילוי ה' אל המציאות החיצונית, שהרי "בדבר מלך שלטון"). אכן, המעמד המלכותי – הפרהסיא הגדולה – היא גם שגרמה לשליטת עין הרע באירוע ולשבירת הלוחות (כתכונת המלכות ש"רגליה יֹרדות מות"). על העם גוברת יראת מות – יראת המלכות – ומשה מסביר כי תכלית המעמד היא "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". היראה מלחטוא למלך היא יראת החטא השייכת לספירת המלכות (חז"ל דרשו שהיראה שעל הפנים היא הבושה – יראת בשת השייכת לספירת החכמה – בסוד "אבא יסד ברתא"). מתוך יראת העם הם מתרחקים (עמידה מרחוק היא חלק מכבוד המלך), ורק משה נגש כשליחם אל ה'. ה' שולח את משה לחזור ולציין באזני ישראל את עצמת הגילוי שראו בעיניהם, ולהזהירם שוב על הדיבר הראשון – על איסור המרידה במלכותו בהעמדת מלך אחר, העמדת עבודת אלילים.

"שביעי" חותם בהסבר כיצד יש לעבוד את מלכו של עולם בקרבנות על מזבח אדמה (יסוד העפר מכוון מבין ד היסודות כנגד המלכות, ובכלל המזבח המעלה קרבנות מכוון במקדש כנגד המלכות המעלה מ"נ), שאזי "בכל המקום אשר אזכיר את שמי [– פנימיות המלכות] אבוא אליך וברכתיך" (הבטוי "תעשה לי", החוזר בצווי זה פעמיים, הוא יחודי בקשר בין ה' לאדם – צווי בלשון יחיד מה' המדבר בגוף ראשון ופונה אל האדם בגוף שני – זהו קשר בו מתגלה ה' לאדם כנוכח, פנים אל פנים, ב"עלמא דאתגליא" של המלכות). סיום צווי המזבח הוא בצווי "ולא תעלה במעלֹת על מזבחי", הנדרש בחסידות כאזהרה מפני כל גבהות וגאוה בעבודת ה' – אזהרה מהתנשאות מלכותית (שעלולה לגרום לאדם לבזות את חבריו, ועיין רש"י על אתר, שכתב כי מאיסור גילוי הערוה על המזבח הדומם, על מנת שלא לבזותו, יש ללמוד עד כמה ראוי להזהר מלבזות כל אדם) ועבודה על מדת השפלות (פנימיות המלכות). החשש מגילוי ערוה (שוק, בפשטות הכתובים) על המזבח הוא צניעות נשית (כאשה הנשמרת מגילוי "שוק באשה ערוה") – צניעות ספירת המלכות.

נספח – שבע שמות יתרו

חז"ל אמרו על יתרו "שבע שמות נקראו לו, רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה – 'ואתה תחזה'. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב, שחבב את התורה… ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומהו אומר 'ותבאנה אל רעואל אביהן'? שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא".

יש להקביל את שבע שמותיו של יתרו לשבע הספירות מחסד עד מלכות:

יתרו, בתוספת ו, שייך לתפארת – ה-ו, סוד הקו האמצעי, "עמודא דאמצעיתא". ל-ו זכה יתרו "לכשנתגייר וקיים המצות", משום ש"רמח פקודין אינון רמח איברין דמלכא" – בסודרמח אברי הגוף העליון, "תפארת גופא".

השם המקורי – יתר (חסר ו) – שייך לספירת המלכות. שם זה הוא "על שם שיתר פרשה אחת בתורה – 'ואתה תחזה'". בכלל, הגרים נאחזים במלכות, והתוספת והיתרון שהם פועלים בעם ישראל היא תוספת המלכות – הרגל הרביעית שבמרכבה (כשכל הענין של "כיתרון האור מן החשך" שייך למלכות, היורדת לעולמות הנמוכים והחשוכים והופכת אותם לאור). יתרו מייתר פרשה בתורה ב"אתערותא דלתתא" – הוא מחוה דעה ונותן עצה ללא שנתבקש – בסוד העלאת המ"נ של המלכות ("אתערותא דלתתא" זו היא המאפשרת למשה להוציא את עצמותו ולהעניקה לאחרים – להאציל מכח השפיטה המרחמת שלו על שופטים נוספים – בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", שעל ידי העלאת מ"נ ב"אתערותא דלתתא" נמשכת עצמות הזכר להוליד זכר כיוצא בו; סוד "אשה מזרעת תחלה" שייך ביחוד ל"משה אמת"). בפרטות, הפרשה שיתר יתרו – פרשת "ואתה תחזה" – נותנת למשה את הכח להתבונן בעומק כנסת ישראל (ספירת המלכות) ולהכיר היטב את מהותו הפנימית של כל יהודי ויהודי.

השמות חבר וקיני מופיעים יחד במקרא – "חבר הקיני" – והם שייכים לזוג הספירות חסד וגבורה. חבר הוא מלשון חברות – השייכת לחסד – וקיני הוא שרש קין שביתרו – שרש השייך לגבורה (כנודע ששני שרשי הנשמות הכלליים ביותר הם הבל שמצד החסד וקין שמצד הגבורה).

גם השמות רעואל ופוטיאל הם בני זוג, בשל סיומת "א-ל" השוה שלהם, והם שייכים לזוג הספירות נצח והוד. השם רעואל, שלא ברור אם הוא מתיחס ליתרו או לאביו, שייך לספירת הנצח – זהו בטוי להנצחת הבן את האב (ורעואל הוא בסוד "רעך ורעה אביך"). קשר הנצח בין בנים לאבות (סוד "ברא כרעא דאבוה" האמור בנצח) מודגש בכך שהשם רעואל נזכר כאב – "רעואל אביהן". השם "פוטיאל" נזכר ב"שני" של פרשת וארא, ביחוס אם פינחס – "ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות לו לאשה ותלד לו את פינחס" – ושם פרשו חז"ל כי פוטיאל היינו "יתרו שפטם עגלים לעבודת אלילים" וכן הוא "יוסף שפטפט ביצרו". פטום עגלים לעבודת אלילים שייך לספירת ההוד, בה יש חשש של "הודי נהפך עלי למשחית" ("יוסף שפטפט ביצרו" היינו ספירת היסוד הבאה בסדר השתלשלות הספירות אחר ספירת ההוד, שעל כן נזכר יוסף אחרי יתרו בדברי חז"ל, על אף שיוסף חי לפני יתרו ועל אף שראוי להקדים את הצדיק המפטפט ביצרו לרשע המפטם עגלים לעבודת אלילים).

השם חֹבב שייך לספירת היסוד, המבטאת חיבה וקשר.

[ידוע כי "גופא ובריתא חשבינן חד", וכי הספירות תפארת ויסוד קשורות זו בזו ומתחלפות זו עם זו. גם כאן ניתן להחליף בין השמות יתרו וחֹבב – שבשניהם נאמר בתורה "חֹתן משה" – בין התפארת והיסוד: ניתן לשייך את חיבת התורה – "חובב, שחבב את התורה" – לספירת התפארת, אליה שייך ענין התורה (ואזי מתקשרת חיבת התפארת לחברות שבחסד, בסוד "ליעקב אשר פדה את אברהם", וכן חבר מתחלף בחֹבב בחילוף בר). בהתבוננות זו שייך יתרו ליסוד, כשה-ו היתרה רומזת לקצה הקו האמצעי, והיא ה"אות אמת" (כמבואר בזהר לגבי האות ו) של ספירת היסוד, שפנימיותה אמת [ורמז: יתרו עולה כב פעמים כחכבהוא סוד "כב אותיות יסוד" מ-א עד ת (סוד אמת, הראש-תוך-סוף של כב האותיות) ו-כחהוא בסוד "איכה ירדף אחד אלף" (העולה "כח מעשיו הגיד [= כב, והוא רמז לברית היסוד, המכונה 'גיד'] לעמו") – חזרת כז האותיות (בצירוף האותיות הסופיות, שבגימטריא ממשיכות אחרי ה-ת מ-500 עד 900) ל-א הנמנית כאלף, כנודע מרבי אברהם אבולעפיא זצ"ל]. ביחס לתורה שבתפארת, קיום המצוות – "לכשנתגייר וקיים המצות" – שייך יותר ליסוד (וכן בכ"מ המושג קיום שייך ליסוד, "אות קיימא"). עלית הגר מהמלכות ליסוד, על ידי קיום המצוות, היא בסוד בקשת רחב הגיורת לקבל "אות אמת" – לעלות מאחיזת הגרים במלכות לספירת היסוד. אצל יתרו העליה מהמלכות, ש"רגליה יֹרדות מות", ליסוד, "צדיק חי עלמין", היא העליה מ"כהן מדין" ל"חֹתן משה" – "וישמע יתרו כהן מדין חֹתן משה…".]

ולסיכום:

חסד   גבורה
חבר   קיני
  תפארת  
  יתרו  
נצח   הוד
רעואל   פוטיאל
  יסוד  
  חֹבב  
   
  מלכות  
  יתר  


[א] למרות שמשה היה חתן יתרו עוד קודם, הרי רק בפרשתנו – על רקע יציאת מצרים ומתן תורה – נעשה ביניהם יחוד וקישור אמיתי (עד כה היה הקשר בין משה ליתרו "אחור באחור", ורק בפרשתנו – פרשה ב"תורת משה" ששמה "יתרו" – נעשה ביניהם זיווג אמיתי, "פנים בפנים"). חיבור משה יתרו עולה אלבריבוע – כמנין שמות המשפחה היהודית הראשונה: אברהם שרה יצחק – והיינו שלמות סוד "חסד אל כל היום".

[ב] יש להבחין בין "וישמע יתרו" בפתיחת "ראשון" ל"וישמע משה" בפתיחת "שלישי": שמיעת יתרו שייכת לחיצוניות הבינה, הוא "מבין דבר [קטן] מתוך דבר [גדול]" בדרך של דדוקציה, והתנועה הכללית היא ירידה מלמעלה למטה – לכן נמשך אצלו החסד מהבינה, כסדר ההשתלשלות מלמעלה למטה. שמיעת משה שייכת לפנימיות הבינה, הוא "מבין דבר [גדול] מתוך דבר [קטן]" בדרך של אינדוקציה – הוא שומע (בכח 'דערהער' פנימי) בקול חותנו עומק יתר ממה שהיה בכוונת חותנו עצמו (כפי שיתבאר בפנים, שהוא מבין כי הוא מסוגל להאציל מרוח הרחמים שלו על הדיינים שימנה). אצל משה הזרימה איננה זרימה פשוטה כלפי מטה, משכל (בינה) לרגש (חסד), אלא התקדמות לעשיה המכוונת לתכלית הרצון העליון ("סוף מעשה במחשבה תחלה" – בעשיה מכוון משה לרצון שעוד מעל לשכל שחשף יתרו), עליה נאמר "עשיה לעילא".

השארת תגובה