פרשת כי תבא לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: מתן שער הנון

פרשתנו היא הפרשה ה-נ בתורה – הפרשה בה נשלמים נ שערי בינה. פנימיות הבינה היא השמחה, ויש בפרשתנו שמחה גדולה שיש בכחה להקיף גם את התוכחה ולהמתיקה, וכדלקמן. הפסוק הראשון פותח ב"והיה" – ו"אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – ויש בו יד מלים (= נ במספר סדורי) ו-נ אותיות, בסוד שער ה-נשל פרשה זו (בדומה לכך פרשת התוכחה השניה – בחקתי – היא הפרשה ה-לג, ובפסוק הראשון שבה יש לגאותיות; גל –לשון גילוי וגילה – הוא סוד לג בעומר, יום מתן תורה של פנימיות התורה, ו-נ הוא סוד חג השבועות, יום החמישים, יום מתן תורה בכלל).

גבורה: מילוי חובות

"שני" פותח בכילוי המעשרות – נתינת מעשר ראשון ללוי, איש הגבורה, ומעשר עני (בסוד "תמורת עושר עוני" שבגבורה). אחרי שהאדם מקיים ביעור מעשרות הוא מתודה לפני ה' – וידוי זה, בניגוד למקרא בכורים העוסק בחסדי ה', אפוף באוירת דין ויראה. האדם מצהיר כי עשה "ככל מצותך אשר צויתני" ומפרט ה פעמים (כנגד ה הגבורות) כיצד לא עבר על רצון ה' – "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באֹני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת" – וחותם שוב "עשיתי ככל אשר צויתני", הכל באוירה מובהקת של יראה ותודעת מילוי חובות האדם כלפי אלקיו (אלא שגם כאן מאירה שמחת הפרשה: "'עשיתי ככל אשר צויתני' – שמחתי ושימחתי בו"). האדם חותם את הוידוי ב"השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – בדרך כלל "כל השקפה ארורה" אך "זו בלשון ברכה" בשל "כחן של עושי מצוה" – וגם זה מתוך אוירה של גזירה, דין והתחיבות הדדית: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת 'אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם'".

תפארת: "לתהלה לשם ולתפארת"

החיבור בין "שני" ל"שלישי" יוצר את אחד מ-יב צרופי שם הוי' ב"ה – "ודבש. היום הזה הוי'" – השם השייך לתפארת (זה הצירוף השמיני, שפתיחתו – "ודבש" – עולה יב צרופי שם הוי', סיומו הוא שם "הוי'" עצמו ואמצעו – "היום הזה" – עולה ו פעמים הוי'). שם הוי'חוזר שוב בהדגשה בפסוקים "את הוי' האמרת היום להיות לך לא-להים" "והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה" – פסוקים אלו מבטאים את שיא תפארת ה' וישראל והתפארותם זה בזה, "פארו עלי ופארי עליו", כדברי רש"י ששרש אמר הוא "לשון תפארת". "שלישי" חותם בפסוק תפארת מפורש – "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת".

נצח: לידת עם הנצח

"רביעי" פותח במצוה להקים אבנים גדולות ביום מעבר הירדן – האבן מבטאת את הנצחיות וההמשכיות מאב לבן (כשאת קושי האבן מעניק האב ואת כובדה מעניק הבן, כמבואר במ"א). כך, בפשטות מטרת העמדת האבנים היא שיעמדו לנצח להזכיר את דברי התורה ולגרום לקיומם הנצחי. השמחה לפני ה' – שהופיעה ב"ראשון" – חוזרת ב"רביעי", בהיות הנצח ענף החסד. גם כתיבת כל דברי התורה "באר היטב", "בשבעים לשון", היא כדי להמשיכם "לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" ולהנציחם בכל דרגה ובכל מצב (ה"באר היטב" הוא המשך ל"הואיל משה באר את התורה" – שם מודגשת דמות משה, שמדתו נצח, וכאן זהו כח להמשיך ולבאר את דברי משה גם אחרי הסתלקותו – לנצח).

בפנית "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהית לעם" ישנה אוירה של ניצוח על תזמורת – של ארגון העם בסדר ובמשמעת – כאחת המשמעויות של הנצח. "נהיית לעם" היינו לידת עם ישראל כעם הנצח – ה' מנחיל לישראל נחלה ונותן להם עצמאות של עם, על דרך אב המנחיל לבנו נחלו ונותן לו עצמאות מתוך בטחון שהבן ימשיך אותו וינציח אותו במציאות (אחרי "להיות לו לעם סגולה" – הנסיון והרצון מצד ה' – כאן מתממשת הויה זו במציאות, בכחות המוטבע נצח-הוד-יסוד המבצעים הכל בפועל). גם הוית העם היא נצחית – "'היום הזה נהיית' – בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית".

הוד: מעמד הר גריזים והר עיבל

ב"חמישי" מתואר הביצוע הממשי של מעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל. ששה שבטים עומדים על הר גריזים וששה על הר עיבל והלויים עומדים באמצע ואומרים את דבריהם המהדהדים בין ההרים (סוד "הד הרים"). על אף הנטיה לרע ולמשבר (המאפיינת את ההוד) ההדהוד בין הרי הברכה והקללה והשבטים שעליהם – באזניהם מהדהדות הקריאות – גורם לאיזון ושיתוף פעולה בין הצדדים, השומר מנטיה לרע (על אף שהרע הזה מופיע כאן בפירוש). איזון זה מתבטא גם בכך שישנם יא "ארורים" כנגד יא שבטים – ולא כנגד שמעון משום שלא היה בדעת משה לברכו לפני מותו. מכיון ששמעון אינו נכלל בברכת משה יש להשמר מלהפנות "ארור" כנגדו, והוא אף ראש השבטים העומדים על הר הברכה, הר גריזים.

מעמד הר גריזים והר עיבל ממשיך להדהד לדורות, לשמש כ"בת קול" (הד בלשון חז"ל) הנשמעת לשרש הנשמה ומעוררת באדם הרהורי תשובה (שעל כן נזכרו דווקא לשונות ה"ארור" המעוררות לתשובה בתורה). גם ענית העם "אמן" על כל ברוך ועל כל ארור היא הדהוד – אור חוזר – המדגיש מחד את ה"ארורים" אך לאידך מעלה אותם (בכח העליה של אור חוזר). ענית אמן זו היא גם המחברת בין שרש הנשמה לגוף, ועושה את האדם כלי לשמיעת בת הקול המעוררת לתשובה. [אפשר להעמיק עוד ולומר כי כל "בת קול" שרשה בהדהוד של הר גריזים והר עיבל, כדוגמת בת הקול המכריע בין בית הלל ובית שמאי – "אלו אוסרים ואלו מתירים" – כשאחרי שמיעת ה"ארור" מכריעה בת הקול שיש לנטות ל"ברוך" ולפסוק כמותו].

יסוד: דברי הברית

בסיום הברכות ב"ששי" מופיע מצות "והלכת בדרכיו" – מצוה שה"צדיק יסוד עולם" הוא המקיימה, בהזדהותו עם מדות ה' הטובות. בעומק, זו המצוה להיות חסיד וצדיק, השלם גם במדותיו ודרכיו ולא רק במעשיו. אצל ה"צדיק יסוד עולם" מאיר ה"צלם א-להים", הכל רואים שהוא עשוי בדוגמה של מעלה ויראים ממנו – "ורואי כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך".

בהמשך באות צח הקללות שבפרשה, וכפי שהוזכר המתקת קללות אלו תלויה בשמחה השלמה של שער ה-נ. שער ה-נ הוא המקיף על מט השערים האחרים – המקיף כולל בתוכו את כל האורות הפנימיים, וממילא נ השערים כוללים צח (ב פעמים מט) אורות של שמחה הממתיקים את צח הקללות. אכן, העדר שמחה זו הוא סיבת הקללות – "תחת אשר לא עבדת את הוי' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל [סוד שער ה-נ, וכן הוא סוד היסוד הקרוי 'כל']". בקבלה מוסבר שכל צח הקללות באות על פגם הברית (כנזכר ב"שלישי" של פרשת בחקתי בביאור היחס בין הקללות שם לקללות בפרשתנו), שעל כן רבות מהקללות עוסקות בסמלי ברית ומבטאות תהליכים של פגם הברית, ואין להאריך בדבר המצער (הביטוי "והיה כאשר שש הוי' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש הוי' עליכם…" שייך לששון – שמחת הברית, כדרשת חז"ל "'וששון' זו מילה", ו"לא תאמין בחייך" היינו היפך אמונת ה"צדיק באמונתו יחיה"). אכן, כל פרשת הקללות חותמת באופן מובהק ב"אלה דברי הברית… מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרב".

מלכות: סיפא דכל דרגין

ב"שביעי" מקצר משה באופן תמציתי את כל מה שעבר על עם ישראל מאז יציאת מצרים – זהו קיצור מלכותי, כתפקיד המלכות לסכם ולהעביר את כל מה שהתחולל עד אליה באופן שמשמעויותיו והשלכותיו ברורות היטב. הקיצור נובע גם מהכח העיקרי לו זוכים כאן בני ישראל – כח הדעת, שהוא כח של קיצור וריכוז. מדברי משה "ולא נתן הוי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמֹע עד היום הזה" לומדים כי "לא קאי אדעתיא דרביה עד ארבעין שנין" – העמידה על דעת הרב היא ה"סיפא דכל דרגין" של הלימוד, המלכות-התכלית של הלימוד כולו (כשעמידה זו גופא היא על "סוף דעתו" של הרב – כלשון רש"י – היינו קליטת המלכות, הסוף, של דעת הרב המאירה אל החוץ ומתקבלת אצל התלמידים). מכיון שעד כה לא עמדו ישראל על דעת רבם "לפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך 'ושמרתם את דברי הברית הזאת'" – ההתבגרות והעמידה על דעת הרב גורמת לאדם להכנס בדין המלכות (שענינה הוא חלוקת השכר והעונש), ועליו להקפיד כעת על יראת המלכות בשלמותה.

גם בקבלת ה"לב לדעת" מתבטאת שמחת הפרשה – רש"י מפרש שבאותו היום נתן משה ספר תורה לבני לוי ובני ישראל באו לתבוע לבל ישליט את בני לוי על התורה ויתנה גם לכל ישראל, "ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם… היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". אוירת דברי משה כאן היא ש"סוף כל סוף" (סוד המלכות, "סיפא דכל דרגין") חפצים ישראל בתורה מצד עצמם, ללא כפיה. התבגרות ישראל ועמידתם על דעת רבם מאפשרת להם להכנס לארץ ולהקים מלכות על פי תורה – להתחיל להתקיים כעם עצמאי ולזכות לכל יעודי התורה הטובים (אחרי העמידה בתוכחות).

"שביעי" חותם בתיאור מלחמת סיחון ועוג, שהתחוללה במקור ב"שביעי" של פרשת חקת – בהיותה ראשית כיבוש ארץ ישראל ובנין מלכות ישראל בה. מתוך דברי משה עולה אזהרה לישראל לשמור על שפלות (- פנימיות המלכות) גם בסוף, כשהם מגיעים ליעוד ולתכלית: "'ותבאו אל המקום הזה' – עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם". סיום הפרשה הוא "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אֹתם" – הדגשת העשיה בפועל, עשיית המלכות (כ"היום לעשותם" בסיום פרשת ואתחנן), של דברי הברית שנכרתה ביסוד. יחוד יסוד ומלכות – כריתת הברית והעשיה בפועל – רמוז גם בביטוי "למען תשכילו [כח היסוד, ההשכלה שבמדות, תכונת יוסף המצליח] את כל אשר תעשון [בעשית המלכות]". המשכת השכל – המוחין דגדלות – במעשה, היא המשכת העמידה על סוף דעת הרב ל"סוף מעשה".

השארת תגובה